לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

מסכת נזיר דף ס״ד – ס״ו

 

דף ס"ד – ע"א

שרץ שצף על פני המים וספק אם נגע בטהרות – לת"ק: בין צף על מים בכלי ובין על מים שבקרקע ספיקו טהור, שנאמר 'בכל השרץ השורץ', שמשמע בכל מקום שהוא שורץ, ומאידך נאמר 'השורץ על הארץ', שמשמע שדווקא כששורץ על הארץ, ובהכרח – כשוודאי נגע טמא בכל מקום, בספק נגע – דווקא על הארץ ספיקו טמא, כדין ספק טומאה ברשות היחיד, אבל כשצף על המים ספיקו טהור. [ויש להסתפק בצף באויר אם דינו כמונח על הקרקע או כצף על המים]. לרבי שמעון: צף על מים שבכלי – ספיקו טמא, צף על מים שבקרקע – ספיקו טהור, שנאמר 'אך מעיין יהיה טהור', ובהמשך נאמר 'ונוגע בנבלתם יטמא', ובהכרח – כל שצף במים בדומה למעיין ובור שהם מים בקרקע ספיקו טהור, וכל שצף על מים שבכלי ספיקו טמא.

שרץ שביד האדם בין מטלטלו בין גוררו על פני מים, וספק אם נגע באדם אחר העומד במים – ספיקו טמא, שכל שהוא ביד האדם הוא כמונח, והרי זה ספק טומאה ברשות היחיד שספיקו טמא, אך אם זרקו על המים וספק נגע באדם – טהור כדין טומאה צפה.

הדין שספק בטומאה צפה טהור הוא רק בטומאת מגע, אבל בשאר דרכי הטומאה, כגון בטומאת אהל – שהיה אדם הולך במים ונמצא כזית מן המת קבוע במים וספק אם עבר והאהיל עליו, וכגון זב וזבה שעברו במים וספק אם הסיטו כלי שבמים, או ספק דרסו על מדרס שבמים – טמאים, שרק בטומאת מגע הנוהגת בשרץ נאמר הדין שספק בטומאה צפה טהור. [ואכן גם במת ובזב וזבה, אם הספק הוא בטומאת מגע ספיקו טהור, שלומדים משרץ לשאר טומאות. ואין חילוק בין אם הטומאה צפה והטהרה קבועה, או להיפך].

שרץ בכלי וכלי צף על פני המים – איבעיא אם דינו כנח, כיון שמונח בכלי, או כיון שהכלי צף על המים דינו כצף. אם נאמר שהוא כנח – מה הדין בשרץ ע"ג מת, אם דינו כמונח בכלי, כיון שמת מטמא שבעה ושרץ מטמא עד ערב, או כיון ששניהם מטמאים דינו כצף. אם נאמר שהוא כנח – מה הדין בשרץ ע"ג נבילה, כיון ששניהם מטמאים עד ערב הרי הוא כצף, או כיון שנבילה מטמאה בכזית ושרץ בכעדשה דינו כנח. שרץ ע"ג שרץ – אם דינו כצף כיון שלשניהם דין אחד, או דינו כנח כיון ששרץ התחתון מפסיק העליון מלהיות צף על פני המים. אם נאמר שהוא כנח – מה הדין בשרץ המונח על נבילה נימוחה, אם דינה כמשקה והשרץ צף על משקה, או דינה כאוכל והרי זה כשרץ מונח בכלי הצף שדינו כנח. אם נאמר שדינה כאוכל – מה הדין בשרץ המונח על שכבת זרע, כיון שבא מגוף דינו כאוכל, או כמשקה הוא. אם נאמר שהוא כאוכל – מה הדין בשרץ המונח על מי חטאת [וכן שאר מים המעורבים באפר, אלא שבהם יש עוד צד שכיון שמטמאים הרי זו טומאה סמיכתא], האם הוא כמשקה או כאוכל. ונשאר בתיקו.

דף ס"ד – ע"ב

נזיר ועושה פסח שהיו טמאי מת, והלכו על קבר תהום ביום השביעי – טהורים, ודווקא בנזיר שכבר גילח תגלחת טומאה, אבל לא גילח מעמידים אותו בחזקת טומאה כיון שמחוסר תגלחת, אבל עושה פסח שטבל אע"פ שמחוסר הערב שמש לא נקרא חסרון, שהשמש שוקעת מעצמה.

יולדת שחזרה והפילה תוך מלאת – נפטרת בקרבן אחד, וכן אם חזרה והפילה בתוך מלאת ללידה השניה (ההפלה הראשונה), אף שהוא לאחר מלאת הלידה הראשונה, אבל הפילה ביום מלאת [וכל שכן לאחריו] תביא עוד קרבן, ואע"פ שמחוסרת הערב שמש, שהשמש שוקעת מעצמה. [וכן חסרון טבילה לא נחשב חסרון, שהרי מקווה לפניה].

נזיר דף ס"ה . יום ד' פרשת צו – ז' ניסן תשפ"ג

דף ס"ה – ע"א

משנה . המוצא מת בתחילה שלא נודע שיש שם קבר – אם מושכב כדרכו נוטל ואת תפוסתו. שתולים שנקבר שם באקראי. אבל קבר ידוע אסור לפנותו, שקברוהו על דעת שיישאר שם.

המקור שנוטל עם תפוסתו – מאמירתו של יעקב ליוסף: 'ונשאתני ממצרים', והיינו טול עמי מעפר של מצרים.

שיעור תפוסה: לבן עזאי – נוטל עפר תיחוח שתחתיו וחופר בקרקע בתולה ג' אצבעות [שמוהל המת יורד עד לשם], וכן סובר האמורא רבי אלעזר (בן פדת). לתנא רבי אלעזר ברבי צדוק – אינו חופר כלום, אלא נוטל את הקיסמים של הארון, ואת קוזזות האדמה שנדבקו מן הדם, וזורק מה שוודאי אינו מן המת, והספיקות מניח במקום המוצנע שלא יטמאו עושי טהרות. והשאר שוודאי מהמת – מצטרף לרוב בניינו של מת ולרובע קב עצמות, ולמלא תרווד רקב, לטמא באהל.

מצא מת קבור יושב, או ראשו מונח בין ירכותיו – אין לו תפוסה, כיון שאינו קבור כדרך ישראל, תולים שהוא עכו"ם.

מת שחסר – אין לו תפוסה ולא שכונת קברות [אינו מובן הטעם, ושמא הלכה למשה מסיני היא], וכן אם מצאו הרוג דינו כחסר שאין לו תפוסה.

מצא שני קברים נוטל ואת תפוסתם, ואם ראשו של זה בצד מרגלותיו של זה, וראשו של זה בצד מרגלותיו של זה – אין להם תפוסה ולא שכונת קברות, שעכו"ם הם.

מצא שלשה קברים, אחד ידוע ושניים תחילה, או שניים תחילה ושניים ידועים – יש להם תפוסה, ואין להם שכונת קברות, שאין שכונת קברות אלא בג' ידועים או ג' בתחילה. [והטעם: לרשב"ם – הלכה למשה מסיני. לר"י: אילו שלשתם נקברו בכוונה, היו שלשתם ידועים כפי שהא' או הב' ידועים].

מצא שלשה קברים שיש בין זה לזה מד' עד ח' אמות – הרי זו שכונת קברות, ובודק הימנו ולהלן כ' אמה, מצא אחד בסוף כ' אמה – בודק הימנו ולהלן כ' אמה.

דף ס"ה – ע"ב

בדק ומצא קבר ופינהו, בדק ומצא קבר שני ופינהו, בדק ומצא שלישי – ללישנא קמא בדעת רבא: אינו מפנה השלישי, אך אינו חייב להחזיר הראשונים. ללישנא בתרא: יכול לפנות גם השלישי, שכיון שניתנה רשות לפנות הראשונים, אין להחזיק טומאה בארץ-ישראל ולהחמיר כדין שכונת קברות. [קשה להבין הסברא, ושמא כל זה מהלכה למשה מסיני].

מצא שלשה שדינו שצריך לבדוק עד עשרים אמה אמה – אם בדק לרוח אחת ולא מצא, אין צריך לבדוק לרוחות אחרות, שאין להחזיק טומאה בארץ ישראל. [ויש מפרשים: בדק ולא מצא – אינו חייב לחפור בעומק עד שיגיע לסלע או לקרקע בתולה].

משנה . כל ספק נגעים עד שלא נזקק לטומאה – ספיקו טהור. [כגון, ב' שבאו לכהן, לא' בהרת כגריס ולא' כסלע, לאחר שבוע בשניהם כסלע, ואינו יודע איזה מהם היה כגריס ופשה, שניהם טהורים]. ספק שנולד משנזקק לטומאה – טמא. [כגון בב' הנ"ל, אלא שלאחר שבוע הראשון היה בשניהם כסלע ועוד וטימאם, אם לאחר שבוע שני בשניהם כסלע ואינו יודע איזה מהם כיהה – שניהם טמאים], שכל אחד מעמידים אותו על חזקתו.

בהרת קדמה לשער לבן – טמא, שער לבן קדם לבהרת – לחכמים טמא, לרבי יהושע טהור, שנאמר 'זאת תורת נגע הצרעת… לטהרו או לטמאו' – פתח הכתוב בטהרה תחלה.

משנה . בשבעה דרכים בודקים את הזב עד שלא נזקק לטומאה: במאכל, במשתה, במשא, בקפיצה, בחולי, במראה, בהרהור. [שנאמר 'מבשרו' – ולא מחמת אנסו]. ומשנזקק לטומאה אין בודקים אותו, ואפילו ראה לאונסו מחמת דברים הנ"ל. וכן ספיקו ושכבת זרעו טמאים (יבואר בגמרא בדף הבא).

זב שבודקים אותו עד שלא נזקק לטומאה – לחכמים: היינו בראיה ראשונה ושניה, אבל בראיה שלישית נטמא אף באונס, שנאמר 'והזב (א') את זובו (ב') לזכר ולנקבה (ג')', בפעם שלישית הוקש לנקבה שנטמאת גם לאונסה. לרבי אלעזר: גם בפעם שלישית בודקים, ורק בפעם רביעית לסתור ספירתו אין בודקים, שדרש 'את' לפעם נוספת.

המכה חבירו ואמדו למיתה, והיקל ממה שהיה, ולאחר מכאן הכביד, ומת – לת"ק חייב, לרבי נחמיה פטור, שמכך שהקיל תחילה רגליים לדבר שמת מחמת שהיה חולה.

 

נזיר דף ס"ו . יום ה' פרשת צו – ח' ניסן תשפ"ג

דף ס"ו – ע"א

מה ששנינו שזב שנזקק לטומאה גם ספיקו טמא – היינו שראה על בגדו שכבת זרע וגם זיבה, ולא נודע אם באה הזיבה לבדה והשכבת זרע לבד – ויסתור שבע, או שבאו יחד ולא יסתור רק יום אחד, ועל כך שנינו שספיקו טמא – שסותר ז'.

שכבת זרע של טהור – מטמאת רק במגע.

של זב – לרבי אליעזר: מטמאת רק במגע,

לרבי יהושע: אף במשא, לפי שאי אפשר לה בלא צחצוחי זיבה.

לת"ק בברייתא: אף בלי צחצוחי זיבה מטמאת במשא כל שיצאה תוך מעת לעת מהזיבה, שנאמר 'לפנות ערב ירחץ במים'.

לרבי יוסי: רק אם יצאה ביום או בליל הזיבה, שנאמר 'מקרה לילה'. [לתנא במסכת כלים: כל שכבת זרע של זב מטמאת אף במשא].

הרואה קרי אינו נטמא בזיבה כל מעת לעת, שהקרי פוטר הזיבה הבאה אחריה. לרב אדא ורב פפא: משום שיש לתלות שמחמת חלישות התרוקנות הקרי באה,  והרי זה לאונסו. ודחה רבא: הרי גר שנתגייר וראה קרי קודם גירות, וזיבה אחר גירות תוך מעת לעת – אין הקרי שלפני הגירות פוטר הזיבה, הרי שאין זה מחמת שתולים בחולשה. אלא גזירת הכתוב היא – 'והיה לפנות ערב ירחץ במים', שהקרי פוטר הזיבה שלאחריה כל מעת לעת, ודווקא בישראל ולא בעכו"ם.

מה ששנינו במשנה שמשנזקק לזיבות שכבת זרעו טמאה – לרב אדא בר אהבה: שאם ראה קרי ואח"כ זיבות מטמאים אותו, וכשיטתו שזיבות שאחר שכבת זרע טהורה מחמת שתולים בחלישות, משא"כ משנזקק לזיבות שנטמא אף באונס. לרבא (שגם משנזקק לזיבה קרי שלפניה פוטרה): כוונת המשנה ששכבת זרעו של זב מטמאה במשא, וכדעת התנאים דלעיל.

משנה . שמואל – לרבי נהוראי היה נזיר, שנאמר 'ומורה לא יעלה על ראשו', והיינו נזיר כאמור בשמשון, לרבי יוסי לא היה נזיר, ו'מורה' היינו שלא תהא עליו מורא של בשר ודם.

דף ס"ו – ע"ב

רב ורב הונא אמרו לבניהם שימהרו לברך ויהיו זריזים ויקבלו שכר יותר מהעונה אמן, ולרבי יוסי גדול העונה אמן יותר מהמברך, וכן סובר רבי נהוראי, שהרי במלחמה אין הניצחון נקרא על שם המתגרים תחילה, אלא על שם הגיבורים הבאים אחריהם ומנצחים.

תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם – שנאמר 'וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך'.

 

הדרן עלך פרק הכותים אין להם נזירות

וסליקא לה מסכת נזיר

הדרן עלך מסכת נזיר והדרן עלן , דעתן עלך ודעתך עלן , לא נתנשי מינך ולא תתנשי מינן לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי

***************