לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום שני כ״ה כסלו תשפ"ג
מסכת נדרים דף נ״ה
דף נ"ה – ע"א
משנה . הנודר מן הדגן – לרבי מאיר אסור בפול המצרי יבש, שכל שעושים ממנו דגן (ערימה בגורן) הוא בכלל, ומותר בפול לח, ובאורז, בחילקא (חטה נחלקת לב'), בטרגיס (הנחלקת לג'), ובטיסני (הנחלקת לד'). ומה שנאמר 'וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן ותירוש ויצהר וכל תבואת שדה' שמשמע שיש תבואות שאינם בכלל דגן – תבואת שדה היינו פירות האילן וירקות. לחכמים – אינו אסור אלא בחמשת המינים.
הנודר מן התבואה – לכו"ע אסור רק בחמשת המינים, מ'תבואת שדה' – אסור בכל מה שגדל בשדה.
בנו של מר שמואל ציוה בצוואתו שיתנו לרבא שלשה עשר אלפי זוז מ'עללתא' שבנכסיו שבנהר פניא, שלח רבא לשאול את רב יוסף מהו 'עללתא', והשיב שכיון שהוא התרגום של תבואה היינו רק חמשת המינים כמו שתנו במתניתין. אמר לו אביי שהוא כל דבר של ביאה והכנסה ושבח. וכשהשיבו זאת לרבא אמר שידע שהוא כדברי אביי, ולא הסתפק אלא אם יש לו גם בשכר בתים ודירות, שמא אינם בכלל כיון שמתחסרים כשמתיישנים, או כיון שאין הפחת ידוע הם בכלל. [ולא נפשט הספק, ולכן לא יגבה שכר בתים וספינות, שיד בעל השטר על התחתונה. ובנדרים – מספק לחומרא והכל בכלל].
רב יוסף הקפיד על רבא שידע מהו עללתא ואעפ"כ שאלו, הלך רבא לפייסו בערב יום הכיפורים, וביקש מהמשמש שרוצה למזוג לו הכוס, שהיה בקי במזיגה, והכיר רב יוסף שהוא מזגו [שהיה מוזג על כל חלק יין ג' חלקים מים], ואמר לרבא שיפרש הפסוק 'וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות, ומבמות הגיא… ונשקפה על פני הישימון', ופירשו: כיון שעושה אדם עצמו כמדבר שהוא מופקר, לכל תורה ניתנה לו במתנה, ואז נחלו אל, ואז עולה לגדולה, ואם מגביה עצמו הקב"ה משפילו, ולא עוד אלא ששוקעים אותו בקרקע, ואם חוזר בו הקב"ה חוזר ומגביהו. [והתכווין רב יוסף להזהיר את רבא שיהא שפל רוח ביותר].
דף נ"ה – ע"ב
הנודר מפירות השנה – אסור בכל פירות השנה, ומותר בגדיים ובטלאים ובחלב ובביצים ובגוזלות. גידולי שנה עלי – אסור בכולם. [באסר עצמו לזמן שיכול לעמוד בו, אבל אסר עצמו לעולם אינו נדר שאינו יכול לקיימו]. פירות הארץ עלי – אסור בכל פירות הארץ, ומותר בכמהין ופטריות שאינם פירות הארץ. גידולי קרקע עלי – אסור גם בכמהין ופטריות, שגדילים מלחלוחית הקרקע ויונקים מהאוויר.
[הנודר מן התירוש – אסור ביין ומותר בכל מיני מתיקה, והיינו למדברים בלשון לעז, שהם מתכוונים ללשון תורה, אך למדברים בלשון הקודש תלוי מה שדרכם לקרוא תירוש, ולכן שנינו בתוספתא שמותר ביין ואסור בכל מיני מתיקה].
משנה . הנודר מן הכסות – מותר בשק וביריעה ובחמילה, שאינם נקראים כסות, ואסור בפונדא (אזור חלול), ובפסקיא, ובסקורטיא (חלוק של עור שלובשים העבדנים על בגדיהם), ובקטבליא, ובאנפליא, ובפליניא, ובמכנסים וכובע.
יוצאים בשבת לרשות הרבים להגן מגשמים: בשק ובשק עבה (שהוא כעין שק), ובסגוס עבה, וביריעה, ובחמילה, ואינם נחשבים משאוי. אך לא בתיבה, בקופה, במחצלת.
קונם צמר עלי – מותר להתכסות בגיזי צמר, וכן בנודר מפשתן, שאין משמע אלא לבישה. לרבי יהודה הכל לפי מצבו של הנודר, שאם היה טוען משא והיה ריחו קשה ונדר, מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו, ובלי הוכחה – לרבי יהודה של המשנה: לא אסר אלא לבישה, לרבי יהודה של הברייתא: אסור בין בטעינה ובין בלבישה, ורק אם יש הוכחה שנתכווין לאסור רק לבישה נאסר רק בזה. [והלכה כרבי יהודה במשנה].
***************
יום שלישי כ״ו כסלו תשפ"ג
מסכת נדרים דף נ״ו
דף נ"ו – ע"א
משנה . הנודר מן הבית – לרבי מאיר מותר בעלייה, שאינה בכלל בית. לחכמים – עלייה בכלל בית, אך מודים שהנודר מעלייה מותר בבית. [ופסק הרמב"ם כחכמים].
'ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם' – לרבות בית הצבוע (וי"ג 'היציע') שלא נלמד מנגעי בגדים שצבועים אינם מטמאים, ולרבות את העלייה. לרב חסדא – היינו כרבי מאיר שסתם עלייה אינה בכלל בית, לאביי – היינו גם כחכמים, שלא נלמד מ'ארץ אחוזתכם' שדווקא בית מחובר לארץ מטמא.
'בית בביתי אני מוכר לך' – צריך לברור לו המעולה שבבתיו. [מה שאין כן אם אמר לו 'בית' סתם, יד בעל השטר על התחתונה ויכול ליתן לו הגרוע, ואף אם נפל בינתיים אחד מבתיו יכול להראותו הנפול. וליתן לו עלייה – תלוי במחלוקת רבי מאיר וחכמים אם היא בכלל בית. ולמסקנת הגמרא במנחות – גם אם אמר 'בית בביתי' יד בעל השטר על התחתונה, ונותן לו הגרוע].
משנה . הנודר מן המיטה – לרבי מאיר מותר בדרגש, לחכמים אסור שהוא בכלל מיטה. הנודר מן הדרגש – גם לחכמים מותר במיטה.
דרגש – לעולא היא מיטה המונחת מוצעת למזל הבית, לרב תחליפא בר מערבא היא מיטה של עור.
דף נ"ו – ע"ב
מטה מסרגים אותה בנקבים שבארוכות המטה, ודרגש מכניסים ראשי הרצועות בלולאות התלויות בנקבים שבארוכות.
אבל כופה כל המטות שבביתו, ודווקא מיטה העשויה לשכיבה ולא המיוחדת לכלים, דרגש מתיר לולאותיו והוא נופל מאליו, מיטה שנקליטיה יוצאים מגופה ואין יכול לכפותה – זוקפה.
משנה . הנודר מן העיר – מותר להיכנס לאלפיים אמה של תחומה, שהם 'חוץ לעיר' כאמור 'ומדותם חוץ לעיר', ואסור להיכנס לעיבורה – שבעים אמה הסמוכות לה, שנאמר 'ויהי בהיות יהושע ביריחו' אף שהיה חוצה לה בעיבורה.
הנודר מן הבית אסור מן האגף ולפנים, וכהן המטמא בית המנוגע צריך לצאת מכל המשקוף אף מהאגף ולחוץ, ועומד בצד ומסגיר, שנאמר 'ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית' – 'מן הבית' מיותר ללמד שיצא מן הבית כולו. 'והסגיר את הבית' בא לרבות שבדיעבד חל ההסגר גם אם עשאו בהיותו תחת המשקוף, וכן אם הלך הכהן לביתו והסגיר.
***************
יום רביעי כ״ז כסלו תשפ"ג
מסכת נדרים דף נ״ז
דף נ"ז – ע"א
משנה . קונם פירות האלו עלי, קונם הן על פי, קונם הן לפי [וכן קונם פירות מקום פלוני או של פלוני] – אסור בחילופיהם ובגידוליהם, כיון שפירט פירות מסויימים הרי הם עליו כהקדש, ומותר בגידולי גידוליהם, לא פירט פירות מסויימים – מותר בחילופיהם ובגידוליהם. [צד אחד לרמי בר חמא לעיל דף מ"ז. גם אם לא פירט אסור המחליף עצמו בחילופיהם, ואף אם אסר את חבירו ולא רק באסר את עצמו]. ובדבר שאין זרעו כלה – אסור גם בגידולי גידולים, ואפילו לא פירט פירות מסויימים.
האומר לאשתו: קונם מעשה ידיך עלי, קונם הן על פי, קונם הן לפי – אסור בחילופיהם ובגידוליהם [באומר יקדשו ידיך למעשיהן. לפירוש ב': חל על החפץ לאחר שעשתה אותה], שהרי הוא כמפרט דברים מסויימים, ומותר בגידולי גידוליהם. אך אם סיים 'שאני אוכל' או 'שאני טועם' – מותר בחילופיהם ובגידוליהם. [טחנה ואפתה ומכרה לחם – המעות שכנגד טחינה ואפיה שלה ואסורים עליו, כנגד החיטים – שלו ומותרים]. ובדבר שאין זרעו כלה אסור גם בגידולי גידולים, ואפילו אמר 'שאני אוכל' או 'שאני טועם'.
שאת עושה איני אוכל עד הפסח, שאת עושה איני מתכסה עד הפסח – עשתה לפני הפסח מותר לאכול ולהתכסות אחר הפסח.
שאת עושה עד הפסח איני אוכל ואיני מתכסה – מה שעשתה לפני פסח אסור לאכלו ולהתכסות בו גם אחר הפסח.
שאת נהנית לי עד הפסח אם הולכת את לבית אביך עד החג – הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח, הלכה אחר הפסח אם נהנית ממנו לפני הפסח עברה למפרע בבל יחל.
שאת נהנית לי עד החג אם הולכת את לבית אביך עד הפסח – הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד החג ומותרת לילך אחר הפסח.
דף נ"ז – ע"ב
איבעיא בבצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו – אם הגידולים מותרים וממילא מעלין את האיסור [אם יש בהם שיעור לבטל האיסור], או לא – כיון שנמשכים ויוצאים מהעיקר שאינו כלה, הם עצמם אסורים כעיקר.
בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו – לרבי ינאי ביטלו הגידולים את העיקר מלהיות תרומה, והרי הוא טבל ומותר באכילת עראי.
נטיעה שלא עברו עליה ג' שנים ועליה פירות וקצצה והרכיבה בנטיעה זקנה – לרבי יוחנן אע"פ שהוסיפו הפירות מאתיים אסורים, שגידולים כעיקר.
בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם וגדל אח"כ בהיתר – לרבי יונתן אסור, שגידולים כעיקר.
ליטרא בצלים שתיקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה – שגידולים המחויבים מבטלים העיקר הפטור, ואין לפשוט מכך את האיבעיא בבצל של שביעית שנטעו בשמינית שאפשר שמתעשרת לחומרא.
***************