
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת נזיר דף ס׳ – ס״ג
דף ס' – ע"א
משנה . נזיר שנטמא בספק ומוחלט בספק, אפילו ביום הראשון של נזירותו – מגלח תגלחת ראשונה לאחר שלושים יום, שתגלחת הנגע דוחה תגלחת הנזיר רק בזמן שהוא ודאי מצורע ולא בזמן שהוא ספק מצורע ומוזהר באיסור גילוח נזיר. ומביא ציפורים שמא ודאי מצורע הוא – כיון שנעשים בחוץ אין בזה איסור חולין בעזרה. ומביא חטאת עוף לנזירות טומאה – שחטאת העוף באה על הספק ונקברת [ועולת העוף לא הצריכוהו מספק]. ומביא עולת בהמה לנזירות טהרה – שבאה על הספק כיון שבאה גם בנדבה [ולא הצריכוהו גם שלמים מספק, כיון שאם גילח על קרבן אחד יצא]. ומביא אשם – לשיטת רבי שמעון שיכול להביא אשם מספק ולהתנות שאם אינו חייב שיהא שלמים. ועדיין אסור בקדשים – שמא מצורע הוא ומחוסר כיפורים עד אחר ימי ספרו ותגלחת שניה, ואינו יכול לגלח עד לאחר שבעה ימים – שמא הוא נזיר טמא שצריך גידול שער שלושים יום, ומגלח לאחר שישים יום, ומביא חטאת העוף לספק צרעת, ועולת בהמה לנזירות טהרה, ועדיין אסור בשתיית יין ולטמאות למתים – שמא היה מצורע, וצריך למנות עוד שלושים יום לנזירות, ומגלח לאחר תשעים יום, ומביא חטאת העוף לספק נזירות טומאה, ועולת בהמה לספק נזירות טהרה, ומגלח שוב לאחר מאה ועשרים יום, ומביא כל קרבנות נזיר טהור בתנאי.
דף ס' – ע"ב
טמא ספק ומוחלט ודאי – מגלח ביום ראשון וביום השביעי, כיון שהוא מוחלט ודאי דוחה איסור גילוח נזיר, וביום השמיני מביא קרבנותיו ומותר באכילת קדשים, וסופר שלושים יום מיום השמיני ומגלח כדין נזיר טמא מספק, וסופר עוד שלושים יום ומגלח משום נזיר ודאי, ונמצא מותר ביין ומטמא למתים לאחר שישים ושבעה ימים.
ספק מוחלט וטמא ודאי – אוכל בקדשים אחר ל"ז ימים, שאינו יכול לגלח משום ספק צרעתו רק אחר הזאת שלישי ושביעי, שאז מגלח לנזירות טומאה, ואינו יכול לגלח תגלחת שניה של מצורע אחר שבע ימי ספרו – שמא אינו מוחלט, אלא מגלח שנית לאחר שלושים יום, ולמחרת מביא קרבנות מצורע ואז אוכל בקדשים. וכיום שאם היה מצורע אין ימי צרעת עולים לו לנזירות – מונה שבעה ימים כדין נזיר טמא, ומגלח לטומאתו, ולאחר שלושים מגלח לטהרתו, ונמצא שמותר ביין ולטמאות למתים רק לאחר ע"ד יום.
טמא ודאי ומוחלט ודאי – אוכל בקדשים לאחר ח' יום, ושותה ביין ומיטמא למתים לאחר מ"ד יום.
נזיר טהור שהוא מצורע מוחלט – בתגלחת הראשונה אינו מגלח על שניהם יחדיו, שנזיר מגלח להעביר שערו שאינו צריך לו עוד, ומצורע מגלח לגדל שערו כדי לגלחו שנית.
נזיר טהור שהוא מצורע בימי ספרו – בתגלחת שניה אינו מגלח על שניהם יחדיו, שמצורע מגלח לפני זריקת דמי קרבנות, ונזיר מגלח אחר זריקת דמי קרבנות.
נזיר טמא שהוא מצורע אינו מגלח על שניהם יחדיו – שנזיר מגלח אחר ביאתו במים, ומצורע מגלח לפני ביאתו במים.
תגלחת נזיר טמא מצוה הוא, ולא רק להעברת שער, ולכן צריך לעשותה בתער.
הדרן עלך פרק שני נזירים
פרק תשיעי – הכותים אין להם
************
דף ס"א
משנה . העכו"ם אין להם נזירות, ואם קיבלו נזירות אינו כלום, ומותרים לשתות ביין, ואין מביאים קרבנות נזירות, אף שמקבלים מהם נדרים ונדבות, שנאמר 'דבר אל בני ישראל' – למעט עכו"ם.
בערכין נאמר 'דבר אל בני ישראל' וממעטים עכו"ם שאינם מעריכים, אבל נערכים – שנתרבו מ'איש' (ולהלן דף ס"ב. הובאה מחלוקת בזה), אבל בנזירות אף שנאמר 'איש' אין מרבים עכו"ם:
א. שנאמר 'לאביו ולאמו לא יטמא' – יצא עכו"ם שאין לו טומאת מת (שנאמר 'ואיש אשר יטמא ולא יתחטא' יתור 'יטמא' מלמד שרק מי שיש לו טהרה יש לו טומאה, ועכו"ם אין לו טהרה, שנאמר 'לעדת בני ישראל למשמרת').
ב. לרב אחא בר יעקב – משום שאין לו אב לרשת ממנו עבדים, ואינו בכלל 'לאביו ולאמו לא יטמא'. ופרכוהו שא"כ יש למעט גם עבדים מנזירות.
ג. לרבא – בשלמא בערכין ממעטים מ'בני ישראל' שאין עכו"ם מעריכים, ומרבים מ'איש' שנערכים, אבל בנזיר אם נמעט עכו"ם מ'בני ישראל' אין מה לרבות מ'איש'. ואין לרבות מאיש שהם נוזרים, ולמעט מ'בני ישראל' שאין מביאים קרבן נזירות, שכבר נאמר 'איש איש… אשר יקריב קרבנו… לעולה', מכפילות 'איש' לומדים שמקבלים קרבנות מעכו"ם, ו'לעולה' ממעט שאין מקבלים מהם קרבנות נזירות [ואף שנתמעטו מנזירות הוצרך מיעוט שאינם מביאים קרבנותיו של נזיר ישראל]. ואין לומר ש'בני ישראל' ממעט רק שאין עכו"ם מדיר בנו, או שאינו מגלח על נזירות אביו – שדינים אלו אינם מפורשים בפסוק אלא מהלכה למשה מסיני, ונתקבלה שרק בישראל כן הוא.
נשים ועבדים יש להם נזירות, חומר בנשים מעבדים – שמוחה בעבדו שקיבל נזירות, ואינו מוחה באשתו.
עבד נתרבה לנזירות מריבוי 'ואמרת אליהם', והוצרך ריבוי אף שהוקש לאשה ואשה יש לה נזירות, שלא למעטו מ'לאסור איסר על נפשו', שאין נפש העבד קנויה לעצמו אלא לאדונו. [ואף שנאמר בנדרים, נזירות הוקשה להם].
עכו"ם יורש אביו דבר תורה, שנאמר 'כי ירושה לעשיו נתתי את הר שעיר', אבל אינו יורש עבדו של אביו, שאין לעכו"ם קנין בגוף העבד.
***********
דף ס"ב – ע"א
'דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש כי יפליא נדר בערכך…' – 'דבר אל בני ישראל' ממעט עכו"ם שאינם מעריכים לומר 'ערכי עלי', ומ'איש' מרבים שנערכים – אם אמר ישראל 'ערך עכו"ם זה עלי'. ויש דורשים להיפך – 'בני ישראל' ממעט שאין עכו"ם נערכים, ו'איש' מרבה שמעריכים.
'איש כי יפליא נדר בערכך' – הוקשו ערכין לנדרים. 'איש' הנכתב בנדרים מרבה שעכו"ם נודרים, וא"כ 'איש' שבערכין מיותר ללמד שמופלא הסמוך לאיש שנדר נדרו נדר, ולשיטה שמופלא הסמוך לאיש נודר רק מדרבנן: לסובר שעכו"ם מעריכים בא לרבות שעכו"ם המופלא לאיש מעריך, ולסובר שעכו"ם אינו מעריך רק נערך, הפסוק ממעט שעכו"ם אפילו גדול, רק היודע להפלות נדרו נדר.
'כי יפליא' האמור בנזירות מיותר שהרי הוקשה נזירות לנדרים –
לרבא: למעט ידיים שאין מוכיחות. [לריב"א: לרבות ידים שאין מוכיחות, מכפילות הפלאה, ומיעוט אחר מיעוט הוא ריבוי].
לרבי טרפון: לא ניתנה נזירות אלא להפלאה, אבל אם בשעת הנדר הנזירות בספק אינה חלה (כגון ו' שהלכו בדרך ואחד בא כנגדן ונזרו אם הוא פלוני או לא וכו', אין אחד מהן נזיר).
לרבי אליעזר: ללמד התרת נדרים בחכם, שנאמר הפלאה ב' פעמים – אחת לאיסור ואחת להיתר.
דף ס"ב – ע"ב
משנה . חומר בעבדים מנשים – שמיפר נדרי אשתו עולמית, ולא נדרי עבדו, שגם אם מיחה בנזירות עבדו, כשיצא לחירות משלים נזירותו.
האדון יכול לכוף ולמחות בעבדו לעבור על נזירותו אך לא על נדרו או ערכו, וטעם ההבדל: לרב ששת – שנדר מאשכול ענבים שלפניו, כיון שמותר בענבים אחרים אינו יכול לכופו, משא"כ בנזיר שנאסר מכולם ונחלש.
לרבא – שנדר מחרצן לפניו שאינו טוב לאכילה, שאם לא יאכלו אינו נחלש, אבל בנזיר שאסור בכל המינים כופו.
לאביי – בנדרים אינו צריך למחות כיון שאינם חלים כלל, שנאמר 'להרע או להטיב' מה הטבה הרשות בידו אף הרעה רשות בידו, אבל בנדרי עבדו הוא רע לאחרים. [ובערכין אינו יכול למחות, שאין האדון מפסיד מכך].
משנה . עבד שנזר וברח – לרבי מאיר לא ישתה יין, ולרבי יוסי ישתה. ואין הכרח שמדובר בנתייאש ממנו האדון והרי זה כהפקירו, ונחלקו אם המפקיר עבדו צריך גט שחרור לצאת לחירות, שאפשר שלכו"ע המפקיר עבדו יצא לחירות, וכאן מדובר בלא נתייאש ממנו, ונחלקו אם האדון מקפיד שלא ישתה יין בזמן שאינו לפניו כדי שלא יתכחש, או אדרבה, רוצה שיצטער, כדי שיחזור אצלו ואז יהא מותר.
***************
דף ס"ג – ע"א
משנה . נזיר שגילח תגלחת טהרה ונודע לו שהוא טמא מת – אם הטומאה ידועה, כגון שירד לטבול במערה מטומאת שרץ, וכשיצא מצא מת צף על פי המערה, ואין ידוע אם היה בתוך המערה בשעה שטבל – הרי זה ספק טומאה ברשות היחיד שספיקו טמא [אף שירד להיטהר ומסתמא דקדק לבדוק אם אין שם טומאה, בכל זאת טמא מספק, וכל שכן בירד להקר]. נמצא משוקע בקרקע, אם היה בחזקת טהור מטומאת מת, וכגון שירד לקרר עצמו – טהור [אף שלא ירד להיטהר, ומסתמא לא דקדק לבדוק, וכל שכן בירד לטבול מטומאת שרץ שמסתמא דקדק ובדק], שהלכה למשה מסיני שטומאת תהום – שאין אחד בעולם שמכיר הטומאה, אין הנזיר מגלח עליה אם נודע לו ממנה לאחר שכבר איננו נזיר [כדלהלן בקטע הבא]. אבל אם היה בחזקת טמא, כגון שירד להיטהר מטומאת מת, ואחר שחזר ומנה ימי נזירותו וגילח נודע לו שהיה שם כזית מת משוקע – טמא.
נזיר שנודע לו שנטמא בטומאת התהום אחר זריקת הדם קודם תגלחת טהרה: לרבי אליעזר שתגלחת מעכבת מלשתות ביין – סותר, שעדיין הוא נזיר, וכדעתו נשנתה המשנה. ולחכמים שתגלחת אינה מעכבת – כל שנזרק הדם אינו נזיר, ואינו סותר. [ומה שנתבאר בפסחים שאף אם נודעה טומאתו קודם זריקת הדם קרבנו כשר: א. בקרבן פסח שאין תגלחת אחריו, כיון שנשחט, הרי זה כאחר זריקה, שכל העומד להיזרק כזרוק. ב. שם הציץ מרצה, ולכן מרצה גם קודם זריקה, אבל על תגלחת נזיר לא שייך ריצוי ציץ].
המקור שאין נזיר מגלח על טומאת התהום:
לרבי אליעזר – נאמר 'וכי ימות מת עליו בפתע פתאום', 'עליו' – במחוורת לו, ולא טומאת תהום שלא הכיר בה אפילו אחד בסוף העולם.
לריש לקיש – שנאמר לגבי פסח 'כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה', מכך שסמך 'טמא לנפש' ל'דרך' לומדים: מה דרך בגלוי, אף כל בגלוי, ולומדים נזיר מפסח. מסקנת הגמרא – הלכה למשה מסיני היא, ודווקא לגבי פסח ונזיר.
דף ס"ג – ע"ב
נטמא בתוך מלאת ונודע לו לאחר מלאת קודם גילוח: לחכמים שאפילו נטמא לאחר מלאת סותר הכל – ק"ו בנטמא לפני מלאת ונודע לו לאחר מלאת שסותר הכל. לרבי אליעזר שנטמא לאחר מלאת סותר רק ז' – גם כאן סותר רק ז', שהולכים אחר זמן הידיעה, כמוכח במשנה (שהיא כרבי אליעזר – כדלעיל ע"א), ששנתה 'אם עד שלא גילח נודע לו, בין כך ובין כך סותר', ולא חילקה מתי נטמא, וכשם שאם נטמא לאחר מלאת פשוט שאינו סותר רק ז', כך גם בנטמא קודם מלאת, כיון שלא נודע עד אחר מלאת.
המוצא מת מוטל לרחבה של דרך, טמון בתבן או בצרורות – הרי זו טומאת התהום, ובנזיר ועושה פסח טהור. ולתרומה: אם אין המת ממלא כל רוחב הדרך – שמא לא עבר עליו, וספק טומאה ברשות הרבים טהור. ואם ממלא כל רוחב הדרך, והוא שלם, או שהוא בקבר אפילו משובר ומפורק שהקבר מצרפו – הרי הוא טמא. היה המת משובר או מפורק ואינו בקבר – ספק שמא עבר בין השברים וטהור, אבל אם היה טעון או רכוב – טמא, שאינו יכול לילך זקוף בלא להטות לכאן ולכאן, ובוודאי האהיל על המת.
מת המוטל בימים ובאפילה ובנקיקי הסלעים ואינו מכוסה – אין זו טומאת תהום.
דין טומאת תהום לא נאמר אלא במת, ולא לעניין זב וזבה.
***************