לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

מסכת נזיר דף י״ח – כ״א

דף י"ח  – ע"א

ברייתא: 'וטמא ראש נזרו וגלח ראשו ביום טהרתו' -דווקא נזיר טהור שנטמא טעון העברת שער והבאת ציפורים, ולא זה שקיבל נזירות בבית הקברות, שלולי המיעוט היינו אומרים שקל וחומר הוא מנזיר טהור שנטמא. ונפשטה האיבעיא (דף י"ז:) שטמא שקיבל נזירות אינו צריך להתגלח קודם שמתחיל נזירות טהרה.

נאמר בנזיר שנטמא ונטהר 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש את ראשו ביום ההוא'

לרבי: ביום שמיני שהוא יום הבאת קרבנותיו, וכפשטות משמעות הפסוק.

לרבי יוסי בר יהודה ורבי אליעזר: ביום השביעי שהוא יום תגלחתו, ודרש זאת מיתור 'ביום ההוא'. ולרבי – היתור מלמד שכבר מתחילת יום השמיני שכבר ראוי להביא קרבנות מתחיל נזירות טהרה, ואף קודם שהקריב. ואם לילה מחוסר זמן – מתחיל נזירות מהבוקר, ואם אינו מחוסר זמן – מתחיל מבלילה.

לחכמים: לאחר הקרבת חטאת, ואף קודם שהקריב אשם ועולה. אף שכל אשמות שבתורה מעכבות זו אינה מעכבת, שנאמר 'והזיר… והביא כבש בן שנתו לאשם' – קודם שהביא אשמו חלה נזירות טהרה. [ונצרך גם הלימוד מ'ביום ההוא', עיין בתוס'].

לרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה: לאחר הקרבת חטאת ואשם. שדורש 'והזיר… והביא…' – אימתי הזיר כשהביא. אבל עולה אינה מעכב, ודורש זאת מייתור 'ביום ההוא'. ולחכמים א"צ פסוק שאין עולה מעכבת, כיון שבאה רק לדורון.

נטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי אינו מביא אלא קרבן אחד, נטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני – לרבי ורבי יוסי בר יהודה ורבי אליעזר: מביא קרבן על כל אחד ואחד, כיון שכבר חלה עליו נזירות טהרה, וכבר יצא לשעה הראוי להביא קרבן. לחכמים: אם נטמא קודם שהביא חטאת – מביא קרבן אחד, שהרי עדיין לא חלה עליו נזירות טהרה. לרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה: אם נטמא קודם שהביא חטאתו ואשמו – מביא קרבן אחד, שהרי עדיין לא חלה עליו נזירות טהרה.

דף י"ט – ע"א

דרש רבי אלעזר הקפר ברבי: 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש' – אף נזיר טהור חוטא, שציער עצמו מן היין, וק"ו למצער עצמו מכל דבר. ואף נזיר טהור חוטא, ונקט זאת הפסוק בנזיר שנטמא – מפני שהוא שנה בחטא.

אשה שנדרה בנזיר ונטמאה, והפרישה שתי תורים לעולה ולחטאת, והפר לה בעלה – החטאת קרבה, ואף אם הבעל עוקר הנדר מעיקרו, כיון שחטאה במה שציערה עצמה מן היין, אבל העולה אינה קרבה, לרבי ישמעאל – שעולת נזיר אינה דורון, אלא חלק מהכפרה והבעל עוקר הנדר. [אך דווקא החטאת קרבה על חטא שציערה עצמה, כיון שחטאת העוף באה גם על הספק, בעלילה כל דהוא קרבה, מה שאינו כן עולה. ואילו הבעל גוזז מכאן ולהבא – גם העולה תקרב, ואף האשם, כיון שבשעת טומאה היתה נזירה], ולחכמים שהעולה דורון גם אותה יכולה להביא.

קיבל עליו נזירות בבית הקברות אף אם היה שם שלושים יום, אין עולים לו למניין הנזירות, יצא והזה שלישי ושביעי וטבל חלה עליו נזירות טהרה, ולת"ק אפילו חזר ונכנס בו ביום מביא קרבן טומאה, ולרבי אליעזר אינו מביא קרבן טומאה אם נכנס בו ביום, אלא אם נכנס ליום המחרת, שנאמר 'והימים הראשונים יפלו' – עד שיהיו לו ימים הראשונים, שיסתור לכל הפחות ב' ימים.

דף י"ט – ע"ב

נזיר טהור שנטמא ביום ראשון לנזירותו – לעולא גם לרבי אליעזר סותר נזירותו, ודווקא מי שנזר בטומאה ונטהר אינו סותר פחות מב' ימים, משום שנאמר 'והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו'. ופרכוהו מברייתא שמפורש בה שגם בנזיר טהור שנטמא, לרבי אליעזר אינו סותר אלא אם נטמא ביום שני שאז יש 'ימים הראשונים'.

'הריני נזיר מאה יום' ונטמא ביום אחרון – לרבי אליעזר אינו סותר כל הימים, שנאמר 'והימים הראשונים יפלו' – מכלל שיש אחרונים. [אבל סותר ל' יום, שדורש 'זאת תורת הנזיר ביום מלאת' – נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר]. נטמא ביום צ"ט – סותר ימים הראשונים, כיון שיש ימים ראשונים ואחרונים.

לרבי אליעזר שנזיר שנטמא חייב חטאת רק כשיש ימים הראשונים של טהרה היינו לאו דווקא שנטמא ביום השלישי לנזירותו, שיש יום אחד שלם, אלא הוא הדין אם נטמא ביום השני, אע"פ שיש רק שני חצאי ימים, שנאמר 'יפלו' ומשמע נפילה כל שהיא.

נאמר 'והימים הראשונים יפלו' ולא 'וקדש ראש נזרו ביום ההוא מלבד ימים הראשונים' – שאילו לא נכתב 'יפלו' היינו סוברים שאין די בנפילה כל שהיא אלא צריך יום אחד שלם, ואילו לא נכתב 'ימים' אלא 'והראשונים יפלו', היינו סבורים שגם אם נטמא ביום הראשון סותר. [ומה שנאמר 'יפלו' לשון רבים היינו בכל הנזירים].

משנה . מי שנזר נזירות ארוכה משלושים יום והשלים נזירותו בחוץ לארץ ובא לארץ ישראל – לבית שמאי קנסוהו חכמים שיהא נזיר שלושים יום, מפני שגזרו טומאה על ארץ העמים. לבית הלל קנסוהו שיהא צריך לחזור ולמנות כל מניינו. וכן הורו להילני המלכה אחר שנהגה שבעה שנים נזירות בחו"ל, שתהא נזירה עוד ז' שנים בארץ ישראל, ובסוף ז' שנים נטמאת וחזרה למנות ז', ונמצאת נזירה כ"א שנה. לרבי יהודה לא הייתה נזירה אלא י"ד שנה (מחלוקתם תבואר להלן בגמרא דף כ'.).

דף כ' – ע"א

משנה . מי שנזר נזירות ארוכה בחו"ל והשלימה בחו"ל ובא לארץ ישראל, לבית שמאי נזיר שלושים יום, לבית הלל צריך לחזור ולמנות כל מניינו. ולמסקנא לדעת שניהם גזרו על אויר ארץ העמים ולא רק על גושה, וגם הנכנס בה בשידה תיבה ומגדל טמא, ולכן סוברים בית שמאי שכיון שהחמירו בטומאתה יותר מקבר, גלוי לכל שהיא טומאה מדרבנן, ודי לקנסו שלושים יום, ואין חשש שיחליף בין זה לטומאת קבר דאורייתא, ולבית הלל גזרו משום טומאת קבר דאורייתא, ולכן צריך לחזור ולמנות כל מניינו.

לרבי יהודה הילני המלכה לא הייתה נזירה אלא י"ד שנים ז' בחו"ל וז' בארץ ישראל, היינו משום שסובר כבית הלל, אלא שסובר שלא נטמאה כלל, שאילו סבר כבית שמאי, וחזרה למנות בארץ ל' יום, ונטמאת בסוף ל' יום ונסתרה כל הנזירות ז' שנים – היה צריך לומר שהייתה נזירה י"ד שנה ול' יום. [ואין לומר שמנתה בחו"ל ז' שנים פחות חודש, ובסוף החודש שמנתה בארץ נטמאה, שכמו שלפי ת"ק לא היו מובלעים אלו באלו, אלא מנתה ז' בחו"ל ובסוף ז' שמנתה בארץ נטמאה, כך גם לרבי יהודה].

משנה . מי שכת אחת של עדים מעידה שנזר שתים ואחת מעידה שנזר חמש – לתנא דמתניתין : לבית שמאי נחלקה עדותם ואין כאן נזירות כלל [ואין אומרים שתיקה כהודאה: א. שמכחיש כל אחת מהם. ב. אומר שאינו יודע. ג. העידו שתי הכיתות יחד, וכיון שמכחישים אלו את אלו לא הוצרך להכחישם], ולבית הלל יש בכלל חמש שתיים, ויהא נזיר שתיים. לרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא: לכו"ע יש בכלל חמש שתיים, ונחלקו בכת אחת, עד אחד מעיד שתיים והשני מעיד חמש, שלבית שמאי נחלקה עדותם, ולבית הלל בכלל חמש שתיים.

עד אחד אומר חמש ולא שתיים, והשני אומר שתיים ולא חמש – לכו"ע נחלקה העדות ואין כאן נזירות. אחד אומר 'אחת ושתיים', והשני אומר 'שלש ארבע וחמש' – לרב לכו"ע נחלקה עדותן, לרב חמא וכן סברי במערבא – גם בזה נחלקו בית שמאי ובית הלל, שאין זו הכחשה, שלא הוצרך השני למנות מה שכבר מנה ראשון.

הדרן עלך פרק מי שאמר

פרק רביעי – מי שאמר

דף כ' – ע"ב

משנה . 'הריני נזיר', ושמע חבירו ואמר 'ואני', וכן אמר אדם שלישי – כולם נזירים. הותר הראשון – הותרו כולם, הותר האחרון – הוא מותר והשאר אסורים.

'הריני נזיר', ושמע חבירו ואמר 'פי כפיו' ו'שערי כשערו' – הרי הוא נזיר.

'הריני נזיר' ואמרה אשתו 'ואני' – שניהם נזירים, ומפר את שלה ושלו קיים. 'הריני נזירה' ואמר בעלה 'ואני' – שניהם נזירים ואינו יכול להפר.

אמר בנוכחות אשתו: 'הריני נזיר, ואת', ואמרה 'אמן' – שניהם נזירים, ויכול להפר את שלה ושלו קיים. אמרה היא: 'הריני נזירה, ואתה', ואמר 'אמן' שניהם נזירים, ואינו יכול להפר.

דף כ"א – ע"א

התפסת נזירות בנזירות חבירו היינו רק בתוך כדי דיבור, לריש לקיש – שכולם אמרו 'ואני' תוך כדי דיבור של הראשון, והוא שיעור שלש תיבות 'שלום עליך רבי', ולכן דווקא שלושה בני אדם יכולים להתפיס בנזירות הראשון ע"י אמירת 'ואני', לרב יהודה נשיאה גם רביעי יכול להתפיס, כיון שאמר 'ואני' לאלתר לאחר כדי דיבור, אבל חמישי לא מפני ששהה קצת אחר כדי דיבור, והיינו משום שסברו שכולם מתפיס בדיבורו של ראשון, אמנם למסקנא מפורש בברייתא שכל אחד מתפיס בחבירו, ויכול כל אחד להתפיס תוך כדי דיבור של חבירו עד עולם.

דף כ"א – ע"ב

'ידי נזירה' 'רגלי נזירה' 'פי נזירה' 'שערי נזירה' – לא אמר כלום, שאין הנשמה תלויה באברים אלו. 'ראשי נזירה' 'כבדי נזירה' – הרי זה נזיר, שהנשמה תלויה בהם. אבל שמע חבירו נודר בנזיר, ואמר 'פי כפיו' ו'שערי כשערו' – הרי זה נזיר, שמפרשים כוונתו 'יעשה פי כפיו מיין' ו'שערי כשערו מלגוז'. [ואפילו לרבי שמעון שאינו נזיר עד שיזיר מכל דיני נזירות בלשון זה נעשה נזיר, שלא גרע מידות. וכן אם אמר 'ידי כידו' ו'רגלי כרגלו' הרי הוא נזיר, שמפרשים דבריו שידי כידו מלטמא למתים, ורגלי כרגלו להיכנס לבית הקברות].

איבעיא אם הפרת הבעל עוקרת הנדר מעיקרו או גוזזתו מכאן ולהבא, ונפק"מ באשה שנדרה בנזיר, ואמרה חברתה 'ואני', והפר בעל של ראשונה את נדרה, שאם עוקר – גם השניה מותרת, ואם גוזז מכאן ולהבא – השניה אסורה. [וכן נפק"מ לראשונה עצמה, אם שתתה יין וגלחה במזיד לפני ההפרה ואח"כ הפר לה, אם לוקה, וכן אם נטמאה בשוגג קודם ההפרה, אם מביאה עולת עוף ואשם]. והמסקנא להלן (בדף כ"ב.).

שנינו במשנה: 'הריני נזירה' ואמר בעלה 'ואני', אינו יכול להפר נזירותה – בתחילה סברו שהוא מפני שהבעל עוקר הנדר, ונמצא מתיר גם את נדרו [ואסור לעשות כן משום 'לא יחל'. לר' אליהו: כיון שרשאי להפר לאשתו אינו עובר, אלא כיון שעוקר ממילא משתמע שמכווין לקיים נדרה, שאם לא כן לא יחול דיבורו שהרי כשיפר לה יותר גם הוא]. למסקנא: גם אם בעל מיגז גייז, כיון שאמר 'ואני' קיים נדרה, וכל זמן שלא שאל על הקמתו אינו יכול להתירה.

האשה שנדרה בנזיר, והפרישה בהמתה, ואח"כ הפר לה בעלה – אם הייתה הבהמה של בעלה, תצא לחולין, שלא הקנה לה בעלה אלא אם צריכה לקרבנות. ואם היא שלה – החטאת תמות, ואינה יוצאת לחולין, והיינו אף אם בעל עוקר הנדר, כיון שגמרה בדעתה להקדישה, הרי היא כחטאת שמתו בעליה. [ויש גורסים שהיינו כיון שנזיר נקרא חוטא על שציער עצמו מן היין, אמנם אעפ"כ אינה קרבה, אכן להלן יבואר שלשיטה זו שנקרא חוטא, חטאת העוף קרבה אף לאחר הפרה, ועיין תוספות להלן דף כ"ב.)].

***************