
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום שלישי כ״ג שבט תשפ"ג
מסכת נזיר דף כ״ב
דף כ"ב – ע"א
ברייתא: האשה שנדרה בנזיר ונטמאת ואח"כ הפר לה בעלה – מביאה חטאת העוף, אך לא עולת העוף ולא אשם, והיינו משום שהבעל עוקר הנדר מעיקרו, ורק החטאת קרבה כדעת בר פדא שנזיר נקרא חוטא על שציער עצמו מן היין.
ברייתא: אשה שנדרה בנזיר ואמרה חברתה ואני, והפר בעלה של הראשונה, גם שניה הותרה. ונפשטה האיבעיא שבעל מיגז גייז. [היינו לחכמים החולקים על בר פדא, ולבר פדא הבעל עוקר, כמבואר בברייתא הקודמת]. המשך הברייתא: רבי שמעון אומר: אם אמרה השניה 'הריני כמותך', גם היא ניתרת בהפרת ראשונה. [שהרי זו כמו שעשתה תנאי שאם תהא חברתה מותרת, מעולם לא קיבלה נזירות. לר"י: אין מחלוקת, ורבי שמעון בא להוסיף על דברי ת"ק. לרבינו פרץ: רבי שמעון בא לחלוק, שאף באמרה 'ואני' מפרשים כוונתה – 'כמותך', וניתרת בהפרת ראשונה].
דף כ"ב – ע"ב
'ככר זה עלי כבשר זבחי שלמים' מסתפק רמי בר חמא אם בעיקרו מתפיס, והיינו באיסורו שלפני הזריקה, או בהתירו שלאחר זריקה מתפיס. למר זוטרא היינו אותה איבעיא כאן באשה שנדרה בנזיר ואמרה חברתה ואני. [י"מ שכוונתו לדחות מה שפשטו שבעל מיגז גייז, שאפשר שעוקר ואעפ"כ אסורה זו שאמרה 'ואני' משום שהתפיסה בעיקרה. לתוספות כוונתו לפשוט ספיקו של רמי בר חמא מכאן, שכשם שהבעל מיגז גייז כן בעיקרו מתפיס]. ויש דוחים שכאן שאם התפיסה בסופה אין שום איסור, מסתבר שהתכוונה להתפיס בעיקרה, אבל בשר שלמים שאף אחר זריקה עדיין קדוש לענין איסור אכילה חוץ לירושלים [ואסור לאכלו בטומאה], אפשר שהתפיס בו לאחר זריקה.
איבעיא בנדרה נזירות ואמרה חברתה 'הריני בעקבייך' – אם היינו 'כסופך', ואם הותרה הראשונה גם היא מותרת, או שמתפיסה בעיקרה, וגם אם הותרה הראשונה תהא אסורה. והגמרא רוצה להוכיח ממה ששנינו במשנתנו שאם קיבלה נזירות ואמר בעלה 'ואני', שאינו יכול להפר, והיינו משום שכוונתו כסופך [שאמירת 'ואני' ע"י בעלה הרי זה כ'הריני בעקבייך' של אדם זר, כיון שבידו של בעלה להתירה], ולכן אינו יכול להפר כיון שגם נזירותו תופר. ודחו שאף אם אין נזירותו מופרת אינו יכול להפר, משום שבאמירת 'אני' קיים נדרה.
ברייתא: 'הריני נזיר ואת' – תלה נדרו בנדרה, ואם לא אמרה 'אמן' גם הוא מותר, ואם אמרה אמן שניהם אסורים. רב יהודה מוסיף בדברי הברייתא כמו ששנינו במשנה – שיכול להפר את שלה, שבעל מיגז גייז, והיא מותרת והוא אסור. לאביי: בברייתא תלה נדרו בנדרה, וסברה הברייתא שהבעל עוקר הנדר, ולכן אינו יכול להפר, שגם הוא יותר ועובר בבל יחל, והמשנה שאמרה שיכול להפר את שלה ושלו קיים הוא משום שאמר 'ואת' בלשון שאלה, אך הוא נזיר גם אם היא אינה מקבלת, ולא תלה נדרו בנדרה, ולכן מפר את שלה ושלו קיים.
***************
יום רביעי כ״ד שבט תשפ"ג
מסכת נזיר דף כ״ג
דף כ"ג – ע"א
משנה . האשה שנדרה בנזיר והייתה שותה ביין ומטמאה למתים – הרי זו סופגת את הארבעים, הפר לה בעלה והיא לא ידעה אינה לוקה, לרבי יהודה סופגת מכות מרדות מדרבנן מפני שהתכוונה לאיסור במזיד. [בדרך כלל מכות מרדות היינו עד שתצא נפשה או עד שמקבל עליו, ורבי מסתפק שמא היינו דווקא כשמלקים אותו לכפיית קיום מצוה, אך כאן שלוקה על שעברה עבירה שמא לוקה רק מ' כשיעור מלקות דאורייתא].
'אשה הפרם וה' יסלח לה' – הפסוק מדבר באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה, ועברה על איסורי נזירות, שצריכה כפרה וסליחה. וכשהגיע רבי עקיבא לפסוק זה בכה, מה מי שהתכווין לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה, המכווין לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה.
'ולא ידע ואשם ונשא עונו' – לת"ק: מה מי שהתכווין לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר, כגון חתיכה ספק של שומן ספק של חלב, אמר קרא 'ונשא עונו', קל וחומר למי שהתכווין לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר. לאיסי בן יהודה: מדובר שהיו לפניו שתי חתיכות, אחת של חלב ואחת של שומן [שסובר שרק באופן זה חייב אשם תלוי], וק"ו למי שנתכוון לבשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר. ועל דבר זה ידוו הדווים.
'כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם' – לרבי יוחנן: שנים שצלו פסחיהם, אחד אכלו לשם מצוה – צדיקים ילכו בם, ואחד אכלו לשם אכילה גסה – ופושעים יכשלו בם. לריש לקיש באופן זה אינו מצוה מן המובחר אך אינו נקרא רשע, שהרי אכל פסח [היינו באינו רעב לאכול בתאבון, שאילו נפשו קצה בה מרוב שובע אינה נחשבת אכילה ולא יצא], והפסוק מדבר בשני בני אדם שאשתם ואחותם עמהם, זה נזדמן לו אשתו – צדיקים ילכו בם, ולזה נזדמן אחותו – ופושעים יכשלו בם. למסקנת הגמרא: הפסוק מדבר באותו דרך שהצדיק הולך נכשל בה הרשע, והיינו כלוט ושתי בנותיו, שבאותו מעשה הם נתכוונו לשם מצוה והוא נתכוון לשם עבירה.
'וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כולה משקה…' – כל הפסוק נאמר על שם עבירה, וישא – 'ותשא אשת אדוניו את עיניה', את עיניו – 'כי ישרה היא בעיני', וירא – 'וירא אותה שכם', את כל ככר הירדן – 'כי בעד אשה זונה עד ככר לחם', כי כולה משקה – 'אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושיקויי'.
נקוד על וי"ו של 'ובקומה' האמור בבכירה – ללמד שבשכבה לא ידע אך בקומה ידע, ולא היה לו לשתות בלילה שלאחריה, ולכן לא נחשב אנוס.
'אח נפשע מקרית עוז ומדינים כבריח ארמון' – 'אח' זה לוט שנקרא אח לאברהם, 'נפשע מקרית עוז' – שפירש מאברהם שנקרא 'צור', 'ומדינים' – ע"י הריב שהיה ביניהם ומחמתו נפרדו, 'כבריח הארמון' – גרם שנועלים הארמון, שעמונים ומואבים אסורים לבא בקהל.
דף כ"ג – ע"ב
'לתאוה יבקש נפרד ובכל תושיה יתגלע' – זה לוט שביקש להיפרד מאברהם כדי למלאות תאוותו בעבירה, ונתגלה קלונו בבתי כנסיות ובתי מדרשות שאסורים עמון ומואב בקהל ה' לעולם.
תמר זינתה והתכוונה לשם שמים, ויצאו ממנה מלכים – דוד, ונביאים – אמוץ וישעיה.
לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. [והיינו להתגדר ולקנות שם, אבל לקפח אחרים – נוח לו שלא נברא]. שבשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות בת בנו של עגלון.
גדולה עבירה לשמה כמצווה שלא לשמה – שנאמר 'תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני' – מנשים שבאהל – שרה רבקה רחל ולאה – תבורך.
'בין רגליה כרע נפל…' שבע לשונות – שבעל אותה ז' פעמים.
כל טובתם של רשעים אינה אלא רעה אצל צדיקים – שנאמר 'השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע', ולא נהנית יעל מהעבירה – שנתן בה זוהמה.
אין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה – שבכירה קראה בנה 'מואב' ואמר רחמנא 'אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה' אך מותר לצערם, וצעירה שקראה 'בן עמי' אמר רחמנא 'אל תצורם ואל תתגר בם'.
לעולם יקדים אדם לדבר מצוה – שבשכר לילה שקדמה בכירה לצעירה, זכתה וקדמה ד' דורות למלכות.
***************
יום חמישי כ״ה שבט תשפ"ג
מסכת נזיר דף כ״ד
דף כ"ד – ע"א
משנה . האשה שנדרה בנזיר והפרישה קרבנות נזיר טהור ואח"כ היפר לה בעלה – אם היו משל בעלה יצאו לחולין. ואם שלה: חטאת – תמות, שצריכה כפרה על שציערה עצמה מן היין, ודינה כחטאת שמתו בעליה. עולה – תקרב [גם לרבי ישמעאל הסובר בעולת נזיר טמא שאיננה דורון – מודה בעולת נזיר טהור], שלמים – יקרבו, ונאכלים ליום אחד כחומר שלמי נזיר [אף אם הבעל עוקר הנזירות מעיקרה – כיון שהוקדשו לשלמי נזיר יאכלו כחומרתם. והזרוע אסורה לזרים, ומה שאמרו ש'אין להם זרוע' היינו שאין מקיימים בה תנופה, ולר"ת היינו שאינה מתבשלת עם האיל], ואין טעונים לחם [שנאמר 'על כפי הנזיר' וכיון שהפר לה אין כאן כפי הנזיר. ואם כבר הקדיש לחם – אם בעל עוקר הנדר מעיקרו צריך פדייה מדרבנן, ואם בעל גוזז הנדר צריך פדיון מדאורייתא, ומועיל פדיון, שאינו קדוש קדושת הגוף עד שישחט עליו קרבן].
הפר לה בעלה והיו לה מעות סתומים לקרבנותיה -יפלו לעולות נדבה [לקיץ המזבח, ונסכיה משל ציבור], מעות מפורשים – דמי חטאת ילכו לים המלח, ולא נהנים מהם מדרבנן אך אם נהנה אינו מועל [כיון שהולכים לים המלח אינם 'קדשי ה". וכן לעיל בהופרש בהמה לחטאת שהיא למיתה, אין נהנים ממנה ואם נהנה לא מעל]. ובדמי עולה יביאו עולה [שהיא לדורון], ומועלים בהם כיון שקרבים על המזבח. ובדמי שלמים יביאו שלמים, ונאכלים ליום אחד כדין שלמי נזיר, ואינם טעונים לחם כדלעיל.
אשה שחייבת בקרבן עולה ויורד ובעלה עשיר – לרבי יהודה חייב הבעל להביא עליה קרבן עשיר, שהבעל חייב בכל קרבנותיה שהיא חייבת [כגון קרבן יולדת וזבה, אך לא נדרים ונדבות. ודווקא אלו שנתחייבה בהן משנשאת], לחכמים הבעל פטור.
משנתנו ששנתה שאם הפרישה בהמת בעלה לקרבן נזיר ואח"כ הפר לה תצא לחולין, ללשון ראשון בדעת רב חסדא: חכמים היא, שאין בעלה משועבד לקרבנותיה, ולכן הגם שהקנה לה בהמתו [כלומר, שאמר לה קודם שנדרה: 'אם תצטרכי לקרבנות תקחי מבהמותי', שאילו נתן לה כעת לנזירותה הרי קיים נדרה ואינו יכול להפר], היינו רק אם היא צריכה לה, וכיון שהפר לה ואינה צריכה שוב אינה שלה. אבל לרבי יהודה שמשועבד לה, דין בהמתו כדין בהמתה ואינה יוצאת לחולין. ודחה רבא: אפילו לרבי יהודה, שכשמפר לה נמצא שלא היה משועבד לה. ללשון שני בדעת רב חסדא: רבי יהודה היא, ובנמצא שאינה צריכה לא היה משועבד, אבל לחכמים כיון שבהכרח מדובר בנתן לה בהמה, הרי זו מתנה גמורה, ודינה כבהמה שלה שאינה יוצאת לחולין. לרבא: גם לחכמים לא הקנה לה אלא אם היא צריכה לה.
דף כ"ד – ע"ב
האופנים שהייתה הבהמה משלה שאין לבעלה רשות בה: א. שקמצה מעיסתה [ובאופן שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך, ונתרצית בכך, והותירה ממעשה ידיה, שאל"כ מותר מזונותיה לבעלה. להר"ם: אפילו לא אמר 'צאי…', שמותר מזונות שהוא לבעלה היינו דווקא שהוזלו המזונות, ולא כשפיחתה מפיה ולא אכלה כדי שובע]. ב. נתן לה אדם אחר מתנה על מנת שאין לבעלך רשות בה [ואמר לה גם: שיהא שלה למטרה מסוימת, כשיטת רב בנדרים, שהלכה כמותו].
האיש מדיר את בנו בנזיר (ואין האשה מדרת בנה בנזיר), ויכול למחות בין הוא ובין קרוביו [הלכה למשה מסיני], לפיכך אם מיחו בדיבור או במעשה – שגילח או שגילחוהו קרובים, והיו לו מעות או בהמות סתומים או מפורשים לנזירותו, דינם כדין קרבנות אשה שהפר לה בעלה, וקרבים השלמים בלא לחם. וכן הדין במפריש מעות לנזירותו ומת. וכן בהפריש ואבדו, והביא אחרים תחתיהם, ואח"כ נמצאו הראשונים. וכן שלמי נזיר ששחטם שלא לשמם, או שהביא איל בן שנה במקום בן שתי שנים, שכשרים ואין עולים לחובתו – דינם כנ"ל שנאכלים כחומר שלמי נזיר, וקרבים בלא לחם, ובלא זרוע [שאינה מונפת, ואינה מתבשלת עם בשר האיל].
***************