לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום ראשון י״ז כסלו תשפ"ג

מסכת נדרים דף מ״ז

דף מ"ז – ע"א

האומר: 'קונם לבית זה שאתה נכנס', מת או מכרו לאחר – אסור בו המודר, שאדם אוסר על אחרים דבר שברשותו לכשיצא מרשותו. וכן יכול לאסור נכסיו על בנו היורש, ולכן אם אמר לבנו 'קונם שאתה נהנה לי' ומת – מותר ליהנות, אך אם הוסיף 'בחייו ובמותו' – אסור. [אמנם אף שאסורים הנכסים על היורש הרי הוא יורשם, ובעלי חובות של היורש יכולים לגבות חובם מנכסים אלו בעל כרחו. וכן יכול ליתן לבנו ולאחיו, אך לא במתנה ממש, אלא מראה להם מקום והם נוטלים אותם כעין זכיה מהפקר].

תנן: האומר 'קונם פירות אלו עלי' 'קונם הן על פי' 'קונם הן לפי' אסור בחילופיהם ובגידוליהם – איבעיא אם מה שאסור בחילופיהן הוא משום שכוונתו היתה לאסור גם חילופיהם, אבל אם אוסרם על חבירו מותר החבר בחילופיהם, שכשם שאינו יכול לאסור עליו דבר שאינו שלו כך אינו יכול לאסור עליו דבר שלא בא לעולם. או מה שאסור בחילופיהם הוא משום גזירת חכמים שגזרו על כל איסורי הנאה שהחליפם, שאסורים עליו בהנאה כגידולי האיסור, וא"כ גם כשאסרם על חבירו אסור החבר בחילופיהם. ולא נפשט הספק. [ולכתחילה בוודאי אסור להחליף, והספק הוא האם נאסר עליו בדיעבד. ולהלכה: להר"ן כיון שהוא ספק דרבנן – לקולא, והרמב"ם פסק לחומרא].

דף מ"ז – ע"ב

המדיר ארוסתו שלא תהנה ממנו – אסורה ליהנות ממנו גם אחר נישואין אף שמשועבד לה. אלא היא לווה לפרנסתה, והמלווים באים ונפרעים מהבעל מדין שיעבודא דרבי נתן. ואין לפשוט מכך שמותר ליהנות מחילופי איסור הנאה [ב' פירושים: א. שאילו אסור כיצד מותר לה ללוות על מנת שיפרעו מהבעל – והלא היא נהנית מחילופי איסור הנאה. ב. שאילו אסור יש לתלות שהמלווים לא נתכוונו להלוות על מנת להיפרע מהבעל, שלא להכשילה באיסור – ואין יכולים לגבות מהבעל] – שכיון שבשעת ההלוואה עצמה אין הבעל מתחייב לפרוע אין אלו חליפי איסור ממש.

המקדש באיסורי הנאה כגון ערלה – אינה מקודשת. מכרם וקידש בדמיהם – מקודשת. ואין לפשוט מכך שחליפי איסור הנאה מותרים – שאפשר שרק חליפין עצמם אסורים ולא חליפי חליפין, ולכן אמנם לכתחילה אסור לו לקדש בחליפין, אבל אם עבר וקידש מותר ליהנות מהקידושין ואין צריך לחזור ולקדשה – שחליפי חליפין מותרים.

***************

יום שני י״ח כסלו תשפ"ג

מסכת נדרים דף מ״ח

דף מ"ח – ע"א

משנה . 'הריני עליך חרם' -המודר אסור. 'הרי את עלי חרם' – הנודר אסור. 'הריני עליך ואת עלי' – שניהם אסורים.

המודרים הנאה זה מזה מותרים בדברים שהפקירום עולי בבל לכל ישראל, כגון הר הבית והעזרות והבור שבאמצע הדרך, ואסורים בדבר של אותה העיר שהם דרים בה, שהם כשותפים בהם, כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת והתיבה (שנותנים עליה ספר תורה) והספרים. [ולהלכה כיון שקי"ל כראב"י ששותפים שנדרו הנאה זה מזה מותרים להיכנס לחצר השותפות שאין בה כדי חלוקה, מותרים גם באלו].

המודרים זה מזה ורוצים ליהנות מדברים של העיר – יכתבו חלקם שיש להם בעיר לנשיא. ומה שאמרו לנשיא ולא לסתם אדם: לרבי יהודה – שיפה כוחו שמיד שכתב לו קנה אף שלא זכה אדם בשבילו. לחכמים – גם לנשיא צריך לזכות, אלא נהגו לכתוב לו שסומכים עליו שאין דרכו לאסור הנאתו על הבריות.

אנשי גליל אינם צריכים לכתוב חלקם לנשיא – שקנטרנים היו, והיו אוסרים זה את זה, ועמדו אבותיהם וכתבו חלקם לנשיא.

משנה . המודר הנאה מחבירו, נותן המדיר מנכסיו לאחר במתנה, והמודר מותר ליהנות מהם, ואם הוכיח סופו על תחילתו שנתכוון להערמה אסור, וכמעשה בית חורון, שנתן החצר והסעודה של שמחת נישואי בנו כדי שיבא אביו המודר ויאכל, ואמר מקבל המתנה אם שלי הם הרי הם מוקדשים לשמים, ואמר המדיר שלא נתנו על דעת כן, ואמרו חכמים: כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה. [אף שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה אף שאין יכול להקדישה – שם נתכוין להקנות לשעה, אבל כאן לא נתכוין להקנות לו כלל].

מתנת בית חורון שאינה מתנה להתיר המודר הנאה, ב' לשונות אם דווקא כשנתן בדרך תנאי, שאמר שנותן לו אלא כדי שהמודר יבא ויאכל, או גם אם לא אמרו דרך תנאי, אלא אמר שנותן כדי שיבא המודר לאכול, גם זו אינה מתנה, שאין אדם עושה סעודת נשואין לבנו ונותנה לאחר, ומוכח שתנאי הוא.

דף מ"ח – ע"ב

קני על מנת להקנות -היו לו שתי בנים, אחד היה גנב ואחד כשר, אסר נכסיו על בנו הגנב, ונתן מחצה נכסיו לכשר, והמחצה השניה נתן לבנו הגנב ואמר שאינו נותנה לו אלא שאם יהיה בנו (שהוא נכד הנותן) תלמיד חכם יקנה הנכסים, ואם לא יהיה תהיה גם מחצה זו לבנו הכשר. לפומבדיתאי – כיון שלא נתנו אלא כדי שיקנה לבנו אינו קנין, וזכה הבן הכשר בכל הנכסים. לרב נחמן – קני על מנת להקנות חל הקנין, כדמצינו בקנין סודר שאינו קונהו אלא כדי להקנות על ידו תמורתו. ורב אשי דחה הראיה: שמא בקנין סודר הזוכה יכול לעכב הסודר לעצמו, ואפילו אם צריך להחזירו וקנין על מנת להקנות הוא, מכל מקום הוא קנין על מנת להקנות עכשיו, מה שאין כן כשהקנה להקנות רק כשיהיה בנו תלמיד חכם, שאז כבר כלה הקנין. [בין בקנין סודר ובין בחזקה. ובקניין שטר והשטר קיים לאחר זמן – לרשב"א קונה, לר"ן מצוה מחמת מיתה אם לא קנה בשעת מיתה אין קונה לאחר זמן. להלכה: לר"ן – אף שקניין סודר קני על מנת להקנות הוא, שאין המקנה יכול לעכבו, מועיל משום שקונה על ידו עכשיו, אבל קני על מנת להקנות לאחר זמן לא קנה, לרמב"ם – קנה].

מתנת בית חורון שקני על מנת להקנות הוא לא קנה גם לרב נחמן הסובר שקני על מנת להקנות קנה – א. שסעודתו מוכחת עליו – שרצה שאביו יאכל מסעודה שלו ולא משל הזוכה. ב. המשנה כרבי אליעזר, שכשם שמחמיר לענין ויתור שאסור במודר הנאה אף שלעניין ממון לא נחשב כגזל, כך מחמיר במודר הנאה בקני על מנת להקנות, אבל חכמים חולקים ומתירים.

הדרן עלך פרק השותפין

***************

יום שלישי י״ט כסלו תשפ"ג

מסכת נדרים דף מ״ט

פרק שישי – הנודר מן המבושל

דף מ"ט – ע"א

משנה . הנודר מן המבושל – מותר בצלי ובשלוק (שאין מבושל כל צרכו), ואף שבלשון התורה צלי בכלל מבושל – בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ובמקומו של רבי יאשיה קרו לצלי מבושל ושם אסור בצלי.

קונם תבשיל שאיני טועם – אסור במעשה קדרה רך, שמלפת את הפת, בין במבושל ובין בצלי ובין בשלוק, ומותר בעבה [וכן הנודר מ'המבושל' מותר בזה], ולאנשי בבל האוכלים תבשיל עב הנעשה מחיטים (דייסא) עם לחם גם עבה בכלל תבשיל.

בנדרים הולכים אחר לשון בני אדם. [ולירושלמי דעת רבי יאשיה הולכים אחר לשון תורה לחומרא].

דלעת לחולה: א. רכה טובה והקשה היא כמלאך המוות. ב. לרבה בר עולא – מה שבתוכה טוב, ולא החלק החיצוני. ג. לרבא כל הדלעת קשה לחולה, ומה שאמרו שהחולים אוכלים אותה בפת היינו לא חולים ממש אלא תלמידי חכמים החלושים.

תוך הדלעת טוב לבשלו בסילקא, ותוך הפשתן טוב לאכלו עם כותח, ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ שלא יעקרו הפשתן לכך.

דף מ"ט – ע"ב

מה שאנו מתפללים כל יום על בריאותם של החולים ועל תלמידי חכמים שהם תשושי כח שהתורה מתשת כחם – היינו כשיטת רבי יוסי שאדם נידון בכל יום, אבל לחכמים שאדם נידון בראש-השנה – כיון שנגמר דינם אין התפילה מועלת להם.

דייסא: רב חסדא אמר שיש לשאול הנקדנים של הוצל אם טוב לאכול של חטים בלחם של חטים ושל שעורים בשל שעורים, או של חטים בשעורים ושל שעורים בחטים. רבא אכלה בלחם העשוי מקמח של קליות. רב הונא אכלה באצבעותיו, שאמר רב באצבע אחד היא טעימה, וקל וחומר בשתים ובשלש. רב ורב הונא אמרו לבניהם: אם מזמינים אותך לאוכלה – לך עד פרסה, מזמינים אותך לאכול בשר שור – לך עד ג' פרסאות. רב הונא אמר לרבה בנו שלא יפלוט לפני רבו רוק ממאכל שאכל, אלא מדלעת ודייסא, שהם דומים לפתילה של אבר שאינם מתעכלים, וצריך לפלוט אפילו לפני מלך פרס. רבי יוסי ורבי יהודה אכלו דייסא יחד, אחד אכל באצבעותיו, והשני אכל עם קליפת עץ, ואמר לזה שאכל עם אצבעותיו: עד מתי אתה מאכילני צואתך שתחת הציפורנים, השיבו: עד מתי אתה מאכילני רוקך.

הביאו לפני רבי יהודה ורבי שמעון מין תאנים שקשים להתעכל, רבי שמעון לא אכל כיון שאינם יוצאים מהמעיים, רבי יהודה אכל, באומרו: אדרבה, כל זמן שהמאכל בתוך בני מעיים זנים את הגוף, ונסמוך עליהם גם למחר.

פני רבי יהודה היו צהובים – לרבי טרפון אמר: שאכל תרדין בלא מלח, וק"ו אילו היה אוכלם עם מלח. למטרוניתא אמר: שאין זה מחמת שמשתכר שהרי אינו שותה יין אלא של קידוש להבדלה וד' כוסות, וצריך לקשור צדעי פדחתו מפסח עד שבועות ממיחוש הראש, אלא חכמת אדם תאיר פניו. לצדוקי אמר: כ"ד בתי כסא יש בין ביתי לבין בית המדרש, וכל שעה ושעה אני נכנס לכל אחד ואחד.

רבי יהודה כשהלך לבית המדרש לקח קנקן על כתיפו כדי לישב עליו, אמר: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה, שכך לא ישב על הקרקע. וכן אמר רבי שמעון בנוטל סל על כתיפו.

***************