לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

שבת קודש י״א חשון תשפ"ג

מסכת נדרים דף י״א

דף י"א – ע"א

משנה . 'לַחולין (לא חולין) שאוכל לך', שמשמעו לא חולין אלא קרבן – לתנא במשנה אסור, והוא כשיטת רבי יהודה שמכלל לאו אתה שומע הן, אבל לרבי מאיר הסובר שכל תנאי צריך להיות כפול ואין אומרים מכלל לאו אתה שומע הן – האומר לַחולין שאוכל לך מותר. ואף שרבי מאיר סובר כן רק בממון אבל באיסור מודה שמכלל לאו אתה שומע הן – נדרים איסור שיש בו ממון, שהרי אוסר עליו החפץ. [הלכה כרבי יהודה, ומה שכותבים בגט שכיב מרע 'אם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט' היינו לרווחא דמילתא גזירה משום ב"ד טועים שיסברו שהלכה כרבי מאיר].

'לַכשר', 'לַדָכֵי' (-טהור, שמשמעותו גם מותר באכילה) 'לַטהור' מה שאוכל לך, שמשמעו שמה שאוכל לך יהא אסור – אסור (לשיטת רבי יהודה), אף שאפשר לפרש דבריו שיהא אסור משום איסור ולא משום נדר, ואז אינו נאסר שאין מתפיסים בדבר האסור – סתם נדרים להחמיר.

'טמא', 'נותר', 'פיגול' מה שאוכל לך – אסור, שהם איסורים השייכים בקרבן. אף שטמא שייך גם בתרומה – הולכים לחומרא. [אף שהאומר 'קרבן' 'עולה' 'מנחה' מתיר רבי יהודה אם לא אמר בכ"ף לפניהם – שאין שמם מורה על איסור, אלא שצריך לעשות ממנה עולה או חטאת, מה שאין כן פיגול ונותר שמם מורה על איסור. או משום ש'קרבן' בלא כ"ף משמע שנשבע בחיי קרבן).

'כאימרא' (שיש גם משמעות כשה של קרבן וסתם נדרים להחמיר, או משום ש'שה' הידוע קאמר), 'כדירים' (כקרבנות שבדירים), 'כעצים' (כשני גזרי עצים שעורכים על המזבח), 'כאשים' (שעל גבי המזבח), 'כמזבח', 'כהיכל', 'כירושלים' (כקרבנות שבירושלים), או שנדר באחד מכל משמשי המזבח, אע"פ שלא הזכיר קרבן הרי זה נדר בקרבן, אך כיון שאין שמם מורה על שם איסורם צריך שיאמר עם כ"ף הדמיון לפניהם.

האומר 'כירושלים': לתנא במשנה בדעת רבי יהודה – אסור, שדעתו על דבר הקרב בירושלים, אבל אמר 'ירושלים' בלא כ"ף אינו אסור שאין השם מורה על איסור. ולתנא בברייתא בדעת רבי יהודה – מותר, שדעתו על עצים ואבנים שבירושלים.

דף י"א – ע"ב

'חולין', 'החולין', 'כחולין', אם סיים 'שאוכל לך' – פשוט שמותר, סיים 'שלא אוכל לך' – מותר, והיינו כרבי מאיר שאין אומרים מכלל לאו אתה שומע הן.

'לחולין לא אוכל לך' – שנינו בברייתא שמותר, שאין אומרים מכלל לאו אתה שומע הן, ומאידך שנינו במשנה שהאומר 'לקרבן לא אוכל לך' אסור גם לרבי מאיר, שאף שאין אומרים מכלל לאו אתה שומע הן, נעשה כאומר 'לקרבן יהא, לפיכך לא אוכל לך'. לדרך א' בגמרא: התנא בברייתא סבר כרבי מאיר שאין אומרים מכלל לאו אתה שומע הן, אך נחלק עליו, שלרבי מאיר מפרשים דבריו לַחולין – לא חולין יהא אלא קרבן, לפיכך לא אוכל לך (ואין בזה חסרון של מכלל לאו אי אתה שומע הן כיון שמסיים 'לא אוכל לך'), והתנא בברייתא סובר שאין מפרשים כן דבריו. לרב אשי – לא נחלקו התנאים בזה, אלא הברייתא עוסקת באומר 'לְחולין' בשוו"א, שאז לא שייך לפרש דבריו לאיסור, והמשנה עוסקת באומר 'לַחולין' בפת"ח, שאז מפרשים דבריו כנ"ל.

***************

יום ראשון י״ב חשון תשפ"ג

מסכת נדרים דף י״ב

דף י"ב – ע"א

איבעיא אם בעיקרו מתפיס או בהיתר מתפיס, כגון שמונח לפניו בשר זבח שלמים שלאחר זריקת דמים, ואמר על בשר חולין שיהא כמותו, האם התפיס בעיקרו – קודם זריקת דמים, או בהיתרו של עכשיו. [ואף שגם עכשיו אסור לטמאים, וחזה ושוק אסור לזרים – אין זה מחמת נדרו, שהרי מצד נדרו שוה האיסור לכל, ואין מתפיסים בדבר האסור אלא בדבר הנדור].

ממה ששנינו שהנודר 'נותר' אסור אין להוכיח שבעיקרו מתפיס, שהלא הנותר כבר נזרק דמו והותר מחמת נדרו – שיש לפרש שהכוונה לנותר מבשר עולה, שאסור גם לאחר זריקת דמים מחמת נדרו.

תניא: איזהו איסור האמור בתורה, אמר 'הריני שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו', או 'כיום שמת בו רבו', או 'כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם', או 'כיום שראיתי ירושלים בחורבנה', ואמר שמואל והוא שנדר באותו היום. אם בעיקרו מתפיס – היינו שמת אביו ביום ראשון א' בניסן, ונדר שלא יאכל בשר ולא ישתה יין באותו היום, ואחר כמה שנים נדר ואמר יום זה יהא עלי כיום א' בשבת, אסור, אף שכמה ימי ראשון היה מותר, משום שבעיקרו מתפיס – ביום ראשון שמת בו אביו. ואם נוקטים שבהיתר מתפיס יש לומר דברי שמואל 'שנדור ובא מאותו היום ואילך', והיינו שאסר עליו כל ימי ראשון מאז שמת אביו. [וחידוש הברייתא הוא שאמר 'כיום שמת בו גדליה, שאף שבלא נדרו אסור מדרבנן שהיא תענית ציבור, אעפ"כ נחשב מתפיס בדבר הנדור כיון שנדר בעצמו. או שהחידוש הוא שאע"פ שהתפיס בדבר שאסור רק לו בנדר – נאסר].

המתפיס ואוסר עליו ככר זה 'כחלת אהרן' או 'כתרומת אהרן' – מותר, שאע"פ שחלה ותרומה נאסרים מחמת שקרא עליהם שם חלה ותרומה, כיון שאין האיסור שוה לכל הרי זה דבר האסור ולא דבר הנדור.

דף י"ב – ע"ב

התפיס בתרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים – תלוי באיבעיא הנ"ל, שאם בהיתר מתפיס מותר, ואם מעיקרא מתפיס אסור. ואם הפרישה קודם זריקת דמים, בעודה עיסה – לשני הצדדים אסור, שהרי לא הותרה בזריקה.

לחמי תודה שאפה ארבעים החלות ד' חלות גדולות יצא, שמה שנאמר בתורה 'ארבעים' הוא רק למצוה לכתחילה, ודווקא אם עשה בשעת הלישה ארבעים חלות, והפריש חלה אחת מכל מין לכהן, וחזר ועשה עיסה אחת מתשע החלות של כל מין, אבל אם לא הפריש תרומה בעודם עיסה, ועשה ד' חלות, אינו יכול ליטול אחת מהחלות לשם תרומה על כל הד' מינים, שנאמר 'והקריב ממנו אחד' – צריך לקחת תרומה מכל מין ומין, וגם אינו יכול ליטול פרוסה מכל מין – שנאמר 'אחד' ולא פרוסה.

המתפיס בתרומת הלשכה – מתפיס בדבר הנדור ואסור.

***************

יום שני י״ג חשון תשפ"ג

מסכת נדרים דף י״ג

דף י"ג – ע"א

'הרי עלי כבכור' סתם, או שאמר 'כבכור לפני זריקת דמים' – לרבי יעקבאסור, שנאמר 'כי ידור נדר לה" לרבות התפסה בבכור אף שאסור בלא נדרו, כיון שמצוה להקדישו, שנאמר 'כל הבכור… תקדיש'. לרבי יהודה מותר, שבכור דבר האסור הוא ולא דבר הנדור, שגם אם לא הקדישו הוא קדוש, ומהפסוק 'לה" לומדים שהמתפיס בחטאת ואשם אסור, שאף שהם דבר שבחובה הרי אלו דבר הנדור. [ולא נפשטה האיבעיא האם המתפיס בבשר שלמים לאחר שחיטה בעיקרו מתפיס ואסור או בהיתר מתפיס ומותר, ולהלכה אסור].

האומר: אימרא לאימרא כאימרא,דירים לדירים כדירים, עצים לעצים כעצים, אישים לאישים כאישים, מזבח למזבח כמזבח, היכל להיכל כהיכל, ירושלים לירושלים כירושלים – אם סיים 'שאוכל לך' אסור, סיים 'לא אוכל לך' מותר. והיינו כרבי מאיר שאף בלא כ"ף הדמיון אסור, אבל לרבי יהודה אינו אסור אלא אם אמר בכ"ף הדמיון, כגון 'כאימרא'. ופירשה הגמרא שמה ששנינו שאם סיים 'לא אוכל לך' מותר 'לאימרא' וכדו' היינו דווקא כשאומר 'לא אימרא', אבל אם אמר 'לאימרא' וכדו' מפרשים כוונתו: כאימרא יהא ולפיכך לא אוכל לך [ויש גורסים שאם אמר 'לַאימרא' עם פת"ח תחת הלמ"ד הרי זה כאומר לא אימרא, וסיפא דברייתא באומר בשוו"א].

משנה . האומר 'כקרבן שאוכל לך' – אסור, וכן 'כעולה' 'כמנחה' 'כחטאת' 'כתודה' כ'שלמים'. אמר בלא כ"ף הדמיון, כגון 'קרבן שאני אוכל לך' או 'הקרבן שאני אוכל לך' – לרבי מאיר אסור, לרבי יהודה מותר, כיון שאין שמם מוכיח על איסורם אלא על דינם מה שצריך לעשות עמהם. אמר: 'הא קרבן' וכדו' – לכו"ע מותר, שנדר בחיי קרבן. אמר: 'לקרבן', בין אם סיים 'שאני אוכל לך' אסור (לרבי מאיר), ובין אם סיים 'לא אוכל לך', שנעשה כאומר: לקרבן יהא, לפיכך לא אוכל לך.

דף י"ג – ע"ב

שבועה חל על דבר שיש בו ממש ושאין בו ממש, משום שהיא איסור גברא, שהוא לא יעשה כן ויש בגברא ממש, אבל נדר חל רק על דבר שיש בו ממש, שאיסור חפצא הוא.

משנה . האומר לחבירו: קונם פי מדבר עמך, ידי עושה עמך, רגלי מהלכת עמך – אסור, שאכן משמע שהקונם הוא על הדיבור והעשייה והדיבור (ואז אינו חל), אך משמע גם שעולה על הפה והיד והרגל – כאומר 'יאסר פי לדיבורי' 'ידי למעשיהם' רגלי להילוכן', וכיון שסתם נדרים להחמיר אומרים שעולה על הפה היד והרגל. [ומדרבנן חלים נדרים גם על דברים שאין בהן ממש].

הדרן עלך פרק כל כינויי

פרק שני – ואלו מותרין

משנה . ואלו מותרין: חולין שאוכל לך, כבשר חזיר (שאסור באכילה), כעבודת כוכבים (שאסור בהנאה), כתקרובת עבודה זרה של עורות לבובין (שאסורים בהנאה שאין להם בטלה), כנבילות (שאסורים באכילה וגם מטמאים), כשקצים ורמשים (שטומאתם חמורה שמטמאים בכעדשה), כחלת אהרן ותרומת אהרן – שכל אלו אסורים מחמת איסור ולא מחמת נדר, ואין מתפיסים בהם.

המדיר אשתו והתפיס הנדר בדבר האסור -גזרו שצריך פתח לנדרו, מפני שדרכו לאסרה מתוך הקפדה, ואם יהא מותר בלא פתח יבא להתיר גם כשהתפיס בדבר הנדור.

האומר לאשתו 'הרי את עלי כאימא' – אין פותחים לו פתח משום כבוד אמו.

***************