לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום ראשון י״ט אדר תשפ"ג

מסכת נזיר דף מ״ח

דף מ"ח – ע"א

נאמר בכהן גדול 'על כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא', 'על כל נפשות מת' היינו בהכרח קרובים, שלרחוקים אינו צריך שהרי אף כהן הדיוט אסור, ואם כן 'לאביו' מיותר לדרוש שמטמא למת מצוה, ו'לאמו' מיותר לגזירה שוה ל'אמו' הכתוב בנזיר, ושם כתוב שלא יטמא להם 'במותם' ודרשו במותם אינו מיטמא אבל מטמא הוא לנגע ולזיבתם. [אך אין ללמוד מגזירה שוה זו להיתר נזיר במת מצוה – שא"כ יש לומר שהגזירה שוה באה רק לכך, ולא להתיר להיטמא למצורע שחשוב כמת, ורק אחר שיש מקור אחר להיתר נזיר במת מצוה כדלהלן, מיותרת הגזירה שוה לכך]. וראה להלן שיטת רבי עקיבא.

דף מ"ח – ע"ב

נאמר בנזיר 'כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא', יתור 'מת' – לת"ק: להוציא בהמה. לרבי ישמעאל: לאדם ולא לבהמה לומדים מהאמור 'לא יבא' – נפשות המטמאות בביאת אהל. ונצרך לכתוב 'לאביו' שלא נלמד מכהן הדיוט שאף שאסור לטמאות למתים מותר לטמאות לקרוביו, ו'לאביו' מלמד ש'נפש מת' היינו קרובים. 'לאחיו' – להתיר טומאה למת מצוה. 'ולאחותו' – להתיר טומאה למת מצוה להולך לשחוט פסחו ולמול בנו, שלא נאמר שאין עשה של טומאה דוחה עשה שיש בה כרת. לרבי עקיבא: 'נפש' היינו רחוקים, 'מת' היינו קרובים [שאינו צריך ללמד להוציא בהמה: א. כרבי ישמעאל, ש'לא יבא' מלמד שמדובר באדם שמטמא באהל. ב. 'נפש' לחוד נקרא רק אדם ולא בהמה. ג. שלא מצינו בהמה מוזכרת לענין טומאה רק בשם 'נבילה'], 'לאביו ולאמו' – להתיר מת מצוה (להלן (דף מט.) יבואר מדוע נצרכו שניהם), 'לאחיו' – שגם אם הוא נזיר וכהן גדול מיטמא למת מצוה [אבל לכהן הדיוט שהוא נזיר א"צ ריבוי מיוחד – כיון שמותר הכהן להיטמא לקרובים, אין סברא שתוספת הכהונה תמנע ממנו להיטמא למת מצוה]. וממילא יש ללמוד מכאן שוודאי כהן גדול לחוד מיטמא למת מצוה, ולכן מיותר לו 'לאביו ולאמו' האמור בכהן גדול, ו'אמו' בא לגזירה שוה לנזיר כנ"ל (ללמד שכהן גדול מותר להיטמא למצורע, ולהלן (דף מ"ט) יבואר מדוע נצרך גם 'לאביו' בכהן גדול). 'ולאחותו' – כנ"ל לרבי ישמעאל.

***************

יום שני כ׳ אדר תשפ"ג

מסכת נזיר דף מ״ט

דף מ"ט – ע"א

'כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא' – לרבי עקיבא: 'על נפש' – רחוקים, 'מת' – קרובים, ואם כן האמור 'לאביו ולאמו… לא יטמא להם במותם' מיותר, ודרש מכך שלהם לא יטמא אבל מטמא למת מצוה, והוצרך הכתוב להזכיר שניהם, שאילו נכתב רק 'אביו' היינו אומרים שבא ללמד שרק לאביו שאינו אלא מכח חזקה אינו מטמא, אבל לאמו שהיא ודאית מטמא, ואילו נכתב רק 'אמו' היינו אומרים שבא ללמד שרק לאמו שאינו מתייחס אחריה מטמא, אבל לאביו שהוא מתייחס אחריו שנאמר 'למשפחותם לבית אבותם', מטמא.

דף מ"ט – ע"ב

נאמר בכהן גדול: 'ועל כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא' – 'על כל נפשות' היינו שלא יטמא לרחוקים, 'מת' – שלא יטמא לקרובים, 'נפשות' (ולא 'נפש') – רביעית דם שיצאה משני מתים מטמאה באהל. (ויבואר עוד לקמן דף נ"ג).

משנה . הנזיר מגלח על מגע, משא, ואהל של: מת, כזית מן המת, מוהל המת, מלא כף רקבון ועפרורית מהמת, שדרה וגולגולת אף שאין עליהם בשר, אבר מן המת ואבר מן החי שיש עליהם בשר שהיה יכול האבר לחיות ממנו, חצי קב עצמות הבאה מרוב מניינו או רוב בניינו, חצי לוג דם (הלכה היא בנזיר, שאילו טומאת אהל ברביעית). ועל עצם כשעורה במגע ובמשא ולא באהל.

נזיר שנטמא בטומאת מת – מגלח, ומזה שלישי ושביעי, וסותר את הקודמים, ואינו מתחיל למנות עד שיטהר ויביא קרבנותיו.

***************

יום שלישי כ״א אדר תשפ"ג

מסכת נזיר דף נ׳

דף נ' – ע"א

מה ששנינו שנזיר מגלח 'על המת' אף ששנינו שמגלח אפילו על 'כזית מן המת' – מדובר בנפל שלם שלא התקשרו אבריו בגידים ובשר. לרבא: ברוב בניינו ומניינו של מת, שאין בהם אבר שלם, ואין בהם אפילו רובע קב עצמות.

נצל שנזיר מגלח עליו – היינו בשר המת שנימוח, ואם אין ידוע אם הוא מבשרו או מכיחו וניעו – נקרש סימן שהוא בשר ומטמא, לא נקרש כיחו וניעו הוא ואינו מטמא. וכן מים שיצאו מן המת – אם הרתיחו באור והעלו רתיחות סימן שמן המת הם ומטמאים, ואם לא – כיחו וניעו הוא ואינו מטמא.

כזית מנבלת בהמה שנרקב מאליו ונימוח – לסובר שאין טומאת נבילה אלא בראוי לנתינה לגר (שראוי לאכילת אדם) אינו מטמא אדם במגע ומשא, אבל לסובר שמטמא כל זמן שראוי לכלב, איבעיא אם יש דין נצל לבהמה ומטמא, או לא.

המחה באור שומן נבלת עוף טהור – טמא, שלא נפסל מאכילה, אבל המחהו בחמה טהור, שמסריח מחום השמש ואף לכלב אינו ראוי.

יצק ועירה משקים טהורים לתוך משקים טמאים – לא נטמאו הטהורים, שניצוק אינו חיבור. חוץ מדבש הזיפים והצפיחית, שבהם ניצוק חיבור. לבית שמאי אף במקפה של גריסים ושל פול ניצוק חיבור, שכשפוסק מלשפוך העמוד סולד לאחריו.

דף נ' – ע"ב

בדבש הזיפים והצפיחית ניצוק חיבור, ואיבעיא אם הטעם הוא משום שכשפוסק מלשפוך העמוד סולד לאחוריו, מה שאין כן באוכלים, כגון שומן שהמחהו [ואמנם לבית שמאי בוודאי זהו הטעם וכפי שפירשו, ואפשר שגם לת"ק זה הטעם, אלא חלק עם בית שמאי במקפה של גריסים ופול, משום שאינו סולד כ"כ כדבש הנ"ל], או הטעם משום שדבש הנ"ל עבה, וא"כ הוא הדין בכל מאכל שהוא עבה, שניצוק חיבור.

כזית חלב המת שהתיכו באור ועדיין הוא כזית שלם כבתחילה – טמא (ואם אין ניצוק חיבור באוכלים היינו דווקא באופן שנשאר שלם גם בשעת הרתיחה, כגון שמיד כשהרתיח עלה כזית לפי הכלי וקרש). אך אם היה כזית מפורר, אף שהרתיחו ונקרש לכזית שלם אינו טמא.

מלא תרווד רקב מן המת שמטמא – לרבי מאיר: היינו מלא אצבעות כף היד, או מלא כף היד ללא האצבעות, ששיעור אחד הם, וכדעתו פסק חזקיה. לחכמים: היינו מלא חפניו, וכן דעת רבי יוחנן.

***************