לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

מסכת נדרים דף פ״ו – צ׳

דף פ"ו – ע"א

המשך ישוב הסתירה בדעת שמואל בדין הקדש וקונם בדבר שלא בא לעולם:

רב הונא בריה דרב יהושע: בקונם מדובר באומרת יקדשו ידי לעושיהם, שהידיים הם בעולם, ואומרת בפירוש שיקדשו לכשאתגרש. ואמר רב אילא: שדומה לאומר 'שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדש', שקדושה.

הקשה ר' ירמיה: שם בידו להקדישה עכשיו, וכאן דומה לאומר 'שדה שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תקדש'. [ורב אילא סבר שאינו דומה לזה, שבמכירה, השדה והפירות יצאו לגמרי מרשותו, מה שאין כן באשה, גופה בידה לעולם, אלא שמזכה מעשה ידיה לבעלה בכל יום, ולכן דומה ל'שדה זו שאני מוכר'. ואף שבשדה יש מעלה שבידו כעת להקדישה, מאידך יש מעלה לאשה, שבשדה יש זמן בין שעת הקדשו לחלות ההקדש שיוצאת מרשותו לגמרי, מה שאין כן האשה לעולם גופה בידה. ור' ירמיה הקשה, שמא העיקר הוא האם בידו עתה להקדיש או לא. ולכן קונם האשה דומה ל'שדה זו שמכרתי'].

רב פפא: כיון שגופה בידה, דומה לאומר 'שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדש'.

רב שישא בריה דרב אידי: אינו דומה לשדה הממושכנת בסתם, שבידו לפדותה [וכל שבידו לעשותו אינו נחשב מחוסר מעשה], מה שאין כן אשה אין בידה להתגרש מבעלה, אמנם דומה ל'שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדש', שקדושה.

רב אשי: אינו דומה למשכון לזמן, שהרי בידו לפדותה אחר עשר שנים, מה שאין כן אשה אין בידה להתגרש. אלא קונם דינו כקדושת הגוף שמפקיע שעבוד, ואכן חל הקונם מיד ונאסר בעלה בהנאתה, ומה שאמר רבי יוחנן בן נורי שצריך להפר 'שמא יגרשנה' ואז תיאסר עליו, כוונתו, שאף אם נאמר שכל זמן שהיא תחתיו לא חל הקונם משום שהאלימו חכמים לשעבוד הבעל ועשאוהו כלוקח גמור ולא רק כשעבוד בעלמא, מ"מ יחול הקונם לאחר שיגרשה, שכיון שמעיקר הדין חל הקונם גם כעת, הרי זה כאוסרת כדבר שבא לעולם.

דף פ"ו – ע"ב

הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. [לרש"י דווקא קדושת הגוף, לר"ת גם קדושת דמים].

משנה . הפרה בטעות הפרה אינה הפרה, וכגון שנדרה אשתו וסבור שנדרה בתו, נדרה בתו וסבר שנדרה אשתו, והפר – אינה הפרה, שנאמר 'יניא אותה' – דווקא. וכן אם נדרה בנזיר וסבר שנדרה בקונם, קונם וסבר שנדרה בנזיר, נדרה מתאנים וסבר שנדרה מענבים, מענבים וסבר שנדרה מתאנים, והפר – אינה הפרה. [וכן הקמה בטעות אינה הקמה, שנאמר 'כי החריש לה' – בדווקא. וכשם שאין מפר לשתי נשיו כאחת – שנאמר 'אותה', כך אינו מקיים להם כאחת – שנאמר 'לה'].

דף פ"ז – ע"א

קרע קריעה על המת בטעות – לא יצא ידי קריעה, שנאמר 'על שאול ועל יהונתן', לכן אם אמרו לו מת אביו וקרע, ואחר כך נמצא שהוא בנו, או שהיה אחד משבע קרוביו חולה ונתעלף, וכמדומה שמת וקרע, ורק לאחר כן מת לא יצא ידי קריעה.

קריעה בטעות אינה קריעה דווקא באמרו לו בפירוש שמת אביו ובאמת מת בנו, אבל אמרו לו סתם שמת אחד מקרוביו, והוא סבור שהוא אביו וקרע עליו, ונמצא שהיה בנו – יצא.

תוך כדי דיבור כדיבור – ולכן אם קרע בטעות על אביו בשעה שמת בנו, או שקרע על חולה שנתעלף ואחר כך מת, אם בתוך כדי דיבור לקריעתו נודע לו שבנו הוא המת, או שתוך כדי דיבור מת החולה שקרע עליו – יצא ידי קריעה. וכן בהפרה או הקמה, אם הקים או הפר בחשבו שנדרה בתו ונודע שאשתו נדרה, או להיפך, או שטעה במה נדרה, אם נודעה לו האמת בתוך כדי דיבור – מועילה הפרתו או הקמתו.

אין אומרים תוך כדי דיבור כדיבור: במגדף, ובעובד עבודה זרה [שאמר לע"ז אלי אתה, וחזר בו תוכ"ד], והמקדש והמגרש שחזרו בהם תוך כדי דיבור. [לר"ן: שמה שיכול בכל מקום לחזור תוך כדי דיבור הוא משום שלא גמר בדעתו בשעת מעשה, ודעתו שיוכל לחזור בו תוך כדי דיבור, אבל בדברים אלו החמורים אין אדם עושם אלא בהסכמה גמורה. לרמב"ן בשם ר"ת: תוך כדי דיבור כדיבור תקנת חכמים היא, כדי שתלמיד הקונה מקח ופגע ברבו יוכל ליתן לו שלום, וחכמים השוו מידותיהם בכל הדברים חוץ מדברים הנ"ל].

דף פ"ז – ע"ב

משנה . אמרה: קונם תאנים וענבים אלו שאני טועמת – לרבי ישמעאל ורבי עקיבא: קיים לתאנים – כל הנדר קיים, שנאמר 'יקימנו' – 'יקום ממנו'. הפר לתאנים – לרבי ישמעאל: אינו מופר לענבים [וללשון אחר בר"ן אף לתאנים אינו מופר], לרבי עקיבא: כולו מופר, שהוקשה הפרה להקמה. לחכמים: בהפרה רק מה שהפר הפר, וכשם שבהפרה כך, גם בהקמה רק מה שקיים קיים. [וללשון אחר: כשם שהפרה במקצת אינה הפרה כלל, כך גם הקמה במקצת אינה הקמה כלל].

אמרה: קונם תאנה שאני טועמת וענבה שאני טועמת –שני נדרים נפרדים הם, ולכו"ע אם הפר או קיים אחד מהם יכול לקיים או להפר השני [אך יכול להפר שניהם יחדיו]. אמרה: 'קונם שאני טועמת לא תאנה ולא ענבה', ולא אמרה 'שאני טועמת' מיוחד לכל אחד – לרבי שמעון הסובר בחמשה שתובעים אותו ואמר 'שבועה שאין לך בידי ולא לך' וכו' שבועה אחת היא, כיון שלא הזכיר לשון שבועה לכל אחד, גם כאן נדר אחד הוא. ולחכמים החולקים על רבי שמעון, גם כאן שני נדרים הם.

דף פ"ח – ע"א

משנה . בעל שאמר: יודע אני שנדרים שנדרה אשתי הם נדרים אך לא ידעתי שבעל יכול להפר נדרי אשתו – יפר ביום שנודע לו שיכול להפר, שהוא יום שמעו.

אמר: יודע אני שיכול בעל להפר אך לא ידעתי שזה מן הנדרים שהבעל מפר – לרבי מאיר לא יפר ביום שנודע לו שיכול להפר, שמקצת ידיעה שהייתה לו ביום ששמע הנדר – שהבעל מפר נדרי אשתו – נחשבת ידיעה, והוא יום שמעו [ואז יכול להפר. ויש מפרשים שבין ביום שמעו אינו מפר – כיון שלא ידע שיש הפרה לנדר זה, ובין ביום שנודע לו – שכבר אינו 'יום שמעו']. לחכמים – יפר ביום שנודע לו שיכול להפר נדר זה, שכיון שלא ידע שיכול להפר נדר זה, לא נחשב יום שמיעה.

בחיוב גלות להורג בשוגג נאמר 'בלא ראות' – לרבי יהודה: היינו פרט לסומא, שאי אפשר לומר שבא לרבות סומא, שזה אפשר לדעת מהאמור 'ואשר יבא את רעהו ביער' – כל מי שיכול להיכנס ליער, וגם סומא, ובהכרח 'בלא ראות' היינו מי שרואה במקום אחר ורק כאן לא ראה. לרבי מאיר – אי אפשר לומר שבא למעט סומא, שזאת אפשר ללמוד מהאמור שחיוב גלות הוא דווקא במי שהרג 'בבלי דעת', והיינו מי שיכול לדעת ורק כאן לא ידע, ולהוציא סומא שאינו יכול לידע ולכוויין מקום חבירו, ובהכרח 'בלא ראות' בא לרבות סומא, שגם הוא חייב גלות אם הרג בשוגג. [שמיעוט אחר מיעוט ריבוי הוא].

משנה . המדיר חתנו מליהנות ממנו, ורוצה לתת מעות לבתו – אומר לה: 'הרי המעות האלו נתונים לך במתנה, ובלבד שלא יהא לבעלך רשות בהן, אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך', ודווקא שאמר שתי הלשונות אין לבעלה רשות בהם [שאז אינה זוכה רק כשנותנת בפיה, ואז אין הבעל יכול לזכות בהם. ולכן אם הקנה לה אותם לתשמיש אחר, כגון שתקנה בגד ותתכסה בו, זוכה הבעל כשמתכסה בו. וי"א שכל שייחד לו אותם לתשמיש מיוחד, כיון שלא הקנה לה לגמרי אלא לאותו דבר, אין הבעל זוכה]. אבל אמר רק 'ובלבד שלא יהא לבעלך רשות בהם' – הבעל זוכה בהם, ולכן אסור האב ליתן לה, שמשנתנו כדעת רבי מאיר שיד אשה כיד בעלה. ואף אם הוסיף ואמר מה שתרצי עשי – אינו מועיל. [ודווקא במקנה לה מעות, אבל מזונות יכול ליתן לה ואין הבעל זוכה בהם].

דף פ"ח – ע"ב

רב פסק כרבי מאיר שיד אשה כיד בעלה, ואם נתן לה אחר מתנה אף אם אמר לה על מנת שאין לבעלך רשות בה זוכה בה הבעל, ושמואל פסק כחכמים, שאין אומרים יד אשה כיד בעלה. [הנגיד רבינו שמואל הלוי בשם רב עמרם גאון ז"ל והרמב"ן פסקו כשמואל, כיון שהלכה כמותו בדינים, וגם משום שכן סוברים חכמים והלכה כרבים. ר"ת והראב"ד פסקו כרב, כיון שרב ושמואל נחלקו לענין נדרים שהם איסור, והלכה כרב באיסורים. והרמב"ם פוסק כשמואל, אך הצריך שיאמר ב' לשונות – על מנת שאין לבעלך רשות בהם, ומה שתרצי עשי, שאז אינו קנוי לה לכל דבר אלא למה שתרצה, ואין בעלה זוכה בה].

עירוב המתיר לבני החצרות לטלטל במבוי, נעשה על ידי שמניח באחד מבתי המבוי חבית של יין שכל בני המבוי שותפים בה, ואז נעשה המבוי רשות אחת לכולם, ומזכה החבית לכל אחד מבני המבוי על ידי בנו ובתו הגדולים או עבדו ושפחתו העבריים, אך לא על ידי בנו ובתו הקטנים ועבדו שפחתו הכנעניים – שידם כידו ואינם יכולים לזכות מידו לאחרים. ועל ידי אשתו – אם יש לה חצר באותו מבוי [שנפלה לה בירושה בעודה ארוסה, וכתב לה בעלה דין ודברים אין לי בנכסיך], אף לרבי מאיר שיד אשה כיד בעלה, יכול לזכות על ידה, שמודה רבי מאיר שמתנה שנותן לו בעל היא זוכה בה, ומיגו שזוכה לעצמה זוכה גם לאחרים, אך אם אין לה חצר ואין זו זכיה אלא לאחרים, אינו יכול לזכות על ידה.

דף פ"ט – ע"א

משנה . 'ונדר אלמנה וגרושה יקום עליה' – שאם אמרה 'הריני נזירה לאחר שלושים יום', אף על פי שנשאת בתוך שלושים יום קודם חלות הנדר, אינו יכול להפר, שזכות הפרה תלויה ביום שנדרה ולא ביום חלות הנדר, ולכן נדרה והיא ברשות הבעל, כגון שאמרה הריני נזירה לאחר שלושים והפר לה בעלה, אף על פי שנתאלמנה או נתגרשה בתוך שלושים יום הרי זה מופר.

נדרה ביום שנשאת ונתגרשה בו ביום, והחזירה בו ביום בנישואים – אין בעלה יכול להפר לה, שאין הבעל מיפר בקודמים. התארסה בו ביום – אין אביה וארוסה יכולים להפר לה, שמשנשאת שוב אין לאביה רשות בה אף אחר שנתגרשה.

'הריני נזירה לכשאנשא' ונשאת, או 'הריני נזירה לכשאתגרש' ונתגרשה – לרבי ישמעאל זכות הפרת הבעל תלויה בשעת חלות הנדר, וכל שאז היא תחתיו יכול להפר, שנאמר 'ונדר אלמנה וגרושה' וגו', והיינו חלות הנדר. לרבי עקיבא זכות הפרתו תלויה אם היא תחתיו בשעת אמירת הנדר, שנאמר 'כל אשר אסרה על נפשה', והיינו בשעה שאוסרת עצמה.

מה ששנינו במשנה שזכות הפרת הבעל תלויה בזמן אמירת הנדר ולא בזמן חלותו –

לרב חסדא: היינו כדעת רבי עקיבא, אבל לרבי ישמעאל שהולכים אחר שעת חלות הנדר, אלמנה וגרושה שנדרה בנזירות לאחר שלושים יום, ונשאת בתוך שלושים יום – בעלה יכול להפר לה, ואם נדרה נזירות בהיותו תחתיו על לאחר שלושים יום, ונתגרשה בתוך שלושים – אינו מפר לה.

לאביי: לרבי ישמעאל תלוי בשעת חלות הנדר רק כשתלתה הנדר בנישואין או בגירושין, כיון שאי אפשר שהאמירה והחלות יהיו ברשות אחד, מה שאינו כן בדין המשנה שחלות הנדר תלוי במנין ימים, ואפשר שתהא האמירה והחלות ברשות אחד, מודה רבי ישמעאל שהולכים אחר שעת האמירה ולא אחר שעת החלות. [הלכה כרבי עקיבא].

מה ששנינו בפרק עשירי 'זה הכלל כל שלא יצאה לרשות עצמה שעה אחת, אביה ובעלה מפירים נדריה' – היינו שגם עם הלך האב עם שלוחי הבעל, או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל, אם היא נערה ארוסה, אביה עדיין מפר נדריה עם הבעל.

מה ששנינו במשנתנו 'זה הכלל כל שיצאה לרשות עצמה שעה אחת, אינו יכול להפר' – היינו שאם מסרה האב לשלוחי הבעל, או שמסרוה שלוחי האב לשלוחי הבעל, שוב אין לאב רשות בה.

דף פ"ט – ע"ב

משנה . יתומה, בוגרת, ונשאת ונתגרשה – נדריהם קיימים, שאינה ברשות אביה להפר נדריה. ופירש רבי יהודה שאפילו נשאת כשהיא קטנה יוצאת מרשות אביה. וכדי לחדד התלמידים מנה רבי יהודה תשע נערות, בכל אחת מאלו ג' אופנים.

משנה . אמרה: 'קונם שאיני נהנית לאבי ולאביך אם עושה אני על פיך', או 'איני נהנית לך אם עושה אני לאבי ולאביך' – לחכמים: כיון שאי אפשר שלא תהנה מהם או שלא תעשה להם הרי זה יכול להפר. (בסיכום דף צ' יתבאר שיטת רבי נתן בזה).

דף צ' – ע"א

אמרה: 'קונם שאיני נהנית לאבי ולאביך', ותלתה הנדר בתנאי 'אם עושה אני על פיך' – לחכמים יכול הבעל להפר, אף שהנדר לא חל עד שתעשה על פיו, כיון שבין כך אסורה מאביו או אביה שזהו עינוי נפש, או שאוסרת בעלה שהוא בינו לבינה, ואע"פ שהנדר הוא עינוי נפש והתנאי הוא בינו לבינה. וכל שכן באמרה 'נטולה אני מן היהודים אם משמשתך' –  שבין אם תשמש הרי תיאסר בתשמיש והרי זה בינו לבינה, ובין אם תמנע מתשמיש הרי זה בינו לבינה. ולרבי נתן – בשני האופנים לא יפר, כיון שעדיין לא חל הנדר.

שאלת חכם על נדר בתנאי, קודם שנתקיים התנאי וחל הנדר –

לרבא בדעת רב אחא ב"ר הונא: כשם שנחלקו חכמים ורבי נתן בהפרה, כך נחלקו בשאלת חכם.

לרב פפי: לדברי הכל אין חכם מתיר אלא אם חל הנדר, שנאמר 'לא יחל דברו' שפירושו שלא יעקור חלות נדרו, ומפסוק זה דרשו – הוא אינו מיחל אבל אחרים מיחלים לו, והיינו דווקא אחר חלות הנדר.

לרבינא בשם רב פפי: לכו"ע חכם מתיר, שנאמר 'דברו' – הדיבור עצמו קודם חלות הנדר. ופרכו שיטה זו מברייתא. [להלכה: בהפרה – הלכה כחכמים שמפר גם קודם חלות הנדר בתנאי שעשויה לעבור עליו. בשאלת חכם – הלכה כרבי נתן שאין שאלה קודם הנדר, ונחלקו הראשונים בנדר התלוי בימים].

דף צ' – ע"ב

משנה . בראשונה אמרו ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה:

א. אשת כהן האומרת לבעלה נאנסתי ונאסרתי עליך.  

ב. שמים יעידו ביני לבינך שאינך יורה כחץ [ובאה בטענה שרוצה ילדים – אף שאינה מצווה על פריה ורביה, רוצה היא שיעזרו לה בזקנותה].

ג. נטולה אני מן היהודים, שמכך שאוסרת עצמה על כולם מוכח שבאמת קשה לה. לאחר שראו שיש חשש שאומרת כן מפני שנתנה עיניה באחר, אמרו: האומרת שנאנסה – תביא ראיה לדבריה. השמים ביני לבינך – יעשה סעודה ויפייסה. נטולה אני מן היהודים – יפר חלקו, ועל השאר תישאר באיסורה. [מה שלא חששו לאיסור באומרת שנאנסה:  א. י"א שאמנם מעיקר הדין אסורה לו, אך חכמים התירו משום מיגדר מילתא.  ב. לר"ן: כל האומרת כך הפקיעו חכמים קידושיה, וממילא נמצא שנאנסה בעודה פנויה ולא נאסרה על בעלה.  ג. אחרים תירצו: מעיקר הדין אינה נאמנת להפקיע שעבודה, אלא שלמשנה ראשונה האמינו משום שאילו אינו אמת לא הייתה מזלזלת בעצמה לומר שנאנסה, ומשנה אחרונה העמידו על עיקר הדין שאינה נאמנת].

אשת כהן שאמרה לבעלה טמאה אני – לרב ששת: אוכלת בתרומה, שאם תיאסר יוציאו לעז על בניה. לרבא: אסורה, שאין חשש לעז כשאוכלת רק חולין, שיאמרו שהוא משום שאין לה תרומה. ומודה רב ששת שאם נתאלמנה או נתגרשה אינה אוכלת, שאין חשש לעז, שיאמרו עכשיו נאנסה.

***************

מסכת נדרים דף צ״א

דף צ"א – ע"א

אשת כהן שנאנסה יש לה כתובה, שאין האיסור אלא מצדו מחמת כהונתו, ומזלו גרם כן, וכמו שמוכח ממשנתנו שג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה, ואחת מהן היא 'אומרת טמאה אני לך', ובהכרח מדובר באשת כהן שנאנסה, שאילו ברצון אינה נוטלת כתובה, ואשת ישראל שנאנסה אינה יוצאת.

אמרה לבעלה גרשתני – לרב המנונא: אפילו לפי משנה אחרונה שאינה נאמנת לומר טמאה אני לך, היינו משום שמשקרת שיודעת שאין בעלה יודע, אבל גרשתני יודע, וחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. והגם שאינה נאמנת לומר שמים ביני לבינך, היינו משום שרק היא יודעת שאינו יורה בחץ ולא הוא. לרבא: אפילו למשנה ראשונה שנאמנת לומר טמאה היא, היינו משום שבזיון ופגם לומר כך, אבל 'גרשתני' אפשר שמחמת כעס שיש לה עליו מעיזה כנגדו. [הלכה כרב המנונא שנאמנת, וכיון שנאמנת על הגירושין מקבלת גם כתובתה, שכך הוא מדרש כתובה שכל שיכולה להינשא לאחר מקבלת כתובתה, ודווקא עיקר כתובה ולא תוספת כתובה. והאומרת אינו נזקק לי כלל – נאמנת כדין האומרת גרשתני, כיון שבעלה יודע אינה מעיזה].

רב נחמן התיר אשת כהן לבעלה אף שהנהגתה עמו הוכיחה שנאנסה תחתיו – שחוששים שמא עיניה נתנה באחר.

דף צ"א – ע"ב

רבא התיר אשה, שכשהגיע בעלה לביתו יצא הנואף מביתה ופרץ הגדר וברח – שאילו עבר עמה עבירה היה מתחבא כדי שלא יראה קלונו. וכן התיר אשה שהנואף מנע בעלה מאכילת שחליים שטעם מהם נחש ומסוכנים הם – שאילו עבר עמה עבירה היה רוצה שיאכלם בעלה וימות, ואין אומרים שאדרבה רוצה שיחיה, כדי שתהא לו 'מים גנובים'. [ואף בלא טעמים אלו הנשים מותרות, שאין האשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה, אכן משום שבעל נפש ראוי לחוש לעצמו כדי לצאת ידי שמים גם בלא קינוי וסתירה, לכן הוצרכו ללמד שבמקרים אלו אין לחוש לכך].

הדרן עלך פרק ואלו נדרים

וסליקא לה מסכת נדרים

והדרך עלן דעתן עלך ודעתן עלן לא נתנשי מנך ולא תתנשי מנן לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי  

***************