לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

מסכת נדרים דף נ״ח – ס״א

דף נ"ח – ע"א

כל דבר איסור שיש לו מתירין שנתערב בחולין, כגון טבל (שיכול להפרישעליו ממקום אחר) מעשר שני והקדש (שיכול לפדותם), חדש (שהעומר מתירו) – מין במינו אינו בטל, באינו מינו בנותן טעם. וכל שאין לו מתירין, כגון תרומה, תרומת מעשר, חלה, ערלה, כלאי הכרם שנתערבו אפילו במינם – נתנו בהם חכמים בהם שיעור. (במינם: תרומה תרומת מעשר וחלה – במאה, ערלה וכלאי הכרם – במאתיים, ובאינן מינם: בשישים). שביעית אוסרת בכל שהוא רק כשיש לה מתירים, והיינו קודם זמן הביעור.

בצל של שישית שנטעו בשביעית – דינו כפירות שביעית שנתערבו שאוסרים במשהו, ואין אומרים שדין הגידולים כדין העיקר. אך אין לפשוט מכך את האיבעיא (דף נ"ז:) אם גידולים מבטלים העיקר, ובצל שביעית שנטעו בשמינית יהיו הגידולים מותרים, שמא אין הגידולים כעיקר אלא לחומרא ולא לקולא.

שנינו במשנה: בצלים של שישית שירדו עליהם גשמים בשביעית וצמחו בהם עלים – אם היה צבע העלים נוטה לשחרות אסורים, שזהו סימן שגדלו מכח יניקת הקרקע בשביעית, היו ירוקים – מותרים, שזהו סימן שלא גדלו מחמת הקרקע אלא מחמת הבצל עצמו. לרבי חנניא בן אנטיגנוס – אם יכולים להיתלש בעלים שלהם אסורים, שהוא סימן שמחמת יניקת הקרקע גדלו.

עוד שנינו: בצלים של שביעית שירדו עליהם גשמים בשמינית וצמחו בהם עלים – אם היה צבע העלים נוטה לשחרות מותרים, שזהו סימן שגדלו מכח יניקת הקרקע בשמינית (ולרבי חנינא – אם יכולים הבצלים להיתלש בעלים), והמיעוט שיש בעלים מעיקר הבצל האסור בטל ברובם המותר. ואין לפשוט מכך האיבעיא הנ"ל – שאין דין הגידולים כדין העיקר, ומבטלים העיקר, שיש להעמיד המשנה בבצלים שנידוכו ונשחקו קודם שירדו עליהם הגשמים, וכיון שגרועים הם אין הגידולים נמשכים אחריהם.

דף נ"ח – ע"ב 

המנכש עם הכותי בחסיות – אוכל מהם אכילת עראי ואין חושש שמא קודם שזרעם נתחייבו במעשרות [א. כיון שאינם חייבים במעשר אלא מדרבנן, ב. שמסתמא לא בא לידי גורן], ואם קנה ממנו או אכל מהם אכילת קבע – מעשרם בוודאי.

שנינו בברייתא: היה מנכש עם ישראל החשוד על השביעית במוצאי שביעית, מותר לאכול גידולים שגדלו בשמינית, שבוודאי רבו גידוליהם על העיקר, והוכיחה מכאן הגמרא שגידולי היתר מעלים את האיסור, שמפורש שם שמדובר גם בדבר שאין זרעו כלה, והחשוד בוודאי לא טרח לדוכם קודם זריעתם, וכיון שמדובר באוכל בשעת ניכוש לא שייך להעמיד כשנתערב בהיתר. ודחתה הגמרא: רק באיסור שביעית גידולי היתר מעלים את האיסור – הואיל ואיסור שביעית מכח הקרקע גם ביטולו נעשה על ידי גידולי הקרקע, אבל איסור כלאים שהוא מכח התערובות ואיסור ערלה שהוא מכח הזמן ומעשר שהאיסור מכח הדיגון אפשר שהגידולים נמשכים אחר העיקר האסור.

ליטרא מעשר ראשון שלא הופרש ממנה תרומת מעשר, שזרעה בשישית והשביחה בשביעית לעשר ליטרין – יש בה קדושת שביעית משום תשעה ליטרין של שביעית, אך ליטרא של שישית חייבת בתרומת מעשר, ומפרישה ממקום אחר לפי חשבון.

דף נ"ט – ע"א

שנינו במשנה: 'קונם פירות שאיני טועם' אסור בגידוליהם ובגידולי גידוליהם בדבר שאין זרעו כלה, ואין אומרים שגידולי היתר מעלין את עיקר האיסור, ואף שרבי ינאי סובר בבצל של תרומה שריבוי גידוליו מבטלים עיקרו [הגם שאין איסורו מכח הקרקע] – שכיון שמצוה לשאול על נדרו וכאילו שאל עליו הרי זה כדבר שיש לו מתירין, כיון שההיתר בא מאליו, ואינו בטל, מה שאין כן תרומה ואף  שאפשר לשאול עליה אינה מצוה, ואינה כדבר שיש לו מתירין.

ליטרא בצלים שהפריש כל מעשרותיה וזרעה – לרבי יוחנן ורבה מתעשרת לפי כולה, שהגידולים מבטלים העיקר לגמרי, לרב חסדא מתעשרת לפי הגידולים ולא לפי כולה, באומרו בתמיה: ההיתר שבו להיכן הלך. [שבמעשר לא שייך לומר שגידוליו מבטלים העיקר, שלפי חשבון הטבל כך חייב לעשר].

דף נ"ט –  ע"ב

בצלים של שישית שירדו עליהם גשמים בשביעית וצימחו ששנינו שאם היו עלים שלהם שחורים אסורים ולרשב"ג הגדל בחיוב חייב והגדל בפטור פטור – לפי רבה נחלקו אם גידולים מבטלים העיקר, לרב חסדא כל המשנה דעה אחת היא שרק התוספת אסורה.

טרח לבטל העיקר וכגון ליטרא בצלים שזרעה – לפי רבה גם רשב"ג מודה שריבוי הגידולים מבטלים העיקר, ואעפ"כ ליטרא טבל של מעשר שזרעה בקרקע והשביחה בשביעית והרי היא כעשר ליטרין חייב לעשר אותה ליטרא ממקום אחר – שנאמר 'עשר תעשר את כל תבואת זרעך' שאף זרעך המתוקן שזרעת תחזור ותעשר שהגידולים מבטלים העיקר, ודווקא זרעך המתוקן ולא זרע של טבל שאינו בכלל זרעך, שאין הגידולים מבטלים את העיקר.

בצל של תרומה שנטעו אף שרבו גידוליו על עיקרו – הרי הם תרומה, אבל גידולי גידוליו שרבו על הגידולים הרי הם חולין אפילו בדבר שאין זרעו כלה.

הדרן עלך פרק הנודר מן הירק

פרק שמיני – קונם יין

דף ס' – ע"א

משנה . קונם יין שאני טועם היום – אסור עד שתחשך, ולכשתחשך צריך שאלה לחכם גזירה משום 'יום אחד' שאסור מעת לעת. [אבל המקבל עליו תענית יחיד אוכל משתחשך וא"צ שאלת חכם, לר"ן – שהדבר ידוע שכך דין תענית ולא כשאר נדרים, ולא יבא להחליף בו נודר יום אחד. לרשב"א – רק באומר 'היום' עלול להתחלף ב'יום', שדומים בכך שמותרים בתחילת היום, מה שא"כ תענית שנאסר מתחילת היום. המקבל עליו להתענות יום אחד בשבת – אינו צריך להתענות כ"ד שעות, שבוודאי נתכוון לתעניות שאמרו חכמים, והיינו מעלות השחר עד שתחשך].

מה שגזרו 'היום' משום 'יום אחד' שצריך שאלת חכם אינה משום גזירה לבד, שאין שכיח להחליף, אלא גם משום שהנודר לא נהג כראוי, שכאילו בנה במה בשעת איסור במות והמקיים כאילו הקריב עליו קרבן. [ולכן אם היה נדר מצוה, כגון ללמוד – אינו צריך שאלה].

'שבת זו', ועומד באחד מימי השבוע – אסור בכל השבוע ושבת הבאה בכלל. [ואם עמד ביום השבת – אינו אסור אלא ביום השבת, ושלא כשיטת אחרים שאסור גם בשבוע הבא].

'חודש זה' – אסור בכל החודש ואין ראש-חודש הבא בכלל, ואפילו יום א' של ר"ח של חודש הבא אע"פ שהוא למלאות חודש העבר שנדר בו – שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם, והם קורין אותו ראש-חודש של חודש הבא. [ובשטרות יש לכתוב ביום א' של ר"ח – ביום א' של חודש הבא, ואם כתבו על שם חודש שעבר השטר מוקדם ופסול, וביום ב' של ר"ח יש לכתוב – ביום שני לחודש פלוני, שנוסח השטרות הוא כלשון בני אדם כדין נדרים. ובגט יש להחמיר ולכתוב: ביום ל' לחודש תשרי שהוא ר"ח מרחשון].

'שנה זו' – אסור בכל השנה עד ראש השנה, 'שבוע זה' (שני שמיטה זו) – אסור בכל השבוע ושביעית בכלל.

'יום אחד', 'שבת אחת', 'חודש אחד', 'שנה אחת', 'שבוע אחד' – אסור בהיקף שלם, וכגון ביום – מעת לעת.

'עד הפסח' – אסור עד שיגיע הפסח, 'עד שיהא הפסח'-  אסור עד שיצא פסח, שמשמע עד שיהא כולו, 'עד לפני הפסח' – לרבי מאיר אסור רק עד שיגיע פסח, כיון שמשמעות הלשון היא גם עד רגע שלפני סוף יום אחרון של פסח אומרים שאין מכניס אדם עצמו לספק, לרבי יוסי אסור עד שיצא פסח, שסובר שאדם מכניס עצמו לספק. (ולהלן דף ס"א: מוחלפת השיטה).

איבעיא בשאמר 'קונם יין שאני טועם יום' – אם דינו כאומר 'היום' או כאומר 'יום אחד'. [ונקטינן לחומרא ואסור מעת לעת].

'קונם יין שאני טועם השנה' – נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה, ואין אומרים שהולכים אחר רוב השנים שאינם מעוברות.

דף ס"א – ע"א

'וקדשתם את שנת החמשים שנה' – לחכמים מתחילים למנות שנות השמיטה משנת חמישים ואחת, שנאמר 'שש שנים תזרע שדך' – לעולם קודם שמיטה מותר לזרוע שש שנים, והרי ביובל אסור לזרוע. לרבי יהודה שנת החמישים היא שנה הראשונה של שמיטה הבאה, והפסוק 'שש שנים תזרע שדך' היינו בשאר השמיטות שאינם סמוכות ליובל.

העומד באמצע חמישים שנה של יובל, ואמר 'קונם יין שאני טועם יובל זה' – לחכמים שנת החמישים בכלל הנדר, ולרבי יהודה שנת החמישים שייך ליובל הבא ומותר בה.

דף ס"א – ע"ב

מי שיש לו ב' כיתי בנות משתי נשים, ואמר: קידשתי את בתי הגדולה, ואיני יודע אם גדולה שבגדולות אם גדולה שבקטנות, או קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות – לרבי מאיר כולם אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות, שסובר שאדם מכניס עצמו לספק, לרבי יוסי כולם מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות, שאין אדם מכניס עצמו לספק.

מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי במשנתנו בנדר עד לפני זמן קבוע – יש להחליף השיטות על פי דבריהם במשנה בקידושין, שלרבי מאיר אסור עד שיצא, שסובר שאדם מכניס עצמו לספק, ולרבי יוסי היינו עד שיגיע, שאין אדם מכניס עצמו לספק. [הלכה כרבי יוסי. לרמב"ם: כסוגיא כאן – שסובר עד שיגיע. לרמב"ן: עד שיצא, כסוגיא בקידושין שפירשו שא"צ להפך כאן השיטות. קונם יין שאני טועם עד שיהא משתה בני – איבעיא בירושלמי אם כזמנו קבוע, ולרבי מאיר אסור עד שיצא, או כיון שיכול לדחותו אין זמנו קבוע ואסור עד שיגיע, ולהלכה מחמירים].

משנה . 'עד הקציר' 'עד הבציר' 'עד המסיק' – אינו אסור אלא עד שיגיע, שכל שיש להמשכתו זמן קבוע ואמר עד שיגיע אסור עד שיגיע, אמר 'עד שיהא' – אסור עד שיצא. וכל שאין זמנו קבוע, בין אמר 'עד שיהא', בין אמר 'עד שיגיע' – אינו אסור אלא עד שיגיע, שאין אדם אוסר עצמו בזמן שאין לו קצבה.

'עד הקיץ' או 'עד שיהא קיץ' – לתנא במשנה אסור עד שיתחילו העם להכניס התאנים בכלכלות של תאנים, ולא בשל ענבים – שרק תאנים נקראים קיץ כיון שקוצצים אותם ביד.

'עד שיעבור הקיץ' – עד שיקפילו רוב המקצועות (הסכינים), המיוחדים לעשות עיגולי תאנים.

הנודר מפירות הקיץ – לת"ק אינו אסור אלא בתאנים, לרשב"ג גם בענבים, שכשיבשו עוקצי הענבים אף הם נקצצים ביד.

***************