לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת סוטה
מסכת סוטה דף ב׳ – ו׳
פרק ראשון – המקנא
דף ב' – ע"א
טעם סמיכות מסכת סוטה למסכת נזיר: שהרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהיין גרם לה, שהוא מביא קלות ראש. אמנם נשנה לאחר מסכת נזיר – כיון ששנינו פרק המדיר במסכת כתובות נשנה אחר כך מסכת נדרים, ואחר כך נשנה מסכת נזיר שדומה לנדרים, ורק לאחריו נשנה מסכת סוטה.
כשפתח ריש לקיש לדרוש בפרשת סוטה אמר: אין מזווגים לאדם אשה אלא לפי מעשיו. רבי יוחנן אמר: קשה לזווגם כקריעת ים סוף, ודווקא בזיווג שני אבל על זיווג ראשון מכריזים ארבעים יום קודם יצירת הולד {הזכר, ואף קודם לידת הנקבה}: 'בת פלוני לפלוני', וכן 'שדה פלונית לפלוני'.
משנה . מייתור לשון המשנה 'המקנא לאשתו' הוכיחו שמשנתנו סוברת שאסור לאדם לקנאות אשתו, שמביא עצמו לידי תגר, ואת אשתו לידי ניוול, ואפילו היא טהורה (ולהלן דף ג'. מחלוקת בזה).
'לא יקום עד אחד באיש' – מאחר שנאמר 'איש' הרי 'אחד' מיותר לבניין אב שכל מקום שנאמר 'עד' הכוונה לשני עדים, עד שיפרט הכתוב 'אחד'.
עד אחד בטומאה שלאחר קינוי נאמן, ואינה שותה מדאורייתא, אלא יוצאת בלי כתובה, ואסורה לבעל ולבועל ולתרומה. שנאמר 'ועד אין בה והיא לא נתפשה' – אין בה שני עדים (כנ"ל) אלא עד אחד הרי היא אסורה.
דף ב' – ע"ב
לולי הפסוק 'לא יקום עד אחד' שמגלה על 'ועד אין בה' שהיינו שאין בה שני עדים אלא אחד, היינו מפרשים כוונת הפסוק שאין עד אחד נאמן לאוסרה, רק שני עדים, והוצרך ללמד זאת שלא נאמר שיהא נאמן משום רגליים לדבר, כיון שהיה קינוי וסתירה.
לרבי אליעזר: מקנא לה על פי שניים,שנאמר בעד טומאה 'ועד אין בה' – בה מועיל עד אחד ולא בקינוי, אבל משקה על פי עד אחר או על פי עצמו – שסתירה הוקשה לטומאה, שנאמר 'ונסתרה והיא נטמאה', אבל קינוי אף שהוקש לטומאה, שנאמר 'וקנא את אשתו והיא נטמאה' נתמעט מ'בה', ומסתבר למעט קינוי ולא סתירה – שסתירה יותר דומה לטומאה שהיא התחלת הטומאה.
לרבי יהושע: מקנא ומשקה על פי שניים – שגם סתירה נתמעטה מ'בה'.
לרבי יוסי ברבי יהודה משום ר' אלעזר: קינוי על פי עד אחד – שהוקש לטומאה, אבל סתירה על פי שני עדים – שמה שנכתבה 'טומאה' בסתירה הוא ללמד ששיעור סתירה הוא כדי טומאה.
לא יאמר אדם לאשתו בזמן הזה אפילו בינו לבינה 'אל תסתרי עם פלוני', שמא הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה, שקינוי נעשה על פי עצמו, ואם תיסתר עם אותו אדם תיאסר עליו עולמית, כיון שאין מי סוטה בזמן הזה לבדקה.
דף ג' – ע"א
לשון 'קינוי': לריש לקיש ואביי – שמטיל קנאה וכעס, לריש לקיש – בינה לבין אחרים, שסבר שמקנא על פי עצמו, ואין יודעים מכך בני אדם ותמהים מדוע בדלה מאנשים, לאביי – בינו לבינה, שסובר שמקנא על פי שני עדים, ויודעים מכך כולם, אלא שהיא מקניטתו על שחושדה. לרב נחמן בר יצחק – קינוי הוא לשון התראה.
אדם עובר עבירה בסתר והקב"ה מכריז עליו בגלוי – שנותן בלב בעלה לקנאות לה והדבר מתפרסם.
אין אדם עובר עבירה – אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות.
התורה האמינה עד אחד בסוטה – שרגליים לדבר, שהרי קינא לה לפני כן ונסתרה, שנאמר 'ועבר עליו רוח קנאה', והיינו שכבר עבר עליו רוח קנאה וקינא לה לפני כן.
'ועבר עליו רוח קנאה' – לרבי ישמעאל: אין אדם מקנא לאשתו אלא אם נכנסה בו רוח,
לרבנן היינו רוח טומאה ע"י שטן הבא להחטיאו להקניט את אשתו,
לרב אשי היינו רוח טהרה ששונא פריצות, ומסתברא שכן כוונת רבי ישמעאל, שהרי אמר שיש לו רשות לקנאות ולא מסתבר שיש לו רשות להכניס לתוכו רוח טומאה.
'וקנא את אשתו' – לרבי ישמעאל: רשות, שלולי הפסוק היה אסור משום 'לא תשנא את אחיך בלבבך'.
לרבי עקיבא: חובה, שנאמר 'קינוי' שתי פעמים, אחד לרשות ואחד לחובה, ולרבי ישמעאל נשנית בשביל דבר שנתחדש בה. (ושניהם סוברים שקינוי הוא לשון התראה).
לריש ואביי לקיש אסור לקנאות, שקינוי לשון כעס (וכן סובר תנא דמתניתין כמבואר לעיל דף ב'. שמביא עצמו לידי תגר ואת אשתו לידי ניוול ואפילו היא טהורה).
'ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא' – לרבי ישמעאל היינו רשות, שלולי הפסוק היה אסור, שנאמר 'אמור אל הכהנים… לנפש לא יטמא בעמיו', ואף שנאמר 'כי אם לשארו' שמותר להיטמאות לקרוביו, מכל מקום 'לה' אינו מיותר ללמד שמצווה להיטמאות לה, שבא ללמד שאינו מיטמא לאבריה שנפלו ממנה בחייה, ו'יטמא' אינו מיותר לדרשה, שכל פרשה שנאמרה ונישנית, נישנית בשביל דבר שנתחדש בה.
לרבי עקיבא – מייתור 'יטמא' לומדים שמצווה להיטמאות לקרוביו.
דף ג' – ע"ב
אחד משאר שבעים אומות שבא על כנענית והוליד ממנה בן מותר להחיותו ומותר לקנותו בעבד – שנאמר 'וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו… אשר הולידו בארצכם'. אבל כנעני שבא על אחת מן האומות והוליד ממנה בן אסור לקנותו לעבד, שדורשים 'אשר הולידו בארצכם' – מבנות ארצכם, אבל לא מן הגרים בארצכם (כנעני) שהוליד במקום אחר לבנות שאר אומות.
'לעולם בהם תעבודו' – לרבי ישמעאל היינו רשות, ש'בהם תעבודו' בא לאסור עבודת פרך באחיכם, ואף שכבר נאמר 'ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך' – כל פרשה שנאמרה ונישנית היינו משום דבר שנתחדש בה.
לרב עקיבא 'לעולם בהם תעבודו' – חובה, שההיתר לקנותו לעבד נלמד מהאמור 'וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו", ו'בהם' – ולא באחיכם נלמד מהאמור 'ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך'.
זנות וכעס באשה – מחרבת ביתה.
'כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך' – קודם שחטאו הייתה שכינה שורה עם כל אחד בביתו, כשחטאו נסתלקה מהם, שנאמר 'ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך'.
כל העושה מצוה אחת בעולם-הזה מקדמתו והולכת לפניו לעולם-הבא, וכל העובר עבירה אחת כורכתו והולכת לפניו ליום הדין, וקשורה בו ככלב גם בעוה"ב.
עד טומאה בסתם אינו נאמן – שנאמר 'כי מצא בה ערות דבר', ולומדים 'דבר' בגזירה שווה מ'דבר' הנאמר בממון – 'על פני שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר'. עד טומאה אחר קינוי וסתירה נאמן – שנאמר 'ועד אין בה', ולולי הפסוק היינו אומרים שאינו נאמן ק"ו מעד סתירה שאין אוסרו איסור עולם, וצריך שניים, כל שכן עד טומאה שאוסרו לעולם, ואין ללמוד שיהא די בעד אחד בסתירה ק"ו מעד טומאה, שנתמעט מ'עד אין בה' – ולא בקינוי וסתירה.
דף ד' – ע"א
שיעור סתירה הוא כדי טומאה, שנאמר 'ונסתרה והיא נטמאה', והוא כדי העראה בלי זמן להרצותה.
שיעור העראה – לרבי ישמעאל: כדי הליכה סביבות דקל ברגל.
לרבי אליעזר: כדי מזיגת הכוס, והוא שיעור שהרוח דוחפת ענף הדקל והוא חוזר למקומו, ואיבעיא אם כולל גם שיעור שנח מניענועו.
לרבי יהושע: כדי מזיגת כוס רביעית יין ושתייתו.
לבן עזאי: כדי לצלות ביצה, והוא שיעור כדי שתיית רביעית יין.
לרבי עקיבא: כדי לצלות ביצה ולגומעה, והוא שיעור כדי לגמוע שלש ביצים זו אחר זו.
לר"א בן ירמיה – כדי שיקשור אורג החוטים היוצאים מהבד, ואיבעיא אם היינו כשראשי החוטים רחוקים זה מזה או קרובים.
לחנין בן פנחס – כדי שתושיט ידה לתוך פיה ליטול קיסם, ואיבעיא אם היינו בקיסם הדחוק בין השיניים או במרווח.
לפלימו – כדי שתושיט ידה לסל ליטול ככר, ואיבעיא אם היינו בכיכר הדחוק בתוך הסל, ואם בסל ישן חלק שנוח להשתמש בו ומוציאים ממנו בקלות יותר מהחדש, ואם דווקא בלחם חם שנמעך ונשמט מן היד וצריך להוציאו בנחת, ואם דווקא בחיטים, ואם דווקא בנילושה בעיסה רכה שנשמט יותר.
דף ד' – ע"ב
כל תנא שיער בעצמו, ובן עזאי – או נשא ופירש, או שמע מרבו, או 'סוד ה' ליראיו'.
'כי בעד אשה זונה עד ככר לחם' – לרב עוירא: כל האוכל לחם בלא נטילת ידיים כאילו בא על אשה זונה.
לרבא: כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם.
כל המזלזל בנטילת ידיים (שאוכל תמיד בלא נטילה) – נעקר מן העולם, שהעובר על דברי חכמים חייב מיתה. [לתוספות: בא לעניות].
נטילת ידיים שלפני המזון צריך שיגביה ראשי אצבעותיו למעלה – כיון שצריך ליטול ידיו פעמיים, ובפעם השנית מטהר המים שנטמאו, אם לא יגביהם שמא יצאו המים הראשונים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו הידיים.
מים אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה – כדי שתרד הזוהמא מידיו.
כל האוכל פת בלא ניגוב ידיים – כאילו אוכל לחם טמא.
'ואשת איש נפש יקרה תצוד' – לרבי יוחנן: כל אדם שיש לו גסות הרוח לבסוף נכשל באשת איש.
לרבא: כל הבא על אשת – איש אפילו למד תורה שנאמר בה 'יקרה היא מפנינים' – מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים, היא תצודנו לדינה של גיהנום.
כל אדם שיש לו גסות הרוח – לרשב"י: כאילו עובד עבודת כוכבים,
לרבי יוחנן: כאילו כפר בעיקר,
לרב חמא בר חנינא: כאילו בא על כל העריות,
לעולא: כאילו בנה במה.
'יד ליד לא ינקה' – כל הבא על אשת-איש לא ינקה מדינה של גיהנום.
לרב: אפילו הקנהו להקב"ה שמים וארץ כאברהם אבינו – שהשליטו בשבחו על הכל, לא ינקה מדינה של גיהנום.
לדבי רבי ינאי: אפילו קיבל תורה כמשה רבינו.
לרבי יוחנן: אפילו עושה צדקה בסתר.
דף ה' – ע"א
אזהרה שלא יהא גס רוח – לזעירי: 'שמעו והאזינו אל תגבהו'.
לרב נחמן בר יצחק: 'ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך', והשוכח את ה' עובר בלאו, שנאמר 'השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך'.
'רומו מעט ואיננו והמכו ככל יקפצון וכראש שבלת ימלו' – כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף מתמעט מחשיבותו, ואינו מתקיים בעולם. ואם חזר בו – נאסף בזמנו כאברהם יצחק ויעקב שנתברכו בכל מכל כל, ואם לאו – נשבר ונופל מאליו כגבהה של שבולת, או כשבולת עצמה.
'כה אמר רם ונשא שוכן עד… ואת דכא ושפל רוח…' – נחלקו רב הונא ורב חסדא אם הקב"ה מגביה את הדכא ושפל רוח עד ששוכן אצלו, או שהקב"ה מרכין שכינתו אצלו, וכן מצינו שהקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני.
לעולם ילמד אדם מדעת קונו לאהוב את הנמיכות, שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני.
מידת בשר ודם גבוה – רואה את הגבוה ולא את השפל, אבל מידת הקב"ה – גבוה ורואה את השפל.
כל אדם שיש בו גסות הרוח – ראוי לגדעו כאשרה, ואין עפרו ננער בתחיית המתים, ושכינה מייללת עליו, ואמר הקב"ה: אין אני והוא יכולים לדור בעולם (וי"א שזה נאמר על מספרי לשון הרע), אפילו רוח קימעא של פורענות קלה טורפתו ומאבדתו, לסוף נפחת ומתמעט מחשיבותו ונעשה פחות באנשים.
תלמיד חכם צריך שתהא בו מעט גאוה – שלא יהיו קלי הראש מסתוללים בו ויתקבלו דבריו, והיא נאה והוגנת לו ומעטרת אותו.
לרבא – בנידוי יהא זה שיש בו גסות וזה שאין לו מעט.
לרב נחמן בר יצחק – לא מיניה ולא מקצתיה, שנאמר 'תועבת ה' כל גבה לב'.
אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים לבו כבשר, שנאמר 'יבא כל בשר להשתחוות', אבל גסי רוח לא יבואו.
'ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא', ולא נאמר 'אדם' – מי שהוא רך ועניו כבשר קרוב להתרפאות מייסורים הבאים עליו, ולא אם הוא קשה כאדמה, שאז אין רפואה למכותיו.
'אדם' ראשי תיבות: אפר דם מרה. 'בשר' ראשי תיבות: בושה סרוחה רמה (שי"ן מתחלפת עם סמ"ך), וי"א במקום 'סרוחה' – 'שאול' (שהרי נכתב בשי"ן ולא בסמ"ך), ולכן לא יתגאה שכולו הבל.
דף ה' – ע"ב
בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה – שבשעה שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה – שכר עולה בידו, מנחה – שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה – מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר 'זבחי אלוקים רוח נשברה', ואין תפלתו נמאסת, שנאמר 'לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה'.
כל השם אורחותיו בעולם הזה, ומחשב הפסד מצוה כנגד שכרה – זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה.
כיצד מקנא לה: אם אמר לה 'אל תדברי עם איש פלוני', אפילו נסתרה עמו, או אמר 'אל תסתרי עמו' ודיברה עמו – מותרת לו ולתרומה. 'אל תסתרי עם איש פלוני', ונסתרה עמו כדי טומאה – אסורה לבעלה ואסורה לאכול בתרומה.
קינא לה, ונסתרה, ומת הבעל – חולצת ולא מתייבמת, והטעם:
לישנא א' לרב יוסף – נאמר באשה שמצא בה ערות דבר 'ויצאה מביתו והלכה והייתה לאיש אחר', מייתור 'אחר' דורשים 'ולא ליבם'. אבל צריכה חליצה – שאילו בעלה קיים צריכה גט, ויבם במקום הבעל ליתן חליצה.
לישנא ב' לרב יוסף – התורה ציותה לגרשה שלא להחריב ביתו, ולכן אי אפשר לצוות ליבם לכנסה.
לישנא ג' לרב יוסף – הכתוב קרא לבעל השני 'אחר', מפני שזה הוציא רשעה מתוך ביתו וזה הכניסה, ואיך אפשר לצוות ליבם ליבמה בעל כרחו. אבל נשאת לאחר, ומת בלא בנים – תתייבם לאחיו, שמהאחר יצאה בשם טוב.
לרבא – אם אסרתה הבעילה על בעלה המותר לה, כל שכן שאסרתה על הייבם האסור לה בחיי בעלה. ואינה דומה לאשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל, שמותרת להתייבם לו – שאין האונס נחשב איסור על היבם, שאילו הייתה נאנסת תחתיו לא הייתה נאסרת, משא"כ זינתה ברצון שהוא איסור גם כלפי היבם, שאילו זינתה תחתיו נאסרה.
דף ו' – ע"א
משנה . אלו נשות כהן אסורות לאכול תרומה: א. האומרת טמאה אני לך [לרב ששת דווקא אם אמרה כך אחר קינוי וסתירה]. ב. שבאו עדים שהיא טמאה [מסתבר שאף בבא עד אחד אחר ששתתה], ג. האומרת איני שותה. ד. שבעלה אינו רוצה להשקותה. ה'. שבא עליה בעלה כשהיו בדרך להשקותה, ששוב אינה שותה.
סוטה שיש עדים במדינת הים שראו שזינתה – לרב ששת אין המים בודקים אותה, שנאמר 'ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה… והביא האיש את אשתו' – אבל יש בה עדים לא יביאה לשתות. (ולהלן בסוף הדף הובאה ברייתא כרב ששת, אך מטעם אחר).
מה ששנינו שאם באו עדים שהיא טמאה אינה אוכלת בתרומה – בהכרח אין מדובר שבאו קודם ששתתה, שזהו פשוט, אלא החידוש הוא בבאו אחר ששתתה ולא מתה, ונאמנים ואין אומרים שהם שקרנים – שהרי נבדקה ולא מתה. והוכיח רב ששת כדבריו הנ"ל – שלכן לא בדקוה המים, כיון שהיו עדים שזינתה. ורב יוסף דחה ראייתו, שאפשר שלא מתה משום שזכות תלתה לה.
לרבי זכות תולה במים המרים, ואינה יולדת ואינה משבחת אלא מתנוונת והולכת ולבסוף מתה באותה מיתה, וחכמים חולקים. לרב ששת – גם לחכמים מתנוונת, וחולקים רק בזה שבסוף אינה מתה באותה מיתה, לרב יוסף – לחכמים אינה מתנוונת כלל. (ועל פי זה נחלקו אם יש להוכיח מהמשנה שאם יש עדים שזינתה אינה נבדקת – לרב יוסף אין להוכיח, שיש לתלות שלא מתה משום שזכות תולה, ומה שאינה מתנוונת הוא משום שהמשנה כשיטת חכמים, ולרב ששת גם לחכמים אילו הייתה זכות תולה הייתה מתנוונת, וזו שלא מתנוונת בהכרח מה שלא בדקוה המים הוא משום שהיו עדים שנטמאת).
לרבי שמעון אין זכות תולה, שאם לא כן לא יהיו הנשים יראות מלשתות, ומוציאים לעז על הטהורות ששתו. ולהוי אמינא מאותו טעם גם אם יש עדים במדינת הים המים בודקים, שאל"כ יהיה לעז על הטהורות ששתו.
דף ו' – ע"ב
ואלו שמנחת קנאות שלהם נשרפת למטה על בית הדשן כיון שאינם ראויות להיקרב ולא להיפדות: האומרת טמאה אני לך, או שבאו לה עדים שהיא טמאה. ודווקא לאחר שנתקדש בכלי שרת, שאינן ראויות להקרבה, שאין המנחה באה אלא להזכיר עוונה והיא בדוקה ועומדת, ומנחת שעורים אינה באה בנדבה.
לרב ששת שאם יש עדים שזינתה אין המים בודקים אותה, מה ששנינו שאם באו עדים שזינתה אחר שנתקדש המנחה בכלי תישרף, ואין אומרים שהתגלה למפרע שנתקדש בטעות – מדובר שזינתה בעזרה אחר שנתקדש בכלי. לרב פפא: גם אם זינתה קודם לכן, והיא גזירה מדרבנן שמא יאמרו מוציאים מכלי שרת לחול.
נטמאת מנחתה עד שלא קידשה בכלי – הרי היא ככל המנחות שנטמאו עד שלא נתקדש בכלי, ויפדנה ויביא בדמיה את המנחה. נטמאה משקדשה בכלי – הרי היא ככל המנחות ותישרף. קדש הקומץ (שקמץ ונתן בכלי שרת) ולא הספיק להקריבו עד שמת הוא או היא – הרי היא ככל המנחות שאירע בהן פסול בין קמיצה להקטרה, ותישרף למטה. קרב הקומץ ולא הספיק כהן לאכול שיריים עד שמת הוא או היא – הרי היא ככל המנחות ותאכל, שהרי בהכשר קרבה. באו עדים קודם הקטרה שהיא טמאה – מנחתה נשרפת. נמצאו עדיה זוממים – מנחתה יוצאת לחולין, והיינו גם לרב פפא הסובר שאם באו עדים אחר שנתקדש בכלי נשרפת משום גזירה דרבנן – שבעדים זוממים יש קול שהקדישה בטעות, ואין צריך לגזור.
ברייתא: 'ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע': טהורה – ולא שיש לה עדים במדינת הים (כרב ששת, אך לא מטעמו), 'ו'טהורה – ולא שתלתה לה זכות, היא – ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה.
למסקנא: גם רבי שמעון הסובר שאין זכות תולה, משום שמוציא שם רע על הטהורות השותות, מודה שאם יש עדים אין המים בודקים אותה (שרק 'ו' אינו דורש), ואין חוששים ללעז – שאין זה שכיח שיהיו עדים במדינת הים שזינתה.
***************