
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום ראשון כ״ו חשון תשפ"ג
מסכת נדרים דף כ״ו
דף כ"ו – ע"א
ראה בני אדם אוכלים תאנים שלו, ואמר: הרי הם עליכם קרבן, ונמצאו שהם אביו או אחיו והיו עמהם גם בני אדם אחרים – אביו ואחיו מותרים, ואחרים – לבית שמאי אסורים, ולבית הלל מותרים, שנדר שהותר מקצתו הותר כולו.
לרבה – אם אומר: אילו הייתי יודע שאבי ביניכם הייתי אומר: כולכם אסורים חוץ מאבא – לכו"ע כולם אסורים ורק אביו מותר, שלא הותר קצת מהנדר, לפי שאמר 'כולכם', וגם אחר שנודע לו שאביו היה שם מעמיד דבריו הראשונים בלשון 'כולכם', ואביו או אחיו מעולם לא נכנסו בכלל הנדר. ונחלקו אילו היה יודע היה אומר: פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר – לבית שמאי אין אומרים נדר שהותר מקצתו הותר כולו (כדעת חכמים שנחלקו על רבי עקיבא), ולבית הלל כיון שיש טעות כלפי אביו ואחיו, וגם טעות כלפי האחרים שאילו נודע לו לא היה אומר 'כולכם' כדי שלא יהא ישמע שאביו בכלל – הותר מקצתו הותר כולו (כרבי עקיבא).
לרבא – אם אומר: אילו הייתי יודע הייתי אומר: פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר – כיון שיש ב' טעויות, גם כלפי אביו ואחיו, וגם כלפי אחרים בלשון הנדר, גם לבית שמאי אומרים כיון שהותר מקצתו הותר כולו. ונחלקו כשהיה אומר: כולכם חוץ מאבי ואחי – לבית שמאי השאר אסורים, שסוברים כרבי מאיר שתופסים לשון ראשון, וכשיש סתירה בדבריו עושים תחילת דבריו עיקר, ולכן גם כאן עושים עיקר הלשון שפתח והיינו 'כולכם' שאין בו טעות, ולבית הלל כולם מותרים, שסוברים כרבי יוסי שבגמר דבריו אדם נתפס, ובסוף דבריו יש טעות, ונמצאו ב' טעויות כנ"ל.
לשיטת רבי עקיבא נדר שהותר מקצתו הותר כולו, לרבה – דווקא ששגג במקצת בני אדם וטעה גם בלשון, בין אם אמר 'כולכם' ואילו נודע לו שאביו או אחיו ביניהם היה אומר 'לזה ולזה אסורים והם מותרים', בין אם אמר 'לזה ולזה', ואילו נודע לו היה אומר 'כולכם אסורים חוץ מאבא ואחי', אך אם אמר 'כולכם' וגם אילו נודע לו היה אומר 'כולכם חוץ מאבא ואחי' – לא הותרו כולם, ורק הם מותרים, לרבא – לרבי עקיבא הותר כל הנדר גם במעמיד דבריו.
דף כ"ו – ע"ב
אמר: פלוני כפלוני ופלוני כפלוני, ונודע לו שהיה ביניהם אביו או אחיו ונדר בטעות, אם היה אביו או אחיו ראשון – כיון שהותרו הם הותרו כולם, היו אמצעיים – מהם ולמטה מותרים, היו אחרונים רק הם מותרים.
האומר: קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב, אמרו לו: והלא הכופרי יפה ללב הותר בכופרי, ולרבי מאיר הותר גם בכל הבצלים, שכיון שהותר מקצתו הותר כולו. לרבה – היינו כשאמר: אילו הייתי יודע הייתי אומר בצל פלוני ופלוני אסורים וכופרי מותר. [ולרבא – גם אם אמר בתחילה 'כל הבצלים' ומעמיד דבריו גם אח"כ שגם אילו היה יודע היה אומר 'כל הבצלים חוץ מבצל הכופרי' – כולם מותרים, וכשיטתו שלרבי עקיבא הותר כולו גם באופן זה, והגם שרבי מאיר סובר תפוס לשון ראשון, היינו דווקא כשלשון הראשון ואחרון סותרים זה את זה, מה שאין כן כשאינם סותרים אלא נאמרו כתוספת – הולכים אחר גמר דבריו].
***************
יום שני כ״ז חשון תשפ"ג
מסכת נדרים דף כ״ז
דף כ"ז – ע"א
נדר מן הכלכלה והיו בה תאנים טובים הנקראים 'בנות שוח', ואמר אילו הייתי יודע שהם בה לא הייתי נודר – לרבה: במעמיד דבריו, שאמר 'כל הכלכלה אסורה', וגם אילו יודע היה אומר 'כל הכלכלה אסורה חוץ מבנות שוח' – כל הכלכלה אסורה ובנות שוח מותרות. ואם אילו היה יודע היה משנה דבורו, כגון שהיה אומר: תאנים שחורות ולבנות אסורות, ובנות שוח מותרות – לרבי עקיבא כולם מותרות, שנדר שהותר מקצתו הותר כולו כשיש שתי טעויות הן בעצם הנדר והן בלשון הנדר, ולחכמים אין אומרים הותר מקצתו הותר כולו, ורק בנות שוח מותרות. לרבא: בשתי טעויות גם לחכמים הותר כולו, במעמיד דבריו רק לרבי עקיבא הותר כולו.
[הלכה: נדר שהותר מקצתו הותר כולו, והיינו במשנה מכלל לפרט או מפרט וכלל, אך במעמיד דבריו שנחלקו רבה ורבא מחמירים. נשאל על חלק מהנדר: י"א שגם במעמיד דבריו הותר הכל, ולרמב"ן ור"ן דווקא במשנה דבריו. הותר חלק מהנדר על ידי חרטה: לרמב"ן לא הותר כולו, לתוספות הותר כולו. הותר מקצתו הותר כולו דווקא אם כללן יחד בלשון הנדר, כגון שאמר: 'כולכם', או 'לזה ולזה' – שצירפם בוי"ו החיבור. ודווקא בהתרת חכם, אבל בהפרת הבעל לא בטל כולו שבעל מיגז גייז, וכן בהיתר נידוי וחרם].
משנה . נדרי אונסין מותרים, כגון: הדירו חבירו שיאכל אצלו, וחלה הוא או בנו או שעיכבו נהר, שלא עלה על דעתו לאסור נכסיו אלא כשיוכל לבוא בלי אונס כלל, אבל כל שנאנס קצת כגון שחלה בנו וצריך לשמרו, לא נדר על דעת כן.
מי שהתפיס זכויותיו ביד בית דין, שאם לא יביא ראיותיו עד שלושים יום יאבד זכויותיו, ונאנס ולא הביא – לרב הונא איבד זכויותיו, שהיה מוטל עליו להתנות שאם נאנס לא יפסיד. ואין זו אסמכתא – כיון שהתפיס ביד בית דין וזכה בו חבירו, ואין חסרון אסמכתא אלא כשעדיין צריך לתת. [ולרש"י – אף כשתפוס יש חיסרון אסמכתא, אלא כאן אין נתינה, אלא מודה שאם לא יבוא ראיותיו הן שקר]. לרבא – אונס הוא ואונס רחמנא פטריה, שנאמר 'ולנערה לא תעשה דבר', וטענת אונס היא לא רק כדי להציל אדם ממיתת בית דין, אלא בכל מקום, וכמו שמצינו בדין נדרי אונסין.
דף כ"ז – ע"ב
האומר: הרי זה גט מעכשיו אם לא באתי מכאן עד י"ב חודש, ומת בתוך י"ב חודש – הרי זה גט אף על פי שנאנס מלבוא, שהוא רוצה שיחול הגט, שהרי מטרתו היא שלא תיפול ליבום.
נתן גט ואמר: אם לא באתי עד שלושים יום יחול הגט, והפסיקו הנהר מלבוא – אין זה אונס, ששכיח הוא והיה לו להתנות.
מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו, ואמר לשליש: אם אין אני נותן לו מכאן עד שלושים יום תן לו שטרו, הגיע זמנו ולא נתן – לרבי יוסי יתן שטרו למלווה, שאסמכתא קונה, לרבי יהודה לא יתן, שאסמכתא אינה קונה. לרב – אין הלכה כרבי יוסי. ומסקנת הגמרא שאסמכתא קונה כל זמן שאינו אנוס [אפילו אינו אונס גמור רק כעין ההיא שחלה בנו], אך דווקא כשהקנה לו בבית דין חשוב. [א. לרמב"ם היינו דיינים סמוכים, ור"ן חולק שדי בכל בית דין חשוב. ב. לר"ת מה שצריך בית דין חשוב היינו דווקא כשאינו מקנה לו שום דבר בעין, כמו מתפיס זכיותיו והמשליש שטרו, אבל כשמקנה לו דבר בעין, כמשכן לו בית או שדה, די במה שמקנה לו בקנין מעכשיו. לשיטת הגאון ור"ן מועיל קנין מעכשיו גם אם מתפיס זכיותיו והשליש שטרו, אלא שכשתלה זאת בתנאי שאם לא באתי לא משמע מעכשיו, ולכן צריך קנין בבית דין חשוב – לשיטת הגאון: שבית דין יש להם כח להפקיע ממון, לר"ן: כשהקניין נעשה בבית דין חשוב הרי הוא כאומר 'מעכשיו'].
***************
יום שלישי כ״ח חשון תשפ"ג
מסכת נדרים דף כ״ח
דף כ"ח – ע"א
משנה . נודרים להרגים ולחרמים ולמוכסים שפירות אלו הם של תרומה או של בית המלך אף על פי שאינם כן, ואין הנדר חל מפני שהם נדרי אונסין, שאין פיו ולבו שוים.
דינא דמלכותא דינא וחייבים ליתן המכס [דווקא במלכי חו"ל שהארץ שלהם, אבל בארץ ישראל כל ישראל שותפים בה], ומשנתנו שנודרים להפטר מן המכס – לשמואל מדובר במוכס שאין לו קצבה, ואינו דין המלך אלא חמסנות המוכס, לדבי רבי ינאי היינו במוכס העומד מאליו.
נודרים שהם של בית המלך אף על פי שאינם כן היינו שאומר: יאסרו פירות העולם עלי אם אינם של בית המלך, ובלבו מתכוין לאסור עליו רק היום [אבל אם אמר בפירוש שאוסרם על עצמו לעולם, אין דברים שבלב מבטלים דיבורו אף שהוא אנוס], ואף שבסתם לעולם משמע, האונס גורם לפרש דבריו דהיינו היום. [אמנם מי שגמר בלבו לאסור על עצמו פת חטים, ואמר 'פת' סתם ונתקל דיבורו ולא סיים 'חיטים', מותר בשאר מיני פת, שאין פיו ולבו שוים, מה שאין כן כאן שפיו ולבו שוים לומר לשון המשתמע איסור עולמי, ולכן רק מחמת האונס דבריו שבלב מפרשים דיבורו].
לבית שמאי אין פותחים להרגים ולחרמים ולמוכסים לא בנדר וכ"ש שלא בשבועה, ורק אם ביקשו לו נודר ולא נשבע, ונודר רק מה שהדירוהו. לבית הלל: אף פותח להם, ואף בשבועה, ואף ביותר ממה שביקשו לו. כגון, אמרו לו: אמור 'קונם אשתי נהנית לי', ואמר 'קונם אשתי ובני נהנים לי' – לבית שמאי אשתו מותרת ובניו אסורים, לבית הלל שניהם מותרים.
שאלה בשבועה – לרב אשי לבית שמאי אין שאלה ולבית הלל יש שאלה (ולעיל דף כ"ב: נתבארה דעת רב אסי בזה).
דף כ"ח – ע"ב
משנה . הרואה רוח חזקה הראויה להפיל נטיעות, ואמר: הרי נטיעות אלו קרבן אם אינם נקצצות היום, וכן הרואה שריפה, ואמר: טלית זו קרבן אם אינה נשרפת היום – הנדר חל, ואין אומרים שלא גמר בלבו לאסור שסבר שלא ינצלו, וצריכים פדיון. [א. כשהקדישן לדמי קרבן. ב. כרבי מאיר שהאוסר בקונם כללי יש לו פדיון].
האומר: נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו, טלית זו קרבן עד שתישרף – לבר פדא: אם פדה חוזרות וקדושות, כיון שאמר עד שיקצצו ועד שתישרף הרי זה כאומר 'הרי נטיעות אלו קרבן מעתה, וקרבן לכשיפדו, כל זמן שלא יקצצו', וגם לאחר שנקצצו לא פקעה קדושתם מעצמה אלא צריכים פדיון (ושוב אינם קדושים שהרי כבר נקצצו). לעולא: הם קדושות רק עד שיקצצו, אך כשנקצצות פקעה קדושתם ואינם צריכות פדיון. [ועד שיקצצו וישרפו – לרשב"א: חוזרות וקדושות כדעת בר פדא. לרבי משה קרטבי ז"ל: כיון שפדה שוב אינם חוזרות וקדושות, שרק לבר פדא שקדושה אינה פוקעת מעצמה בכדי בהכרח מה שאמר 'עד שיקצצו' היינו שאם יפדו קודם שיקצצו יחזרו ויתקדשו, אבל לעולא מה שאמר 'עד שיקצצו' היינו כדי שכשיקצצו יצאו לחולין מעצמם].
[האומר לך חזק וקני השדה מעכשיו עד שאלך לירושלים, וחזר המוכר וקנאה ממנו קודם שעלה לירושלים – בתחילה צידד הרשב"א שחזר וקנה הלוקח, וכשיטתו שגם לעולא כוונת הלשון 'עד שאלך' היינו שגם אם יחזור ויקנה ממנו תחזור להיות שלו, ובקניין כסף היינו גם אם לא אמר 'מעכשיו', ששעבוד המעות קיים. אמנם אם קנאה אחר מן הלוקח, אע"פ שחזר ומכרו למוכר הראשון אין הלוקח זוכה בו כיון שהפסיקו אחר. ולרבי משה קרטבי – גם אם חזר המוכר וקנאה מן הלוקח גם לבר פדא אינה קנויה ללוקח, שדווקא קדושה אינה פוקעת בכדי מה שאין כן ממון, וגם הרשב"א חוכך לומר שרק בהקדש שחל באמירה חוזר וקדוש, ואף בהקדש עניים, אבל בקניינים כבר כלה קניינו הראשון ולבסוף במה יקנה].
***************