לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום ראשון ג׳ כסלו תשפ"ג

מסכת נדרים דף ל"ג

פרק רביעי – אין בין המודר

דף ל"ג – ע"א

משנה . המודר הנאה מחבירו – לרבי אליעזר אסור לעבור דרך חצירו, אף שאין בני אדם מקפידים על כך. ולחכמים מותר. [אך דווקא לעבור, אבל להתעכב גם לחכמים אסור, שרק שותפים אין מקפידים זה על זה. לרמב"ן – הלכה כרבי אליעזר, לר"ח ור"ת – הלכה כחכמים].

המודר ממאכל חבירו – אסור רק באכילה משלו. 'הנאת מאכלך עלי' – אסור גם ללעוס חיטים של חבירו ליתן על מכתו. 'הנאה המביאה לידי מאכלך עלי' – אסר על עצמו כל מה שגורם המאכל ומתקנו. [אך מותר ללעוס חיטים ליתן על מכתו, ויש אוסרים וחלק עליהם הר"ן], ואף גורם דגורם אסור לשאול, כגון נפה כברה ריחים ותנור, וכן שק וחמור להביא פירות. וכן אסור לשאול כל דבר שהדרך לבקש עבורו תשלום, שמהממון שחוסך יכול לקנות מאכל, אך מותר לשאול שאר כלים שאין משמשים לאוכל, ואין הדרך לבקש עבורם תשלום, וכן מותר לעבור דרך חצירו.

משנה . כלים שאין עושים בהם אוכל נפש שמותר הנודר מ'הנאה המביאה לידי מאכלך' היינו כגון חלוק וטבעת ונזמים, והסתפק רב פפא אם מותר בזה גם כשמטרתו שיראה על ידם כאדם חשוב ויתנו לו מנה יפה, וכן מותר לשאול סוס שיבא על ידו מהרה למאכל – מפני שאינו עושה כלום במאכל עצמו, או שאסור כיון שמביא לידי הנאת אוכל. [והלכה לחומרא].

משנה . המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו ופורע את חובו, לרב הושעיא – היינו רק לשיטת חנן הסובר שהפורע חובו של חבירו הניח מעותיו על קרן הצבי, שלא נתן לו כלום אלא מבריח ארי בעלמא הוא, ושוקל לו את שקלו מפני שגם בלא זה יש לו חלק בהקרבנות. לרבא – היינו גם לחכמים ובאופן שהלוה לו על מנת שלא יכפנו לפרוע, [ושוקל את שקלו באופן שכבר שקל אלא שנגנב או נאבד שפטור מתשלום]. ולרב הושעיא – לחכמים אסור גם באופן זה, גזירה שמא יפרע גם חוב סתם. [ובמסכת כתובות אמרו שאוסר בזה מעיקר הדין – שסוף סוף נהנה גם בחוב שאינו חייב לפרוע, שיש לו בושה כל זמן שאינו פורע].

דף ל"ג – ע"ב

מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו – לחנן איבד מעותיו, וכן פסק רבן יוחנן בן זכאי. [לרשב"א: דווקא במפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה נותן לה, אבל פרנס סתם חוזר וגובה, שדעתו להלוות לה, וממילא חייב לו הבעל. לר"ן: כל המפרנס אשת חבירו יורד על דעת הבעל ולא על דעתה], לבני כהנים גדולים ישבע כמה הוציא ויטול, וכן סובר רבי דוסא בן הרכינס. [והלכה כחנן, בין במפרנס אשה ובין בפורע שאר חובות, ואפילו בבעל חוב דוחק, ואפילו במלוה שיש עליה משכון].

המודר הנאה מחבירו מחזיר לו אבידתו, כשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה מותר – שאינו נותן לו כלום משלו, ונחלקו רב אמי ורב אסי באופן שנכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר, אם אסור – שנהנה מפרוטה דרב יוסף (שפטור מצדקה בשעה שמטפל באבידה), או שגם בזה מותר – שאין פרוטה זו שכיחה. [ואע"פ שאינה שכיחה נעשה ע"י שומר שכר (לדעת רב יוסף) וחייב בגניבה ואבידה, כיון שאפשר שתבוא. ולהלן דף ל"ד יובא עוד לשון במחלוקת האמוראים].

***************

יום שני ד׳ כסלו תשפ"ג

מסכת נדרים דף ל"ד

דף ל"ד – ע"א

שנינו במשנה: המודר הנאה מחבירו מחזיר לו אבידתו, ללישנא קמא: היינו אם נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה, שאינו מהנה אלא מבריח נזק אבידתו מעליו, אבל אם נכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר – נחלקו ר' אמי ור' אסי אם גם בזה מותר, או שאסור כיון שנהנה מפרוטה דרב יוסף – שנפטר מלתת פרוטה לעני בשעה שמחזירו. ללישנא בתרא: אם נכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר – לכל השיטות מותר להחזיר לו, ואין חוששים לפרוטה דרב יוסף – שאינה שכיחה, אבל אם נכסי המחזיר אסורים על בעל אבידה – נחלקו ר' אמי ור' אסי אם מותר להחזיר שרק מבריח נזק מעליו, או אסור כיון שמהנה במה שמחזירו לידו שלולי כן אפשר שהיה נפסד ממנו. [להלכה: בין נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה ובין נכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר – מחזיר].

מה ששנינו במשנה: במקום שנוטלים עליה שכר תפול הנאה להקדש, ללישנא קמא שאם נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה לכו"ע מחזיר – על אופן זה שנינו שבמקום שנותנים שכר למחזיר, והמחזיר אינו רוצה לקבל השכר – תיפול הנאה להקדש, שאסור לבעל אבידה ליהנות ממנו. אך לא מדובר כשנכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר (לסובר שגם באופן זה מותר להחזיר), שאסור לו לקבל השכר מבעל אבידה כיון שאסור ליהנות ממנו – שבוודאי מותר, שהרי אינו נוטל אלא שכר בטלה שכבר היה מצוי בידו, ואין זו הנאה מנכסי בעל אבידה. ללישנא בתרא: לסובר שגם כשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה מותר להחזיר – על כך שנינו זאת כנ"ל ללישנא קמא, אבל לסובר שבאופן זה אסור להחזיר – קשה ליישב דין זה, שהרי כשנכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר בוודאי מותר לו לקבל השכר כנ"ל.

דף ל"ד – ע"ב

היתה לפניו ככר של הפקר ואמר: כיכר זו הקדש, נטלה לאוכלה – מעל לפי כולה, שהוציאה מרשות הקדש. [וההקדש חל אף שאינה שלו – כדין המגביה מציאה לחבירו שקנה חבירו. ואין דינו כמקדיש כיכר שלו שאז דומה לגזבר שאינו מועל בשעה שלוקחה לעצמו – שכיון שלא זכה בה מעולם ואינה ברשותו אינו כגזבר, ומועל מיד בנטילתה לאכול]. נטלה להוריש לבניו ולא לזכות בה – מעל רק כפי טובת הנאה שיש לו בה. [ובניו ימעלו כשיוציאוה].

האומר לחבירו: כיכרי עליך – לרבא פירוש דבריו הוא: כיכר זה שהיא עכשיו שלי אסורה עליך לעולם, שבהכרח מטרת נדרו לאסרה עליו גם אחר שיתנה לו במתנה, שקודם לכן ממילא אסור לו לאכלה מחמת גזל, ולא עלה על דעתו לאסרה עליו אם תיגנב ממנו. [אך אם נתנה המדיר מתנה לאחר, מותר בה המודר, כיון שהפסיק אחר ביניהם]. ורב חייא בר אבין מסתפק בזה, שמא פירוש דבריו הוא: כל זמן שהכיכר שלי אסורה עליך, וכוונתו לאסרו עליו כשיזמינהו לאכלה, אבל לא אם יתנה לו במתנה וכבר אינה שלו. [אמנם בוודאי אם הדירו מהנאתו אסור ליתן לו – שמהנה בכך שנותן לו מתנה. והלכה כרבא].

***************

יום שלישי ה׳ כסלו תשפ"ג

מסכת נדרים דף ל"ה

דף ל"ה – ע"א

אמר לחבירו: השאילני פרתך, והשיבו: קונם פרה זו (או נכסי) עליך, אם יש לי פרה אחרת חוץ מזו, ונמצא שיש לו – בחייו אסור, מת או ניתנה לו במתנה מותר. ולדעת רבא (לעיל דף לד:) – אם נתנה לו בעצמו אסורה עליו, ורק אם נתנה המדיר לאחר והאחר נתנה למודר מותר בה. [וכן הלכה].

האומר: כיכר זו הקדש, ואכלה בין הוא ובין חבירו – לרבי מאיר מעל, כיון שאסרו על כל העולם כהקדש, וחייב עליו אשם מעילה כנהנה מן הקדשים, ולפיכך יש לה פדיון. האומר: ככר זו עלי הקדש – הוא מעל אם אכלה וחבירו לא מעל, ולפיכך אין לה פדיון שאינו אלים כהקדש לתפוס פדיון. לחכמים – בין כך ובין כך לא מעל שאין מעילה בקונמות. [להלכה: יש מעילה בקונמות. וספק אם מותר ליהנות אחר שנהנה פעם אחת ומעל, כדין הקדש שיוצא לחולין ע"י מעילה].

מה ששנינו שבמקום שנוטלים שכר על השבת אבידה, במודר הנאה תיפול הנאה להקדש, ולא שנינו שיוליך הנאה לים המלח – שסובר התנא יש מעילה בקונמות וא"כ עסוקים אנו בהקדש, ולכן נקט גם בזה ענין הקדש.

האומר: כיכרי עליך, ונתנה לו במתנה – לא מעל הנותן, שאינה אסורה עליו ואצלו אינה כמעילה. [הרמב"ם כתב שהמדיר את חבירו מכיכר והאכילו הכיכר, לוקה משום 'לא יחל דברו', והר"ן מוכיח מכאן שלא כדבריו], והמקבל לא מעל בקבלתו, שאילו ידע שאסורה לא היה מקבלה וזכייה בטעות היא, ורק כשמוציאה מועל ככל מוציא הקדש בשוגג. [ספק בירושלמי בנדר מן הכיכר אם מותר לחמם בה ידיו].

דף ל"ה – ע"ב

משנה . המודר הנאה מחבירו תורם את תרומתו ומעשרותיו לדעתו, ומלמדו מדרש הלכות ואגדות – שמצוות לאו ליהנות ניתנו, ואינו מלמדו מקרא, אבל מלמד בניו ובנותיו מקרא (יבואר בגמרא להלן).

כהנים איבעיא אם הם שלוחי דידן (-של בעלי הקרבן) – ואסור למודר הנאה להקריב על ידיהם קרבנותיו, שנהנה משליחותם, או שהם שלוחי דרחמנא ומותר, ואף שע"י הקרבן הותר לאכול בקדשים אין זה אלא גרמא בעלמא. [ובמסכת קידושין נפשטה האיבעיא, ששלוחי דרחמנא הם, שאי אפשר לומר שהם שלוחינו, שכיון שאין אנו יכולים להקריב קרבנות אין אנו יכולים לעשות שליח במקומנו].

ממה ששנינו שכהן יכול להקריב על מודר הנאה ממנו קיני זבים וזבות יולדות חטאות ואשמות אין להוכיח שהכהנים שלוחי דרחמנא הם – שאדרבה, מכך ששנינו שרק את אלו יכול להביא, שהם אינם באים לכפרה ואין צריכים דעת, שנאמר 'זאת תורת הזב', ומריבוי 'תורת' למדים שאדם מביא קרבן גם על בניו ובנותיו הקטנים בלי דעתם – יש לדייק להיפך, ששאר קרבנות שצריכים דעת בעלים אינו מקריב עליו. [אך מאידך אין לפשוט לגמרי כן, שאפשר שנקט התנא מחוסרי כפרה לחדש שאף אלו מותר לו להקריב עליו, אף שמתירו לאכול בקדשים, וכל שכן ששאר קרבנות מותר להקריב].

'זאת תורת היולדת' – ריבוי 'תורת' מלמד שגם שוטה מביא בעלה עליה קרבן, אך לא בא לרבות קטנה – שאינה יולדת.

אדם חייב בקרבנות אשתו, ובקרבן עולה ויורד אם הוא עשיר חייב להביא בשבילה קרבן עשיר. [ודווקא קרבנות חובה אבל אם נדרה או נדבה אינו חייב], ואחר שגירשה פטור גם מקרבנות שהייתה חייבת קודם גירושיה, שכך כותבת לו בשובר כתובתה – שמוחלת לו כל השעבודים שהיה חייב לה קודם הגירושין.

***************