לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום רביעי י׳ שבט תשפ"ג
מסכת נזיר דף ט׳
פרק שני – הריני נזיר
דף ט' – ע"א
משנה . אמר: 'הרינינזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה' – לבית שמאי נזיר, שסוברים כרבי מאיר שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, ויודע שאין נזירות בגרוגרות, והתכווין לנזירות יין, וכשאמר 'מן הגרוגרות' הרי הוא מתחרט וכמו שבא לשאול עליו, וכשם שאין שאלה בהקדש כך אין שאלה בנזירות. לבית הלל אינו נזיר, שסוברים כרבי שמעון שכל שלא התנדב כדרך המתנדבים פטור [ולכן אין מפרשים שלכל הפחות יהא נדור מגרוגרות, אבל מה שאינו נזיר הוא משום שהם סוברים שיש שאלה בהקדש].
לרבי יהודה: אף לבית שמאי אינו אסור ביין אלא בגרוגרות ודבילה, שנזירות היא לשון הפרשה, והרי הוא כאומר 'הריני פרוש מן הגרוגרות'.
לרבי נתן: לבית שמאי נדור מגרוגרות וגם נזיר מיין, ולבית הלל נדור מגרוגרות ואינו נזיר מיין. ללישנא אחרינא: לבית שמאי נדור ואינו נזיר, ולבית הלל לא נדור ולא נזיר.
דף ט' – ע"ב
האומר: 'הרי עלי מנחה להביא מן השעורים' – יביא מן החטים, 'קמח' – יבא סולת, 'שלא בשמן ולבונה' – יביא בשמן ולבונה, 'חצי עשרון' – יביא עשרון שלם, 'עשרון ומחצה' – יביא שני עשרונים. רבי שמעון פוטר, שלא התנדב כדרך המתנדבים. לס"ד דחזקיה: שיטת ת"ק כבית שמאי, שהאומר הריני נזיר מן הגרוגרות הרי הוא נזיר, כיון שאין אדם מוציא דבריו לבטלה. לרבי יוחנן: לא כבית שמאי, אלא מדובר באומר 'אילו הייתי יודע שאין נודרים כך לא נדרתי כך', וטעיתי שאפשר להביא מן השעורים וכן בשאר הטעויות. וחזר בו חזקיה ופירש כרבי יוחנן, שאם כבית שמאי, למה נקט התנא 'מן השעורים' שיש מקום לטעות בהם, כיון שיש מנחות הבאות מהם, ולא נקט 'מן העדשים'. ורבי יוחנן אמר לדבריו שאין זה דיוק, שיש חידוש יותר ב'מן השעורים' שאפשר שכוונתו באמת שדווקא אם יכול להביא מנחה מהם כמו מנחת העומר הוא מתחייב – ואעפ"כ הדין שחייב בשל חיטים כיון שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכל שכן ב'מן העדשים' שלא שייך מהם מנחה.
***************
יום חמישי י י"א שבט תשפ"ג
מסכת נזיר דף ט׳
דף י' – ע"א
משנה . (היה פרה רבוצה לפניו) אמר אמרה פרה זו (בלבה) הריני נזירה אם עומדת אני, או אמר הדלת הזה הריני נזירה אם נפתח אני – לבית שמאי הוא נזיר, ולבית הלל אינו נזיר. אמר רבי יהודה: אף בית שמאי סוברים שאינו נזיר, אלא שנאסרת עליו הפרה כקרבן אם עומדת היא. ונחלקו בפירוש המשנה:
לרמי בר חמא: כוונת האדם 'הריני נזיר מבשרה אם עומדת מאליה', ועמדה מאליה, וכן בדלת אם נפתחת מאליה, ובית שמאי ובית הלל לשיטתם (דף ט'.), באומר 'הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה', שלבית שמאי הוא נזיר ולבית הלל אינו נזיר, וכמו כן באומר הריני נזיר מבשרה. והחידוש הוא, שלא רק בגרוגרות ודבילה שמתחלפים בענבים אמרו בית שמאי שהוא נזיר, ולא רק בבשר שבא יחד עם יין בסעודה, אלא גם בדלת שאין שייכת כלל לנזירות.
למסקנת רבא: שאמר 'הריני נזיר מבשרה אם לא עמדה' ועמדה מאליה, ונחלקו בשני דברים: א. כמו שנחלקו ב'הריני נזיר מן הגרוגרות', כן נחלקו ב'הריני נזיר מבשרה'. ב. לבית שמאי כוונתו הייתה שאם לא יעמידה יהא נזיר, והרי לא העמידה אלא עמדה מאליה, לבית הלל כוונתו שיאסר אם לא תעמוד, והרי עמדה.
דף י"א – ע"א
משנה . מזגו לו את הכוס, ואמר: 'הריני נזיר ממנו' – הרי הוא נזיר. ואם שיכור הוא -אינו נזיר,שהרי זה כאומר 'הרי עלי קרבן הוא', ואמר לשון נזירות כדי שלא יצערו ויביאו לו כוס אחרת.
משנה . 'הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין', או 'על מנת שאהא מיטמא למתים' – הרי הוא נזיר ואסור בכולן. לדעת רבי שמעון – לרבי יהושע בן לוי אינו נזיר, כמו באופן הבא, ואין זה מתנה על מה שכתוב בתורה, שהרי זה כאומר 'חוץ'. לרבינא הרי הוא נזיר גמור, שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה.
נדר נזירות, ואמר: יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין – הרי זה אסור גם ביין, ולר' שמעון אינו נזיר, כיון שלא קיבל עליו הכל.
אמר: 'יודע אני שהנזיר אסור ביין, אבל סבור הייתי שחכמים מתירים לי, מפני שאין אני יכול לחיות אלא ביין', או 'יודע אני שהנזיר אסור בטומאה, אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי מפני שאני קובר את המתים' – י"א שהוא נזיר וי"א שאינו נזיר.
לדרך א': לחכמים נזיר ולרבי שמעון לא, וכמו שנחלקו באופן הקודם.
לדרך ב': מדובר בבא להשאל על יין או טומאה ע"י הפתח 'מפני שאין אני יכול לחיות' וכו', ולחכמים הסוברים שהנודר נזירות רק מיין וכדו' הרי הוא נזיר גמור, כמו כן בהתרה כיון שהותר באחד הותר בהכל, ולרבי שמעון שהאוסר מדבר אחד אינו נזיר, כמו כן אינו מותר מנזירותו עד שישאל על כל האיסורים.
לדרך ג': חכמים סוברים שנדרי אונסים אינם צריכים שאלה לחכם, וגם כאן מדובר בזה, שאחר שנדר נזירותו נתחדש מצבו שחייב לשתות יין או להיטמא למתים, ולכן מותר. ורבי שמעון סובר שנדרי אונסים צריכים שאלה לחכם, ולכן גם כאן אף שהוא אנוס צריך שאלה. [ויש מפרשים שבשעת הנדר כבר היה אנוס בזה, ונחלקו באופן שאין פיו ולבו שוים].
דף י"א – ע"ב
משנה . אמר: 'הריני נזיר, ועלי לגלח נזיר', ושמע חבירו, ואמר: 'ואני, ועלי לגלח נזיר' – אם היו פיקחים מביא כל אחד קרבנותיו של השני. ואם לא היו פיקחים וקדמו והביאו קרבנם – מביאים קרבנות נזירים אחרים.
מדוייק מלשון המשנה שדווקא אם אמר חבירו 'ואני, ועלי לגלח נזיר', אז מתחייב בשני החיובים, אבל אמר 'ואני' לחוד, אינו מתחייב אלא בנזירות – שפתח בה חבירו, ולא בגילוח נזיר אחר שסיים בה חבירו.
דף י"ב – ע"א
האומר לשליח 'צא וקדש לי אשה סתם' – אסור בכל הנשים שבעולם, שמא הן קרובותיה של זו שנתקדשה לו, שחזקה שליח עושה שליחותו. [ומן התורה מותר, שהולכים אחר הרוב, ואין דין האשה כקבוע, שאינו אלא כשהאיסור ניכר לעצמו וההיתר ניכר לעצמו. אלא קנס חכמים הוא כיון שלא פירש שיקדש לו את פלונית. ולכן האחרים שאין שייך לקנסם מותרים בכל הנשים, ואין חוששים שמא זו נתקדשה לזה].
קן סתומה שפרח ממנה גוזל אחד לאוויר העולם – יקח זוג לשני, אבל קן מפורשת אין לו תקנה, שאין ידוע איזו היא חטאת ואיזו עולה. ואף כשבעל הקן צריך קן לזיבה אחרת יכול ליקח גוזל, ואין חוששים שמא הוא אותו שפרח, ואין קונסים אותו כמו בשלח שליח לקדש – שדווקא באשה קנסו שדומה קצת לקבוע, ואפילו קידשה כשהיא בשוק כיון שהיא חוזרת לקביעותה דומה לקבוע.
שלח שליח לקדש לו אשה ואינו יודע איזה קידש, מותר באשה שכל קרוביה הראויות להיאסר עליו היו מקודשות בשעה ששלח שלוחו לקדש, ואפילו אם נתגרשו אחר ששלחו קודם שקידש השליח, שאין אדם יכול למנות שליח אלא לדבר שיכול לעשות בעצמו בשעת מינוי השליחות.
דף י"ב – ע"ב
האומר לאשתו 'כל נדרים שתדורי מכאן עד שאבא יהיו קיימים' – לא אמר כלום, שהקמה בטעות היא שמא תדור בדבר שאי אפשר לו להקים, אמר: 'הרי הם מופרים' – לרבי אליעזר מופר, לחכמים אינו מופר.
האומר לאפוטרופוס: 'כל הנדרים שתדור אשתי מכאן עד שאבא ממקום פלוני הפר לה' – לרבי יאשיה אינו יכול להפר, שנאמר 'אישה יקימנו ואישה יפרנו', לרבי יונתן – שלוחו של אדם כמותו.
אין להוכיח מדברי רבי יאשיה ורבי יונתן שיכול אדם לעשות שליח להפר אף שהוא עצמו אינו יכול להפר – שמא סוברים כרבי אליעזר שהבעל יכול להפר קודם שנדרה.
משנה . האומר: 'חצי קרבנות נזיר עלי' – חייב להביא חצי מקרבנותיו של נזיר. 'קרבנות חצי נזיר עלי' – חייב להביא כל הקרבנות, שאין נזירות לחצאים. 'הרי עלי לגלח חצי נזיר' – לרבי מאיר: כיון שאמר 'הרי עלי לגלח', תפוס לשון ראשון וחייב בכל קרבנותיו. לחכמים: חייב בחצי קרבנותיו, כאומר 'חצי קרבנות נזיר עלי'.
דף י"ג – ע"א
משנה . האומר: 'הריני נזיר לכשיהיה לי בן' ונולד לו בן – הרי הוא נזיר, נולדה לו בת או טומטום או אנדרוגינוס – אינו נזיר, ואין אומרים שלא נתכוין לבן ממש אלא שיהיה ממנו בנין. ואם אמר 'כשיהיה לי ולד' – אפילו נולד אחד מהנ"ל הרי הוא נזיר, ואין אומרים שהתכווין לוולד שחשוב בעיני בני אדם.
הפילה אשתו – לרבי יהודה אינו נזיר, כיון שספק אם היה בר קיימא ואין אדם מכניס עצמו לספק, לרבי שמעון ספק נזיר הוא, ולכן יתנה ויאמר: אם היה בן קיימא הריני נזיר חובה, ואם לא הריני נזיר נדבה. חזרה וילדה – לרבי יהודה הרי הוא נזיר ודאי, לרבי שמעון כיון שכשהפילה נהג נזירות מספק, יאמר: אם הראשון היה בן קיימא נזירות הראשונה היתה חובה וזו נדבה, ואם לאו, הראשונה נדבה וזו חובה.
איבעיא: אמר 'הריני נזיר לכשיהיה לי בן', והפילה אשתו, והפריש קרבן, וחזרה וילדה מאותו הריון ולד קיימא – האם אפילו רבי יהודה מודה בזה, כיון שיש הוכחה גדולה שהוולד הקודם היה של קיימא, והקרבן קדוש ליאסר בגיזה ועבודה.
איבעיא: אמר 'הריני נזיר לכשיהיה לי בן', ושמע חבירו ואמר 'ועלי' – האם כוונתו שגם הוא נודר בנזיר כשייוולד לראשון בן, או כוונתו לקבל על עצמו להיות נזיר כשייולד לעצמו בן. אם תמצא לומר כצד השני – אם אמר 'ואני', האם כוונתו שאוהב אני אותך וגם אני אהיה נזיר כשיהיה לך בן, או שהרי זה כאומר 'עלי' שכוונתו כשנולד לו. אם תמצא לומר כצד הראשון, יש להסתפק אם אמר 'הריני נזיר לכשיהיה לפלוני בן', ושמע חבירו ואמר 'ואני', כיון שלא בפניו אמר כן כוונתו כשייוולד לעצמו, או גם בזה כוונתו שאני אוהב אותו כמו זה הנודר הראשון, וכשייוולד לו בן גם אני אהיה נזיר.
דף י"ג – ע"ב
משנה . אמר: 'הריני נזיר, ונזיר כשיהיה לי בן', והתחיל למנות נזירות, ואח"כ נולד לו בן – משלים את שלו, ומביא קרבנותיו, ואח"כ מונה את של בנו ומביא קרבנותיו. 'הריני נזיר כשיהיה לי בן, ונזיר' – התחיל למנות את שלו, ואח"כ נולד לו בן – מניח את שלו, ומונה את של בנו, ואח"כ משלים את שלו, שהרי קיבל על עצמו קודם את של בנו. [אך כיון שמדובר בסתם נזירות שהיא ל' יום, לא יגלח ויביא קרבנותיו בגמר נזירות בנו, שא"כ לא ישאר לו מספיק ימים לגידול שער לנזירות שלו, אלא ימנה הנשאר לשלו, ואח"כ יביא שתי קרבנות].
דף י"ד – ע"א
בעי רבא: אמר 'הריני נזיר לאחר עשרים יום ונזיר מעכשיו' – האם חלה מיד הנזירות שקיבל שניה, וימנה עשרים יום, ויניח מנין זה וימנה שלושים יום לנזירות הראשונה, ואח"כ ימנה עשרה ימים להשלים נזירות שהתחיל קודם, ואז יביא שתי קרבנות לשתי הנזירות. או כיון שאם יעשה כן לא נשאר אלא עשרה ימים להשלים נזירות הראשונה, מפרשים כוונתו שרוצה שעשרים ימים הראשונים יהיה מותר באיסורי נזיר, ורק אחר שישלים נזירות שקיבל ראשונה תתחיל נזירות השניה. [ומה שאמר שמקבלה 'מעכשיו' היינו שמקבל מעכשיו על לאחר כך].
אם תמצא לומר בנזירות מועטת שלא קיבל עליו נזירות בעשרים ימים הראשונים, בנזירות מרובה מהו, כגון 'הריני נזיר לאחר עשרים יום, ומעכשיו מאה יום', כיון שאם ימנה מעכשיו עשרים יום לנזירות של המאה, ויפסיק לסתם נזירות שהיא שלושים יום, יישאר להשלמת נזירות המאה שמונים יום, מסתבר שכוונתו שתתחיל נזירותו מיד, או שגם בזה כוונתו שלא יחול אלא לאחר חמישים יום – שאז ישלים נזירות סתם, ויהיו המאה יום רצופים. ואיבעיא זו נפשטה מברייתא ששנינו בה בפירוש שנזירות מאה יום חלה מעכשיו.
אם תמצא לומר בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועטת חלה נזירותו מעתה, שאין הנזירות שחל לאחר עשרים נחשבת להפסק – כיון ששתי הנזירות שוות, יש להסתפק, אם אמר 'הריני נזיר לאחר עשרים יום, ונזיר עולם מעכשיו', שסתם נזירות שלאחר עשרים נחשבת הפסק באמצע נזירות עולם, ולכן שמא כוונתו היא שעכשיו יהא מותר ביין ובתגלחת ובטומאה, ולא תתחיל נזירות עולם אלא לאחר שיגמור הנזירות (והיינו לאחר נ' יום מעתה).
אם תמצא לומר הריני נזיר לאחר עשרים ונזיר עולם מעכשיו, חלה עליו מיד נזירות עולם, כיון שיכול להשאל על הנזירות שלאחר עשרים ולא יהיה הפסק באמצע נזירות עולם, יש להסתפק, אם אמר 'הריני נזיר שמשון לאחר עשרים, ונזיר סתם מעכשיו', כיון שאין שאלה לנזירות שמשון ודאי לא כיון לקבל עליו נזירות מעכשיו, כדי שלא יהא הפסק, או שאינו מקפיד בהפסקה.
איבעיא: אמר 'אהא כדורו של משה בז' אדר' – האם כוונתו כיום שמת, שמסתמא מחמת הצער קיבלו עליהם רבים נזירות, או כוונתו כיום שנולד משה, וקיבל עליו שמחה.
שנינו לעיל: אמר 'הריני נזיר כשיהיה לי בן, ונזיר', התחיל מונה את שלו ואח"כ נולד לו בן, מניח את שלו ומונה את של בנו ואח"כ משלים את שלו. נטמא בימי בנו: לרבי יוחנן – סותר גם נזירות שלו, שנזירות אחת ארוכה היא כיון שעדיין לא השלים מניינו. לריש לקיש: אינו סותר את שלו, ששתי נזירות הם.
דף י"ד – ע"ב
נצטרע באמצע נזירותו, שהדין הוא שימי חלוטו אין עולים למניין נזירות, ובאמצע ימי חלוטו נטמא במת – לרבי יוחנן סותר ימי נזירותו שמנה קודם ימי צרעתו, שהרי עומד באמצע נזירות, לריש לקיש אינו סותר, שימי הצרעת אינם ימי נזירות.
נזיר שמנה עשרים יום וגילחוהו ליסטים – צריך למנות שלושים יום עד שמגלח ומביא קרבנותיו, שאין גידול שער פחות משלושים יום. נטמא לאחר שנשלמו שלושים ימי נזירות, באמצע ימי השלמת גידול שער – לרב: אינו סותר ימי נזירותו אפילו לרבי יוחנן, כיון שכבר נשלמו ימי נזירותו, ואינם אלא ימי השלמת גידול שער. לשמואל: אפילו לריש לקיש סותר הכל, שלא אמר שאינו סותר אלא בשתי נזירות שונות, אבל כאן נזירות אחת היא.
נטמא לאחר שנזרק דם קרבנו קודם שיגלח: לרבי אליעזר שהתגלחת מעכב לסיים נזירותו – כנטמא בתוך ימי מלאות, וסותר ימיו הראשונים. לחכמים שאין תגלחת מעכב – נסתיים הנזירות בהבאת קרבנותיו, ומותר לשתות ביין ולטמאות למתים בלי גילוח, והפסיד מצות גילוח.
נזיר שכלו ימיו ועדיין לא הביא קרבנותיו (בסתם נזיר היינו ביום ל"א ואילך) – לוקה על הטומאה (אך אינו סותר). על התגלחת ועל היין – לרבי יוסי בן חנינא אינו לוקה, שרק בטומאה נאמר 'וטמא ראש נזרו' – אף שכבר שלמו ימי נזירות ואין נזירות תלויה אלא בראשו, והיינו שעדיין לא גילח על קרבנותיו. [אבל הביא קרבנותיו אף שלא גילח אינו לוקה לחכמים שאין תגלחת מעכבת – שכבר נסתיימה נזירותו], אבל לתגלחת ויין אין פסוק לרבות שלוקה עליהם אף בימים אלו. והגמרא פרכה את דבריו מברייתא ששנינו בה שאף על תגלחת ויין הוא לוקה.
***************