לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום רביעי כ׳ כסלו תשפ"ג
מסכת נדרים דף נ׳
דף נ' – ע"א
אשתו של רבי יהודה עשתה גלימה חשובה לצאת בה לשוק, וכשיצא רבי יהודה לתפלה היה מתכסה בה, והיה מברך: ברוך שעטני מעיל. רשב"ג גזר תענית ולא בא רבי יהודה מפני שהמעיל לא היה אתו, שלח לו רשב"ג מעיל ולא קיבל, הרים המחצלת והראה לשליח שהתרחש לו נס ונתמלא שם זהובים, ואעפ"כ אינו רוצה ליהנות בעולם הזה.
כלבא שבוע הדיר את בתו מנכסיו כשנתקדשה לרבי עקיבא, והיו ישנים בבית התבן, והיה רבי עקיבא מלקט התבן משערותיה, ואמר לה אם היה לי ממון הייתי קונה לך תכשיט של זהב שירושלים מצויר בו. נדמה אליהו לאדם ובא אליהם לבקש קצת קש להשכיב עליו התינוק שנולד לו, אמר לה רבי עקיבא: ראי אדם שאפילו תבן אין לו. אמרה לו שילך לישיבה, למד י"ב שנים לפני רבי אליעזר ורבי יהושע. כשחזר שמע מאחורי ביתו שאמרה אשתו לרשע: אם ישמע לי ישאר שם עוד י"ב שנה. חזר אחר י"ב שנה עם כ"ד זוגות תלמידים. יצאה לקבל פניו בין כולם אף שלא היה לה בגדים ראויים באומרה: יודע צדיק נפש בהמתו. רצו החכמים לדחותה מלהתראות אליו, ואמר להם רבי עקיבא: שלי ושלכם שלה הוא. כלבא שבוע שאל על נדרו. [שפתח לו רבי עקיבא: אילו היית יודע שחתנך יהיה צורבא מרבנן היית מדירה, והשיב: אף אילו למד רק פרק אחד או הלכה אחת לא הייתי מדירה. ואין זה פתח בנולד, שכיון שנשאה על דעת שילמד, שכיח שילמד פרק אחד והלכה אחת].
מששה דברים נתעשר רבי עקיבא:
א. מכלבא שבוע.
ב. מאיל העץ שהיה מלא זהובים שמצא על שפת הים.
ג. מתיבה מלאה דינרים שהיתה בספינה של סוחרים ישמעאלים שטבעה בים, וקנוה הספנים לרבי עקיבא בד' זוז.
ד. ממטרוניתא שהלוותה לו מעות, והקב"ה והים היו ערבים, ופרעו לה בארגז מלא אבנים טובות שהפילה בתו של המלך לים, והחזירה לרבי עקיבא מה שהיה בארגז יותר מהחוב.
ה. מאשתו של טורנוסרופוס שנתגיירה ונשאת לו.
ו. מקטיעא בר שלום, שקודם מותו ציוה נכסיו לרבי עקיבא וחבריו.
דף נ' – ע"ב
רב גמדא נתן ד' זוזי לספנים שיקנו לו דבר מה, וקנו לו קוף, וברח ונכנס לתוך חור, חפרו תחתיו ומצאו מרגליות, ונתנום ממידת חסידות לרב גמדא.
בת הקיסר אמרה לרבי יהושע בן חנניה: תורה מפוארה בכלי מכוער. השיבה: אם כן אין לאביך להחזיק יינו בכלי חרס אלא בכלי כסף וזהב, עשתה כך ונתקלקל היין, ואמר לה שאף התורה כן, ואותם שהם יפים והם חכמים אילו לא היו כן היו חכמים גדולים יותר.
אשה התחייבה בבית דינו של רב יהודה מנהרדעא, ואמרה לו שגם שמואל רבך פסק כן, ותיארה מראהו בלשון גנאי, ונידה אותה רב יהודה, ופקעה ומתה.
ביצה טורמיטא – עבד היודע לעשותה שוה אלף דינרים, מכניסים הביצה אלף פעמים במים חמים ואלף פעמים במים קרים, ומתקטנת עד שאפשר לבלעה כאחת בלא לעיסה, ואם יש לו מכה במעיו נעשה רושם המכה בביצה, וכשיוצאת מן הגוף מכיר הרופא באיזה סם יתרפא.
שמואל בדק עצמו לדעת איזה רפואה הוא צריך ע"י קולחא, והיה מתעלף, ומתוך צער של אנשי ביתו היו סותרות קליעת שיער שלהם.
לפדי (מין תבשיל של תאנים) – תובע הזמין נתבע לדין לפני רבי, שקנה ממנו עבד שילמדו עשיית אלף מיני לפדי, ולמדו רק ח' מאות, ותמה רבי על שהיו כל כך בקיאים במיני תענוג.
רבי הוציא על חתונת רבי שמעון בנו כ"ד אלף ריבוא דינרים, ולא הזמין את בר קפרא, אמר בר קפרא: אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה, ואחר שהזמינו אמר: לעושי רצונו בעולם הזה כך, לעולם הבא על אחת כמה וכמה.
***************
יום חמישי כ״א כסלו תשפ"ג
מסכת נדרים דף נ״א
דף נ"א – ע"א
יום שחייך בו רבי באה פורענות לעולם, אמר לבר קפרא שאם לא יבדחנו יתן לו ארבעים מידות חיטים, לקח בר קפרא סל גדול וטח אותו בזפת והפכו על ראשו, ובא לפני רבי לתבוע החיטים, וחייך רבי.
בר קפרא אמר לבתו של רבי: מחר אשתה יין כשאביך רוקד לפני ואמך מקרקרת ומזמרת. כשחיתן רבי את בנו רבי שמעון, הזמין את בר קפרא, בשעת הסעודה שאל את רבי: מה הפירוש 'תועבה' האמור במשכב זכר, כל מה שפירש רבי דחה בר קפרא, ואמר לרבי שלא יפרשו עד שתמזוג לו אשתו כוס יין וירקוד רבי לפניו, וכשעשו כן פירש שהוא 'תועה בה', וכן היה כששאל פירוש 'תבל הוא' האמור במשכב בהמה, עד שפירשו: תבלין יש בה? וכן 'זימה' – זו מה היא. לא יכול בן אלעשה חתנו של רבי שהיה עשיר לסבול בזיון חמיו, ויצאו הוא ואשתו משם.
בן אלעשה פיזר מעותיו להראות תספורת כהן גדול – שראשו של זה בצד עיקרו של זה.
אמר 'קונם תבשיל שאיני טועם' – מותר בדלעת הרמוצה. לשמואל: היינו דלעת ממקום הנקרא קרקוזא, לרב אשי : היינו דלעת הטמונה ברמץ, והגמרא דחתה פירושו ממה ששנינו בברייתא שדלעת המצרית כלאים עם הרמוצה, הרי שמין דלעת היא.
משנה . הנודר 'ממעשה קדירה' – אינו אסור אלא בדבר שמרתיחים הרבה בקדירה, 'מהיורד לקדירה' – אסור בכל הנעשה בקדירה.
הנודר 'מהיורד לקדירה' אסור ביורד לאילפס – שהרתיחוהו רתיחה קלה קודם לכן בקדירה, 'מהיורד לאילפס' – מותר ביורד לקדירה, 'מהנעשה בקדירה' – מותר במעשה אילפס, 'מהנעשה באילפס' – מותר בנעשה בקדירה [אף אם אחר שנגמרה עשייתו בקדירה הורידוהו לאילפס].
הנודר 'מהיורד לתנור' – אינו אסור אלא בפת. אמר 'כל מעשה תנור עלי' – אסור בכל הנעשה בתנור.
דף נ"א – ע"ב
משנה . הנודר מן 'הכבוש' – אינו אסור אלא בירק הכבוש, משום שאמר בה' הידיעה, ואם אמר 'כבוש שאני טועם' אסור בכל הכבושים [וכן בלא 'שאני טועם', כיון שלא אמר 'הכבוש'. ולפירוש שני: החילוק הוא בין אמר סתם 'הכבוש' – שאסור רק בירק, לבין הוסיף 'שאני טועם' – שאסור בכל, וכן הוא בשאר הדינים דלהלן]. וכן הנודר מ'השלוק' אינו אסור אלא בשלוק של בשר, אבל אמר 'שלוק שאני טועם' אסור בכל השלוקים. וכן הנודר מ'הצלי' לרבי יהודה אינו אסור אלא בצלי של בשר, מה שאינו כן ב'צלי שאני טועם' שאסור בכל הצלויים. וכן הנודר מ'המליח' אינו אסור אלא במליח של דג, מה שאין כן ב'מליח שאני טועם' שאסור בכל המלוחים.
אסר על עצמו 'דכביש' – איבעיא אם הוא כאוסר מ'הכבוש' או כאומר 'כבוש שאני טועם',וכן בשאר – 'דשליק', 'דצלי', 'דמליח'. [וספק לחומרא].
משנה . 'דג דגים שאני טועם' – אסור בגדולים, בקטנים, במלוחים, בתפלים, בחיים ובמבושלים, שדג משמע גדול ודגים משמע קטנים, ומותר בטרית טרופה (חתוכה דק דק) – שדג דגים משמע שלמים, וכל שכן שמותר בציר (שומן היוצא מהדגים וקרבי דגים מעורבים בו) ומורייס (שמנו של דג בלבד).
הנודר מן הצחנה (תערובת דגים קטנים ורובם שלמים) – אסור בדגים בין שלמים ובין חתוכים, ומותר בציר ובמורייס.
הנודר מטרית טרופה – מותר בציר ומורייס (לגירסת הר"ן).
'דג שאני טועם' – אסור בגדולים ומותר בקטנים [השוקלים פחות מליטרא. ירושלמי. כן הכל כלשון המקום], ש'דג' משמע גדול שנמכר בפני עצמו. 'דגה שאני טועם' – אסור רק בקטנים, הגם שבלשון תורה משמע גם גדולים – בנדרים הולכים אחר לשון בני אדם.
'הרי עלי ציחין' – איבעיא אם אסור גם בציר ומורייס.
***************