לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום רביעי ו׳ כסלו תשפ"ג

מסכת נדרים דף ל"ו

דף ל"ו – ע"א

מותר לכהן לזרוק דם חטאת ואשם למי שמודר ממנו הנאה, ואם הכהנים שלוחי דידן היינו רק של חטאת ואשם מצורע, שאין צריכים דעת הבעלים, שדורשים ממה שנאמר 'זאת תהיה תורת המצורע' – בין גדול בין קטן, אף שקטן אין לו דעת.

הכהנים שפיגלו בין במזיד בין שוגג – הרי הוא פיגול, אף אם הכהנים שלוחי דידן, ואין אומרים שבשוגג לא יחול הפיגול דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי – שמפורש בפסוק 'לא יחשב לו'.

אין אדם מביא חטאת חלב על חבירו, שצריך דעתו [וכן עולה, אך אם נאבדה מקריבה המוצאה, שכיון שנאבדה דעת הבעלים שכל כהן שירצה יקריבה], ומה שמביא קרבן חטאת על אשתו שוטה היינו דווקא קרבן יולדת, אבל חטאת חלב לא, שאם אכלה כשהיא שוטה – אינה בת קרבן, ואם אכלה כשהיא פקחת ונשתטית – הואיל ונדחה ידחה.

הפריש פסח על חבירו לא עשה כלום, ומה שמביא פסח על בניו ובנותיו הקטנים היינו משום שמהתורה אינם צריכים להמנות על השה כדי שיוכלו לאכול ממנו, שהאיסור שלא לאכול מהפסח למי שלא נמנה עליו הוא רק במי שראוי להמנות.

אמר האב לבניו: הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים – כיון שהכניס ראשון ראשו ורובו זכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו, ואף שאי אפשר להמנות אחר שחיטה – שה לבית אבות לקטנים אינו מדאורייתא, ואמר כן רק לזרזם במצות.

דף ל"ו – ע"ב 

התורם משלו על חבירו איבעיא אם אין צריך דעתו – שזכות היא לו ומסתמא נעשה שלוחו, או שצריך דעתו – שמצוותו היא ורוצה לקיימה בעצמו.

מה ששנינו שהמדיר את חבירו תורם את תרומתו ומעשרותיו 'לדעתו', בהכרח שאין הכוונה שתורם מדעתו ובשליחותו של בעל הכרי – שהרי מהנה במה שעושה שליחותו, וגם אין הכוונה שתורם משל בעל הכרי לדעתו שלו, בלי דעתו של בעל הכרי – שנאמר 'מה אתם' ודרשו מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, אלא מדובר שאמר בעל הכרי כל הרוצה לתרום יבא ויתרום, שלגבי תרומה די בגילוי דעת שנוח לו כדי שיוכל לתרום משלו, ומאידך מותר במודר הנאה – משום שלא עשאו שליח. [אך אם אמר: כל השומע קולי יתרום – עשאו שליח ואסור, ואם אמר: כל התורם לא יפסיד – אינו שליח כלל ואינו יכול לתרום]. ולצד שהתורם משלו על של חבירו אין צריך דעת בעלים – יש לפרש שמדובר בתורם משלו על של חבירו 'מדעתו' שלו בלא דעת חבירו.

התורם משלו על כרי של חבירו טובת הנאה של התורם, שבלי פירותיו לא היה הכרי מתוקן.

המקדיש בהמה לקרבנו של חבירו, לענין הוספת חומש בפדיונה אם הוממה – המקדיש נחשב בעלים, ולענין תמורה – המתכפר נחשב בעלים לעשות תמורה.

***************

יום חמישי ז׳ כסלו תשפ"ג

מסכת נדרים דף ל"ז

דף ל"ז – ע"א

אסור ליטול שכר ללמד תורה – שאמר משה רבינו: 'ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם', הרי שנצטוה ללמד תורה לישראל, ועוד אמר: 'ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלוקי', ובהכרח ש'כאשר ציוני' היינו שציוני ללמד אתכם בחינם וכן עשיתי. [שאין לפרש כוונתו 'כאשר ציוני' בשכר, וכי ציוהו ללמדם דווקא בשכר? וכן אין לפרש 'כאשר ציוני' ולא מעצמי – שהרי ישראל האמינו בו], ואמר משה לישראל: מה אני לימדתי אתכם בחנם אף אתם תלמדו בחנם. [אך שכר בטלה מותר ליטול].

שכר לימוד פיסוק טעמים – לרבי יוחנן מותר ליטול, שאינו בכלל חוקים ומשפטים, ולרב אסור, שמדאורייתא הוא, שנאמר 'ויקראו בספר תורת האלוקים {מקרא} מפורש {תרגום} ושום שכל {פסוקים} ויבינו במקרא' {פיסוק טעמים וי"א המסורת}.

מה ששנינו שאסור ללמד המודר הנאה מקרא אבל מלמדו מדרש הלכות ואגדות – מדובר במקום שנוטלים שכר על מקרא, לרבי יוחנן משום פיסוק טעמים, ולרב משום שכר שימור (ורבי יוחנן לא רצה לפרש שזהו השכר – ששכר זה שייך רק בבנים ולא בבנות שאין צריכות שימור), וכיון שהדרך ליטול שכר אסור להנותו וללמדו בחינם, אבל על מדרש אינם נוטלים שכר משום שאסור ללמד בשכר, ולא שייך שכר פיסוק טעמים, וכן הלומדים מדרש אינם קטנים שצריכים שימור – לכן מותר ללמדו חנם שאינו מהנהו. (וכן מותר ללמדו מקרא חינם במקום שהחמירו שלא ליטול שכר).

זה שאסור ללמדו מקרא במקום שנוטלים שכר – לרב יוחנן היינו בין בקטן ובין בגדול, שבשניהם שייך שכר פיסוק טעמים, ולרב דווקא בקטן אסור, ששייך בו שכר שימור, אבל אם המודר גדול שאין צריך שימור מותר ללמדו בחינם בכל מקום, שהרי אסור ליטול שכר על לימודו. [והלכה כרבי יוחנן שאף מגדול מותר ליטול שכר, משום פיסוק טעמים].

מה ששנינו שאף במקום שנוטלים שכר על לימוד מקרא מלמד את בניו ואת בנותיו של המודר – היינו כשלא הדיר אלא את אביהם, והרי הוא כזן בניו ובנותיו, אבל אם הדיר גם את בניו ובנותיו – אסור להאכילם דבר האסור אף שהם קטנים.

דף ל"ז – ע"ב

שכר שבת אסור – ולכן שכיר יום לשמור תינוק ופרה וזרעים, אם אבדו בשבת אינו חייב באחריותם, שהוא שומר חנם. אבל שכר שבת בהבלעה מותר – ולכן אם היה שכיר שבוע או חודש או שנה נוטל שכר גם על שבת, ולכן חייב באחריות גם בשבת שהוא שומר שכר.

אין מלמדים התינוקות בשבת מה שלא למדו בתחילה, אלא חוזרים עמהם לימוד שכבר למדו לכל הפחות פעם אחת – כדי שאבותיהם יפנו למצות השבת וישתעשעו עם התינוקות, שאם ילמדו דברים חדשים יחושו לביטולם, או משום שמתוך שאוכלים יותר ממה שדרכם לאכול בחול, אבריהם כבדים עליהם ואין יכולים ללמוד דברים חדשים שצריכים עיון מרובה.

מקרא סופרים – הקריאה שמסרו לנו הראשונים שנקראו סופרים, כגון 'ארץ' [שמשתנה הניקוד לפי הטעמים] 'שמים' 'מצרים' [שנקראים כאילו יש בהם אל"ף – 'שאמאים', 'מצראים'], ועיטור סופרים – תיבות יתירות המעטרים את הלשון (כגון 'אחר תעבורו'), ותיבות שהם קרי ולא כתיב וכתיב ולא קרי – הלכה למשה מסיני הם.

***************