לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום שישי י״ז אדר תשפ"ג

מסכת נזיר דף מ״ו

דף מ"ו – ע"א

משנה . היה מבשל את השלמים או שולקם, הכהן נוטל את הזרוע בשלה מן האיל, וחלת מצה אחת מן הסל, ורקיק מצה אחת, ונותן הכל על כפי הנזיר, ומניפם.

הנזיר הותר לשתות יין ולטמא למתים – לת"ק ולרבי אליעזר: אחר המעשים כולם, שנאמר 'ואחר כן ישתה הנזיר יין' – אחר המעשים כולם.

לרבי שמעון: כיון שנזרק דמי אחד הקרבנות הותר, שלמדים 'ואחר כן ישתה…' בגזירה שוה מ'אחר התגלחו את נזרו' – כשם ששם מדובר במעשה יחידי (תגלחת), כך גם כאן במעשה יחידי.

תנופה מעכבת לשתות יין ולטמא למתים לרבי אליעזר הסובר ש'אחר ישתה הנזיר יין' היינו אחר המעשים כולם, ואף שלעניין כפרה שיירי מצוה היא ואינה מעכבת הכפרה. ולחכמים שתגלחת אינה מעכבת אע"פ שהיא בגופו, קל וחומר שאין תנופה מעכבת. [ואף ללישנא בתרא להלן רק לרבי אליעזר התנופה מעכבת, ולא נחלקו עם לישנא קמא רק בביאור ברייתא דלהלן].

דף מ"ו – ע"ב

נזיר ממורט – לבית שמאי אינו צריך להעביר תער על ראשו, ולבית הלל צריך.

ללישנא קמא לשיטת רבינא: לבית שמאי אין לו תקנה בהעברת תער על ראשו הממורט, ולכן לשיטת רבי אליעזר שתגלחת מעכבת יאסר ביין לעולם, ולחכמים שתגלחת אינה מעכבת מ"מ אינו יכול לקיים המצוה, ולבית הלל מקיים תגלחת בהעברת תער על ראשו הממורט. ללישנא בתרא לשיטת רבינא: לבית שמאי יש לו תקנה בהעברת תער על ראשו, ולבית הלל צריך לגלח וכיון שאין לו שער אין לו תקנה.

ברייתא: 'זאת תורת הנזיר' – בין יש לו כפיים בין אין לו.

ללישנא קמא – להוי אמינא: כשם שאם אין לו כפיים אין התנופה מעכבת, כך כשיש לו אינה מעכבת, ואף לרבי אליעזר. למסקנא: בית הלל היא הסוברים שנזיר ממורט מעביר תער על ראשו הממורט כנ"ל, שנאמר 'זאת תורת הנזיר' ומפרשים – בין יש לו שער בין אין לו שער יקיים תגלחת, וכן לענין תנופה מפרשים בין יש לו כפיים – יניף על כפיו, ובין אין לו כפיים – יניף על זרועותיו.

ללישנא בתרא – להוי אמינא: כשם שאם אין לו כפיים התנופה מעכבת, כיון שאינו ראוי לתנופה, כך כשיש לו היא מעכבת, ואפילו לחכמים הסוברים שאין תגלחת מעכבת. למסקנא: בית שמאי היא שנזיר מעביר על תער על ראשו הממורט כנ"ל, וכן לענין תנופה גם זה שאין לו כפיים מניף בזרועותיו.

מצורע שאין לו בוהן יד ורגל –

לרבי אליעזר: אין לו תקנה עולמית.

לרבי שמעון: יניח דם האשם על מקום הבוהן.

לחכמים: יניח על של שמאל.

לרב פדת – רבי אליעזר ובית שמאי אמרו דבר אחד. והיינו כשיטת רבינא בלישנא קמא, שלבית שמאי צריך לקיים הכתוב כפי שנכתב ומעכב, ולכן אין לנזיר ממורט תקנה לתגלחת. וללישנא בתרא שלבית שמאי יש תקנה נחלקו על רב פדת.

משנה . גילח על הזבח ונמצא פסול – שנשפך דמו, או יצא, או נטמא – תגלחתו פסולה, שלא נזרק עליו אפילו אחד מן הדמים בהכשר, ודינו כמו שגילחוהו לסטים לאחר מלאת, שלרבי אליעזר סותר שבעה ולרבנן שלושים, ושאר זבחיו לא עלו לו, שהיה צריך לשהות עד שיגדל שערו.

גילח על החטאת שלא לשמה, ואח"כ הביא העולה והשלמים לשמה – תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו, שחטאת שלא לשמה פסולה. גילח על העולה או על השלמים שלא לשמן – לת"ק: אף שהם כשרים שלא לשמם, מ"מ לא עלו לבעלים לשם חובה, והרי הוא כמו שגילח על עולה ושלמי נדבה, ותגלחתו פסולה. לרבי שמעון: אותו זבח שקרב שלא לשמו לא עלה לו, ושאר זבחיו עלו לו, ויצא ידי תגלחתו אף שגילח על זה שלא לשמו שהרי הוא כנדבה, שגם על נדבה יכול לגלח, שנאמר 'ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים', ולא נאמר 'על שלמיו'.

***************

שבת קודש י״ח אדר תשפ"ג

מסכת נזיר דף מ״ז

דף מ"ז – ע"א

משנה . נזיר שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא – לרבי אליעזר סותר קרבנותיו שהביא קודם טומאה, שסובר שאינו מותר אלא אחר שעשה כל המעשים שמוטל עליו לעשות, והואיל ונטמא קודם שהקריב כולם הרי זה כנטמא קודם שהביא קרבן, ולכן ממתין שבע לטהרה, וחוזר להביא כל קרבנותיו. לחכמים – הקרבן שהקריב כשר, שהרי על ידו כבר סיים נזירותו, ויביא שאר קרבנותיו לכשיטהר. [ואף שלחכמים הנטמא ביום מלאת סותר מדרבנן שלושים, כאן שכבר נזרק עליו אחד מן הדמים והותרה נזירותו – אינו סותר].

הדרן עלך פרק שלשה מינין

פרק שביעי – כהן גדול

משנה . כהן גדול ונזיר אינם מטמאים לקרוביהם, אבל מיטמאים למת מצוה.

כהן גדול ונזיר שפגעו במת מצוה – לרבי אליעזר: יטמא כהן גדול, שאין צריך להביא קרבן על טומאתו, ולא יטמא נזיר שמביא קרבן על טומאתו. לחכמים: יטמא נזיר שקדושתו קדושת שעה [ואף שיש גם נזיר עולם, סתם נזיר אינו אלא ל' יום], ולא יטמא כהן שקדושתו קדושת עולם.

דף מ"ז – ע"ב

פגעו שני כהנים במת מצוה:

כהן גדול משוח בשמן המשחה עדיף מכהן גדול מרובה בגדים – שמביא פר הבא על כל המצוות [שאם טעה והורה לעצמו ונהג על פי הוראתו, מקריב פר, אך מרובה בגדים מביא כשבה או שעירה כשאר יחיד החוטא. ומדובר אף באופן שאין למשוח מעלה שהוא ראוי לעבודה, וכגון שגלה המשוח, ונגנז שמן המשחה, ומינו אחר תחתיו בריבוי בגדים, ושימש כמה שנים, ולכן אף כשחוזר הראשון מגלותו, נשאר השני בעבודתו (אך גם הראשון עובד, שאל"כ הרי המרובה בגדים שראוי לעבודה עדיף עליו, כדלהלן. ברכת ראש)].

כהן גדול מרובה בגדים עדיף ממשוח שעבר – שעובד עבודה. [כגון שהמשוח אירע בו קרי ומשחו אחר תחתיו, ועבד יום הכיפורים אחד, וכשנטהר המשוח הראשון חזר לעבודתו כמה שנים, ונגנז שמן המשחה, וגלה עם יכניה, ומינו אחר תחתיו בריבוי בגדים, שהמשוח שעבר אינו מתמנה כל ימי חייו של הראשון אף שגלה, משום איבה, והמרובה בגדים עדיף עליו, שראוי לעבודה, ואילו משוח שעבר אינו ראוי לא לכהן גדול – משום איבה, ולא לכהן הדיוט – שמעלים בקדש ואין מורידים. וכל שכן אם שניהם משוחים או שניהם מרובי בגדים – העובד עדיף על זה שעבר].

כהן גדול שעבר מחמת טומאת קרי עדיף מזה שעבר מחמת מומו – שהנטמא ראוי לעבודה למחר. [ועדיף גם מעבר מחמת מום עובר – שאינו ראוי לעבודה עד שיתרפא ממומו].

סגן עדיף ממשוח מלחמה – לענין טומאה למת מצוה, שראוי לעבודת כהן גדול, ומשוח קודם לסגן להחיותו – שחיי רבים תלויים בו. [ושאר דיני כהן גדול – נוהגים במשוח מלחמה ולא בסגן, שמשוח משמש בבגדי כהן גדול, וסגן בבגדי כהן הדיוט. והמשוח לא פורע על מתו, ולא פורם, ומצווה על הבתולה, ואסור באלמנה, והסגן מותר בכל אלו].

***************