
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום רביעי י״ח טבת תשפ"ג
מסכת נדרים דף ע״ח
דף ע"ח
נאמר 'זה הדבר' בפרשת נדרים וגם בשחוטי חוץ – לבית הלל באו לגזירה שוה, נאמר בשחוטי חוץ 'דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל ישראל' שכולם שוים בהם – אף נדרים נתרים על ידי שלשה הדיוטות שכשמסבירים להם מבינים. [ואף שבשחוטי חוץ כולם שוים ואף אלו שאינם מבינים כלל – מסתבר שלהתרת נדרים אין מועיל אם אינם מבינים]. ו'ראשי המטות' האמור בנדרים היינו שגם יחיד מומחה יכול להתיר. [ומכח זה למדים שבהדיוטות אין די באחד, וכיון שבאחד לא די מעמידים הגזירה שוה בג' כעין ב"ד]. וכן לומדים שחוטי חוץ מנדרים – שנשאלים על ההקדש, ואם הקדיש בהמה ושחטה בחוץ ואח"כ נשאל עליה, פטור, שהחכם עוקר ההקדש מעיקרו כשם שעוקר הנדר.
בית שמאי אין דורשים הגזירה שוה 'זה הדבר' – שסוברים שאין שאלה בהקדש [שהלא אמרו שהקדש חל גם בטעות, וא"כ לא שייך התרה], ולשיטתם 'זה הדבר' האמור בנדרים בא ללמד שחכם מתיר ואינו מפר, ובעל מפר ואינו מתיר. [וגם בית הלל מודים לדרשה זו, אלא שדורשים גם גזירה שוה, שבשחוטי חוץ 'זה הדבר' מיותר, והרי זה מופנה מצד אחד]. ו'זה הדבר' האמור בשחוטי חוץ מלמד שעל שחיטת חוץ חייב ולא על מליקת חוץ. [ובית הלל למדים זאת מ'אשר ישחט'].
מועדי ה' צריכים קידוש בית דין, שנאמר 'אשר תקראו אותם במועדם', ודורשים 'אותם' – אתם, היינו שבית דין מומחים צריכים לקדש ראשי חדשים כדי לעשות המועדות בזמנם. [ש'תקראו' נאמר למשה ואהרן, שצריכים שני מומחים כמותם, ואין בית דין שקול ולכן צריכים ג'], ו'אלה' ממעט ששבת בראשית האמורה אצל מועדות אין צריכה קידוש, שאין בית דין צריכים לקדש יום ראשון בשבוע כדי לעשות יום השביעי שבת. וכן ממעט שלהתרת נדרים האמורה אצל מועדות אין צריכים בית דין מומחים, אלא די בשלושה הדיוטות, ו'ראשי המטות' היינו שגם יחיד מומחה מתיר. [הר"ן רוצה להוכיח מכאן שצריך דיין סמוך כמו ב"ד המקדשים את החודש, לרמב"ם: רב מובהק אפילו אינו סמוך. למסקנת הר"ן: רב היותר מובהק בדורו, בדומה ל'ראשי המטות'].
***************
יום חמישי י״ט טבת תשפ"ג
מסכת נדרים דף ע״ט
דף ע"ט – ע"א
השותק כדי להקניט אשתו, שתהא סבורה שדעתו לקיים נדריה, ודעתו להפר לה לאחר מכן – לר' חנינא מפר אפילו מכאן עד י' ימים. ופרכו דבריו מברייתא, שדרשה האמור ג' פעמים בתורה שאם שתק ביום שמעו קמו נדריה – א' לשותק סתם, ב' לשותק על מנת לקיים שקיימו בלבו, ג' לשותק על מנת למיקט.
חומר בהקמה מהפרה – ששתיקה בכל יום שמעו מקיימת, וכן קיום בלב מקיימת הנדר [לאלתר אפילו באמצע יום השמיעה, ושוב אינו יכול להפר, והמקור לכך הוא משתיקה כל יום שמעו שמקיימת הנדר, אלא שנתנה לו תורה שהות כל היום שיוכל עדיין להפר כל שלא קיים בלבו], מה שאינו כן בהפרה. וחומר בהפרה מקיום – שנשאלים על הקמה ושוב יכול להפר בו ביום, ואין נשאלים על ההיפר. ושניהם שוים – שאם קיים אינו יכול להפר, ואם הפר אינו יכול לקיים.
מפירים נדרים בשבת אפילו כשאינם לצורך השבת, לפי שאחר שחשכה אינו יכול להפר, אף על פי שאם לא היה יכול להפר אין השתיקה מורה על רצונו בנדר, אעפ"כ שתיקה מקיימת.
בעל שאמר: יודע אני שנדרים שנדרה אשתי הם נדרים אך לא ידעתי שבעל יכול להפר נדרי אשתו – יפר ביום שנודע לו שיכול להפר, שהוא 'יום שמעו'. אמר: יודע אני שיכול בעל להפר אך לא ידעתי שזה מן הנדרים שהבעל מפר – לרבי מאיר לא יפר, ש'יום שמעו' הוא היום שיודע שיכול להפר נדרי אשתו, לחכמים יפר, שכיון שלא ידע שיכול להפר נדר זה לא נחשב יום שמיעה.
הדרן עלך פרק נערה המאורסה
דף ע"ט – ע"ב
פרק אחד עשר – ואלו נדרים
משנה . בעל ואב מפירים נדרי עינוי נפש – שנאמר 'לענות נפש'. וכן נדרים שבינו לבינה – שנאמר 'בין איש לאשתו בין אב לבתו'.
נדרי עינוי נפש: לחכמים – אם ארחץ ואם לא ארחץ אם אתקשט ואם לא אתקשט, לרבי יוסי – אלו אינם עינוי נפש [אלא דברים שבינו לבינה], ועינוי נפש היינו – קונם פירות עולם עלי, אבל פירות של מדינה מסוימת או של חנווני מסוים, כיון שיכול להביא לה ממקום אחר אין זה עינוי נפש, אך אם חנווני זה מקיפו וכשאין לה מעות לא יוכל להביא לה ממקום אחר – הרי זה עינוי נפש ויכול להפר. [וכן אם נדרה מפירות מדינתה יפר אף שמותרת בפירות מדינות אחרות, שלא גרע מחנווני המקיף].
בנדרי עינוי נפש מועילה הפרתו אפילו אם יגרשה ותינשא לאחרים, אבל הפרת נדרים בינו לבינה, כשמגרשה ונשאת לאחרים מתבטלת הפרתו, אבל כל זמן שלא נשאת לאחרים ויכולה לחזור ולהינשא לו, עדיין קיימת הפרתו.
***************
יום שישי כ׳ טבת תשפ"ג
מסכת נדרים דף פ׳
דף פ' – ע"א
ביאור המשנה שלדעת ת"ק 'אם ארחץ' ו'אם לא ארחץ' 'אם אתקשט' ו'אם לא אתקשט' הם נדרי עינוי נפש, ולרבי יוסי אינם עינוי נפש
להוי אמינא: גם לדעת ת"ק אין במניעת רחיצה משום עינוי נפש [ממה שלא נקט שאסרה על עצמה רחיצה, אלא נקט רחיצה לתנאי], ו'אם ארחץ' היינו שאסרה פירות העולם עליה אם תרחץ. והקשו: למה יפר, לא תרחץ ולא תיאסר. [שאין לאסרה מעתה – שמא תרחץ ותיאסר, שהרי לא אמרה שתיאסר מ'היום', וא"כ הנדר חל רק אחר שתרחץ. ואף חכמים החולקים על ר' נתן וסוברים שאפשר להתיר נדר אף קודם שנתקיים התנאי, מודים שאם תלתה נדרה בדבר שאינו לא מעינוי נפש ולא מדברים שבינו לבינה והוא דבר שאפשר לה לעמוד בו – אינו מפר קודם שחל]. ואם הטעם הוא שיש לחשוש שתרחץ ותיאסר, קשה מדוע חלק רבי יוסי בלשון 'אין זה עינוי נפש', והלא מודה שאיסור מפירות העולם נחשב לעינוי. ואם כוונתו לחלוק שאין לחשוש שתרחץ ותיאסר, היה לו לומר 'אין יכול להפר משום נדרי עינוי נפש'.
שלב ב': מדובר באמרה 'קונם הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ פעם אחת', שאמנם מניעת רחיצה ראשונה אין בה עינוי נפש, אעפ"כ יכול להפר, כיון שאם תרחץ תיאסר ברחיצה עולמית והרי זה עינוי נפש. ולרבי יוסי גם רחיצה עולמית אין בה משום עינוי נפש. הגמרא מקשה: משמע מלשון רבי יוסי שחולק רק משום שסובר שמניעת רחיצה אין בה עינוי נפש, אבל אם הנדר עצמו יש בו עינוי נפש, כגון שאמרה שיאסרו פירות עולם עליה אם תרחץ – יפר, וקשה: לא תרחץ ולא תיאסר בפירות עולם.
שלב ג': לת"ק אף מניעת רחיצה יום אחד יש בה עינוי נפש, ומדובר באמרה 'הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום', ולרבי יוסי אינו מפר, משום שאפילו רחיצה עולמית אין בה עינוי נפש. [אך יכול להפר משום 'בינו לבינה', אבל מניעת רחיצה יום אחד – אין בה לא עינוי נפש, ולא משום 'בינו לבינה']. והקשו: כיצד נפרש המשך המשנה – 'אם לא ארחץ', שאי אפשר לפרש על דרך 'אם ארחץ' – שאמרה 'תיאסר הנאת רחיצה לעולם עלי אם לא ארחץ היום', שמדוע יפר, תרחץ ולא תיאסר. ואם נפרש שאסרה הנאת רחיצה עליה לעולם אם לא תרחץ במי משרה, עדיין קשה כיצד נפרש 'אם לא אתקשט', שאין לפרש 'אם לא אתקשט בנפט', שאין זה קישוט אלא לכלוך.
דף פ' – ע"ב
למסקנא ד' הלשונות שבמשנה מתפרשים כך: 'הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום' [אמנם הר"ן כתב שאין צריך לפרש שאמרה 'היום'], 'שבועה שלא ארחץ', 'הנאת קישוט עלי לעולם אם אתקשט היום', 'שבועה שלא אתקשט'. חכמים סברו שמניעת רחיצה וקישוט יש בה עינוי נפש, ורבי יוסי סבר שאין בה עינוי נפש. [ולא קשה מדוע לא אמר 'תנאי זה אין בו עינוי נפש' – כיון שנקט ת"ק גם לשון שבועה בלא תנאי. ונקט התנא שתי הלשונות: לשון קונם בתנאי – שאף שעדיין לא חל הנדר, לדעת חכמים יכול להפר, בשבועה – שאף שכבר חל האיסור, לדעת רבי יוסי אינו מפר. להלכה: לר"ן – הלכה כחכמים שמניעת רחיצה וקישוט יש בה עינוי נפש, ומפר גם לאחרים. לרמב"ם – הלכה כרבי יוסי, ולהלן (דף פ"א) יבואר אם מפר לעצמו משום 'בינו לבינה'].
רחיצה אין חייבים עליה כרת ביום הכיפורים, שנאמר 'תענו את נפשותיכם' – עינוי שניכר בו ביום, ומניעת רחיצה העינוי לאחר זמן, אמנם לענין נדרים נחשבת מניעת רחיצה עינוי נפש (לחכמים) שנאמר 'לענות נפש' – נדר המביא לידי עינוי נפש.
מעיין של בני העיר שאינו מספיק לשתייתם ולשתיית בני עיר אחרת – חייהם קודמים לחיי אחרים, שנאמר 'וחי אחיך עמך', וכן שתיית בהמתם קודמת לשתיית בהמת אחרים, וכן כביסתם קודמת לכביסת אחרים. חיי אחרים וכביסת בני העיר – לת"ק חיי אחרים קודמים [ואין זה סותר שיטתו לענין נדרים שמניעת רחיצה היא עינוי נפש: א. רק מניעת רחיצת הגוף היא עינוי, אך לא מניעת כיבוס בגדים. ב. גם מניעת כביסה יש בה עינוי כמו מניעת רחיצה, אך אעפ"כ חיי אחרים קודמים לכך]. לרבי יוסי – כביסתם קודמת, שלבישת בגדים מזוהמים מביאה לשעמום ותימהון לב.
זוהמת הראש כשאינו מסרקו – מביאה לסימוי עינים, זוהמת הבגדים – מביאה לשעמום ותימהון לב, זוהמת הגוף – מביאה שחין ואבעבועות.
לרבי יוסי מניעת כביסה גרע ממניעת רחיצה – שלשחין הבא מניעת רחיצה יש רפואה, ולא לשעמום הבא ממניעת כביסה.
***************