לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום ראשון י״ט חשון תשפ"ג

מסכת נדרים דף י״ט

דף י"ט -ע"א

גם רבי אליעזר הסובר שאין אדם מכניס עצמו לספק מודה שספק בכורי בהמה אסורים בגיזה ועבודה, שדווקא בקדושה הבאה בידי אדם אינו מכניס עצמו וממונו לספק, אבל בקדושה הבאה בידי שמים שאינה בידו, ספיקו להחמיר.

הגמרא מוכיחה שאין להעמיד המשנה שספק נזירות להקל כרבי אלעזר – ששנינו בסיפא שטמא שהושיט ידו לבין המשקים ואין ידוע אם נגע בהם – לרבי מאיר ורבי אליעזר לענין טומאת עצמם מחמירים, ולענין לטמא אחרים מקילים, ואילו רבי אליעזר עצמו סובר שאין טומאת משקים מדאורייתא כלל, ולכן לא גזרו טומאה על משקה בית המטבחים שבעזרה שלא להרבות טומאה בעזרה (והיינו לדעת רב, אמנם לשמואל טומאת עצמם מדאורייתא, ורק לטמא אחרים היא מדרבנן), ואילו סובר שספק נזירות להקל אף שהוא ספק דאורייתא הגם שהיא קדושה הבאה על ידי אדם, ודאי אין ספק טומאה דרבנן עדיפה ממנה אף על פי שהיא באה מאליה.

'הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור', והלך ומצאו שנגנב או שאבד – לרבי שמעון ספק נזירות להחמיר, ורבי יהודה מתיר, שאין אדם מכניס עצמו לספק, ולא קיבל עליו נזירות עד שיתברר לו שיהא באותו כרי מאה כור, והוא התנא הסובר ספק נזירות להקל. [וכן אפשר להעמיד המשנה שספק נזירות להקל כרבי אליעזר ב"ר צדוק, שאמר בסיפא של משנתנו שספק נדרים להקל, אלא שהעדיפו להעמידה כרבי יהודה שאמר זאת בנזירות עצמה].

רבי יהודה סבר במשנתנו שספק נדרים להחמיר, אף שסובר ספק נזירות להקל – שרק בנזיר שספיקו חמור מודאי אין אדם מכניס עצמו לספק, שנזיר ודאי מגלח ומביא קרבן ונאכל, ואילו על ספיקו אינו יכול לגלח, שאמנם יכול להביא עולה ושלמים מספק, ויתנה שאם אינו נזיר הרי הם נדבה, מיהו אינו יכול להביא חטאת מספק חולין בעזרה, ולכתחילה אינו מגלח אלא אם כן הקריב חטאת עולה ושלמים, אבל בנדרים מודה רבי יהודה שספיקו אינו חמור מוודאי ספיקו להחמיר.

דף י"ט – ע"ב

לרבי יהודה שכיון שספק נזירות חמור מודאי נזירות, לכן אין מכניס עצמו לספק, הוא הדין בספק נזירות עולם, אף שגם בנזיר ודאי אינו יכול לגלח לעולם, מכל מקום ודאי נזיר עולם הכביד שערו מיקל בתער ומביא ג' בהמות, אבל בספק אינו יכול להביא קרבנותיו.

ספק נזיר שמשון לרבי יהודה – לרבא ספיקו להחמיר, שגם בוודאי אינו מגלח בתער ואין ספיקו יותר חמור מוודאי, ורב הונא בריה דרב יהושע הקשה עליו מברייתא ששנינו בה 'הריני נזיר שמשון אם יש בכרי הזה מאה כור ונגנב שרבי יהודה מתירו. ורב אשי תירץ שברייתא זו כרבי יהודה בשם רבי טרפון, שסובר שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה ולא שיקבלו על תנאו בספק, והוא הדין אפילו לא נגנב ויש מאה כור אינו נזיר, וחידוש הברייתא שנמצא שנגנב או נאבד היינו שגם באופן זה לרבי שמעון ספיקו להחמיר, ואינו חושש לנזירות הפלאה, וגם סובר שמכניס עצמו לספק.

תנא ברישא של מתניתין סובר שסתם נדרים ספיקו להחמיר, אבל תנא של סיפא דקתני סתם חרמים ביהודה מותרים ובגליל אסורים שאין אנשי גליל מכירין חרמי כהנים, ומשמע שאילו מכירים היו מותרים אע"פ שהוא ספק, היא שיטת רבי אלעזר בר צדוק שסובר ספק נדרים לקולא, שאין אדם מכניס עצמו לספק. [ולהלכה: ספק נדרים לחומרא].

***************

יום שני כ׳ חשון תשפ"ג

מסכת נדרים דף כ׳

דף כ' – ע"א

משנה . נדר שיש לפרשו לחומרא או לקולא ופירש שנתכווין לקולא מותר, ואף שמפרשו בדבר זר שאינו כל כך במשמעות לשונו, כגון: נדר בחרם – ואמר שנדר בחרמו (רשת) של ים. קרבן – ואמר שנתכוון לקרבנות של מלכים. הרי עצמי קרבן – ואמר שנדר בעצם שהניח בביתו להיות נודר בו. קונם אשתי נהנית לי – ואמר שהדיר אשתו הראשונה שגירש.

נדרים שפירש שכוונתו לא היתה להתפיס בדבר הנדור, אלא בדבר האסור או המותר -תלמיד חכם אינו צריך להשאל עליהם לחכם, ועם הארץ צריך להשאל, ולרבי מאיר מחמירים עליו שאין פותחים לו בחרטה ואין מתירים לו עד שימצא פתח לנדרו, ואם עבר על נדרו קודם שבא להשאל עליו עונשים אותו – שאין מתירים לו עד שינהג איסור כימים שנהג בהן היתר. לחכמים – פותחים בחרטה ואין עונשים אותו, ומלמדים אותו כדי שלא ינהג קלות ראש בנדרים, והלכה כחכמים. [ודווקא בנדרים שפירושם להקל, אבל עבר על נדר גמור גם לחכמים מענישים אותו. והיה אחד שנדר מכל פירות שבעולם חוץ מדגן ועבר על נדרו, וגדול אחד בזמן התוס' התירו מיד, שלא יכשל, כיון שהוא נדר שאי אפשר לעמוד בו, ועוד שמתבטל ממלאכת שמים].

לרבי מאיר שאין נזקקים להתיר נדרו עד שינהג איסור כימים שנהג היתר – היינו אף שבא להשאל אין מתירים לו [ולא רק שאין מחזרים אחריו שישאל, כפי שמחזרים בשאר נדרים], ולרב אחא בר יעקב – בית דין שהתירוהו מנדים אותו.

מי שנזר ועבר על נזירותו – לרבי יהודה אין נזקקים להתירו עד שינהג איסור כימים שנהג בהן היתר, לרבי יוסי בנזירות יותר משלושים יום די אם ינהג איסור שלושים יום.

אל תהי רגיל בנדרים – שסופך למעול בשבועות החמורות יותר. אל תהי רגיל אצל עם-הארץ – שסופך להאכילך טבל, ואפילו כהן לא יהיה רגיל אצל כהן עם-הארץ – שסופו להאכילו תרומה טמאה. אל תרבה שיחה עם האשה – שסופך לבא לידי ניאוף.

כל הצופה בנשים – סופו שבא לידי עבירה. כל המסתכל במקום הטינופת אפילו של אשתו נידה – יהיו לו בנים שאינם מהוגנים.

'בעבור תהיה על יראתו על פניכם' -זו בושה, 'לבלתי תחטאו' – שהבושה מביאה לידי יראת חטא, וסימן יפה באדם שהוא ביישן, המתבייש לא במהרה הוא חוטא, מי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני.

רבי יוחנן בן דהבאי אמר בשם החכמים שמצוינים ונבדלים משאר בני אדם כמלאכי השרת: הבנים חיגרים – מפני שהופכים שולחנם, אילמים – מפני שמנשקים או"מ, חרשים – שמספרים בדברים אחרים, סומים – מפני שמסתכלים באו"מ. לרבי יוחנן בשם חכמים אין הלכה כן.

דף כ' – ע"ב

אימא שלום אמרה הטעם שבניה יפיפיים ביותר – אינו מספר אלא באמצע הלילה כדי שלא יתן עיניו באשה אחרת, מגלה רק טפח וטפח שני מניח מכוסה, וממהר כאילו כפאו שד.

'ולא תתורו אחרי לבבכם' – אל ישתה בכוס זה ועיניו בכוס אחר, אפילו גם היא אשתו.

'וברותי מכם המורדים והפושעים בי' – אלו בני תשע מידות: אנוסה, שנואה, נידוי, תמורה, מריבה, שכרות, גרושת הלב, ערבוביא, חוצפה.

כל אדם שאשתו תובעתו זוכה לבנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היה כמותם, והיינו כשאינה תובעת בפה אלא שמפתה בדברי ריצוי.

הדרן עלך פרק ואלו מותרין

פרק שלישי – ארבעה נדרים

***************

יום שלישי כ״א חשון תשפ"ג

מסכת נדרים דף כ״א

נדרים דף כ"א – ע״א

משנה . ארבעה נדרים התירו חכמים: זרוזין, הבאי, שגגות, אונסין. ואינם צריכים התרה כלל. [אבל לכתחילה לא יהא נודר בהם כדי לבטלן, שנאמר 'לא יחל דברו' – לא יעשה דבריו חולין].

נדרי זרוזין כיצד: המוכר אומר קונם שאיני פוחת מן הסלע (ד' דינרים), והלוקח אומר קונם שאיני מוסיף לך על השקל (ב' דינרים) – אם שניהם רוצים בג' דינרים מותרים, ואין אלו דברים שבלב שכך דרכן של מוכר ולוקח. [וכן יכול מוכר למכרו בפחות מג' ולוקח יכול ליתן יותר מג', ולשיטת הר"ן אין המוכר רשאי למכרו בשקל ולא הלוקח רשאי ליתן בסלע, אך מביא שיטה שמותרים גם בזה. ונדרי זרוזין מותרים רק כשאינם מעמידים דבריהם, אבל במעמידים דבריהם צריכים התרה. המוכר חפץ לשניים ומעמיד דבריו כלפי אחד וכלפי השני נתכוון לזרז – כיון שבטל אצל אחד בטל אצל השני].

היתר נדרי זרוזין – לרבי יהודה נשיאה: היינו רק לשיטת רבי טרפון שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה, ונדרים הוקשו לנזירות שאינם חלים כשנעשו על תנאי. לרבא: גם לדעת חכמים, ששמו חכמים שאין דעתם לנדור אלא לזרז.

איבעיא במוכר שאמר: קונם שאיני פוחת מסלע ופרוטה, ולוקח אמר קונם שאיני מוסיף על שקל פחות פרוטה, והספק הוא כיון שמדייקים כל כך, האם בדווקא נדרו. [ולפירוש שני, הספק הוא: שמוכר אמר איני פוחת מה' דינרים, ולוקח אמר שאינו מוסיף על דינר, אם כיון שרחוקים כל כך בדווקא נדרו]. ואין להוכיח ממה ששנינו: היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו, ואמר לו קונם ביתך שאני נכנס, טיפת צונן שאני טועם – מותר להיכנס לביתו ולשתות הימנו צונן, שלא נתכוין זה אלא לאכילה ושתיה מרובה – שדווקא שם כיון שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה לכן הקפיד לומר 'טיפת צונן'. [ונשאר הדבר בספק, ולחומרא].

דף כ"א – ע"ב

חרטה על נדרו מעיקרא – נחלקו אמוראים אם מתירים על פיה הנדר, או שצריך דווקא פתח שעדיף מחרטה, שהרי אילו היה נותן אל לבו אותו פתח לא היה נודר ונמצא שנדר בטעות.

לרבי יוסי ולרבה בר רב הונא פותחים בפתח שאילו היו עשרה בני אדם שיפייסוהו לא היה נודר, שעדיף מסתם חרטה – שבחרטה אינו מוצא שום ענין שמחמתו לא היה נודר, אמנם גרע מפתח – שהרי אין כעת עשרה בני אדם המפייסים אותו.

אמר: מחמת כעס נדרתי, ואילו לא היו מרגיזים אותי לא הייתי נודר – מתירים לו.

מתירים לאשה אם אומרת שאילו הייתה יודעת ששכנותיה אומרות על בתה – אילו לא ראתה בה אמה סיבה להדירה לא הייתה מדירתה.

***************