לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת סוטה דף ז׳ – י״א
דף ז' – ע"א
משנה . מוליכה לבית דין שבאותו מקום, ומוסרים לו שני תלמידי חכמים היודעים להתרותו אם יבא עליה בדרך, שיאמרו לו שכשאין האיש מנוקה מעוון (שבא עליה משנאסרה עליו) אין המים בודקים אשתו. לרבי יהודה אין צריך לליווי עדים, שבעלה נאמן שלא יבא עליה.
אשה מתייחדת בעיר עם שני אנשים, אבל בדרך לא תתייחד אלא עם שלושה, שמא יצטרך אחד לנקביו. ודווקא כשרים, אבל עם פרוצים אסורה להתייחד אפילו עם עשרה. (ואין ראיה לדינים אלו ממשנתנו, שמה שהצריכו שתיים הוא כדי שאם בא עליה יוכלו להעיד, והצריכו ת"ח משום שהם יודעים להתרות).
מקורו של רבי יהודה שהבעל נאמן ואין צריך שנים ללוותו: בתחילה למד זאת בקל וחומר מנידה שהיא בכרת ונאמן להתייחד עמה, כל שכן סוטה שהיא בלאו. ופרכוהו חכמים: אדרבה, משום שנידה חמורה נאמן. ולרבי יוסי שגם הוכיח כן בקל וחומר מנידה פרכו: שונה נידה שתותר לו לכשתטהר, משא"כ סוטה, ודבר האסור לו יצרו תוקפו. ולבסוף הוכיח כן רבי יהודה מהפסוק 'והביא האיש את אשתו אל הכהן'. וחכמים אמרו: אכן מדאורייתא נאמן, אך מדרבנן החמירו ללוות עמהם שני עדים.
משנה . העלו לבית דין הגדול של ע"א בירושלים – שלומדים גזירה שווה 'התורה' מזקן ממרא.
כל זמן שלא נמחקה המגילה מאיימים עליה שלא תשתה, כדרך שמאיימים על עדים המחייבים דיני נפשות. ואומרים לה: בתי, הרבה ילדות יין, שחוק, שכנים רעים עושים, עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים, ואומרים לפניה דברים שאינה כדאית לשומעם – מעשי הצדיקים שהודו, כגון יהודה וראובן שהודו ולא בושו, וסופם שנחלו עולם הבא, וקיבלו שכרם בעולם הזה – יהודה זכה למלכות, וראובן נטל חלק ראשון בארץ, ולא עבר זר בתוכם כשבירכם משה.
'יחי ראובן ואל ימות… וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה' – כל זמן שהיו ישראל במדבר היו עצמות יהודה מתגלגלים בארון, ביקש משה רחמים: מי גרם לראובן שיודה הלא יהודה, 'שמע ה' קול יהודה' – ונכנסו אבריו למקומם, 'ואל עמו תביאנו' – שיכניסוהו למתיבתא דרקיעא, 'ידיו רב לו' – שיוכל לישא וליתן עם החכמים, 'ועזר מצריו תהיה' – שיזכה לומר דבר המתקבל להלכה.
יהודה הודה – כדי שלא תישרף תמר. ראובן הודה אף שחוצפה היא להודות חטאו ברבים – כדי שלא יהא אחיו נחשדים על אביהם.
אמרה 'טמאה אני': אינה נהרגת – שלא התרו בה עדים. במקום שאין כותבים כתובה – כותבת שובר שהפסידה כתובתה, במקום שכותבים כתובה – קורעת כתובתה.
דף ז' – ע"ב
אמרה 'טהורה אני' – מעלים אותה לשער המזרח שעל פתח שער נקנור, ששם משקים הסוטות ומטהרים היולדות והמצורעים. וכהן אוחז בבגדיה – אם נקרעו נקרעו, נפרמו נפרמו, עד שמגלה לבה, וסותר את שערה, לרבי יהודה אם הייתה נאה לא היה מגלה וסותר. הייתה מתכסה בלבנים – מכסה בשחורים. מעבירים ממנה תכשיטיה כדי לנוולה. קושר בחבל המצרי למעלה מדדיה. כל הרוצה בא לראות, חוץ מעבדיה ושפחותיה שלבה גס בהן ולא תודה, וכל הנשים מותרות לבא ולראות (יבואר להלן בגמרא דף ח':).
לאחר שנמחקה המגילה – מאיימים עליה שתשתה. אומרים לה: בתי, אם ברור לך שטהורה את עמדי על בורייך ושתי, לפי שאין המים המרים דומים אלא לסם יבש שמונח על בשר חי, שאם אין בו מכה אינו מועיל כלום.
*************
דף ח' – ע"א
מה ששנינו שהיו מעלים אותה לשער המזרח, אף שכבר הייתה שם בבית דין הגדול שהוא בלשכת הגזית שחציה בקודש – שאחר שאיימו עליה הורידוה מכל הר הבית כדי לייגעה, ותדאג מן המים ותודה כשתראה בצרתה. וכיוצא בו היו עושים בבדיקת עדים המעידים בדיני נפשות, שמסיעים אותם מפינה לפינה ומלשכה ללשכה, כדי להטריף דעתם שיחזרו בהם.
בשער נקנור היו משקים הסוטות – שנאמר 'והעמיד הכהן את האשה לפני ה" והיינו הפתח לבא לפני השם בעזרה. ושם היו מטהרים מצורעים – שנאמר 'והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר… לפני ה". ושם מטהרים יולדות וזבים וזבות, שאין קרבנו של אדם קרב אלא אם כן עומד על גביו ושומרו, שנאמר 'תשמרו להקריב לי', ואלו אין נכנסים לעזרה מפני שהם מחוסרי כפרה, ועומדים בחלל שער נקנור שלא נתקדש.
אין משקים שתי סוטות כאחת [שלא יעמדו שתיהם בעזרה בבת אחת להשקותם, אעפ"י שאין שותות כאחת], שנאמר 'אותה' – לבדה. לרבי שמעון דורשים טעמא דקרא – כדי שלא יהא לבה גס בחבירתה, לרבי יהודה גזירת הכתוב היא. ונפק"מ במי שרואים שהיא רותתת מאימת המים ואין לבה גס בה, שלרבי שמעון משקים אותה יחד עם חברתה – ע"י כהן אחר, אבל ע"י כהן אחד לא – שאין עושים מצוות חבילות חבילות [מדרבנן], שנראה כמי שהם עליו למשאוי וממהר לפרק משאו [וכן נפק"מ, שלרבי יהודה אסור להעמיד שום אשה אצלה בשער נקנור ולא רק סוטה]. ומטעם זה גם אין רוצעים שני עבדים של אדון אחד בבית דין אחד, ואין מטהרים שני מצורעים יחד, ואין עורפים שתי עגלות יחד.
כהן אוחז בבגדיה אם נקרעו וכו' – שנאמר 'ופרע את ראש האשה', מייתור 'האשה' לומדים שמגלה גם גופה, ומ'ראשה' לומדים שהכהן מרבה בגילויה – שסותר קליעתה. [ומטילים גורל, וכל מי שיעלה אפילו כהן גדול הוא עושה זאת. וכן עושים למי שחייב מלקות, שנאמר 'ונקלה' – מצוה לנוולו].
לחכמים מגלים לבה – משום 'ונוסרו שאר הנשים', שתהיינה צנועות לא יביאו עצמם לידי חשד, אבל לעניין סקילה סוברים שאין האשה נסקלת ערומה – שאין לך יסור גדול מעצם הסקילה, ואין עושים לה גם מיתה וגם בושה, שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך', ודורשים 'ברור לו מיתה יפה'. לרבי יהודה – אין מגלים לבה, שמא תצא זכאית ויתגרו בה פרחי כהונה, אבל לעניין סקילה סובר רבי יהודה שמכסים רק ערוותה מלפניה ומאחריה ונסקלת ערומה, כיון שנסקלת אין חשש גירוי, וגם לא באחרת, שאין יצר הרע שולט אלא במה שעניו רואות.
כשסוקלים – לרבי יהודה: האיש מכסים רק פרק אחד מלפניו, והאשה פרק אחד מלפניה ופרק אחד מלאחריה.
לחכמים: האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה. ולכו"ע משום 'ואהבת לרעך כמוך' בוררים לו מיתה יפה, אלא לרבי יהודה בזיון שנוא לאדם יותר מצער הגוף, לחכמים מניעת צער הגוף חשוב לו יותר מבזיון.
היו בגדים שחורים נאים לה – מלבישים אותה במכוערים.
דף ח' – ע"ב
מעבירים ממנה תכשיטיה, ואין אומרים שיהא לה בזיון יותר כשהיא ערומה ותכשיטיה עליה.
קושרים אותה בחבל המצרי – כדי שלא ישמטו בגדיה מעליה, אבל אינו מעכב.
כל הרוצה לראות בה רואה, לאביי – בין אנשים בין נשים, לרבא – נשים חייבות לראותה.
משנה . במידה שאדם מודד בה מודדים לו: היא קישטה עצמה לעבירה – המקום ניוולה, היא גילתה עצמה לעבירה – המקום גילה עליה, בירך התחילה בעבירה ואח"כ בבטנה – לפיכך תלקה הירך תחילה, ואח"כ הבטן ושאר הגוף.
מיום שחרב בית המקדש – אף שארבעה מיתות בטלו דין שמים של ארבעה מיתות לא בטלו, חייב סקילה – נופל מן הגג, או חיה מפילו ודורסו. חייב שריפה – נופל בדליקה או נחש מכישו. חייב הרג – נמסר למלכות, או ליסטים באים עליו. חייב חנק טובע בנהר, או מת בסרונכי.
************
דף ט' – ע"א
'כי כל סאון סואן ברעש' – במידה שאדם מודד בה מודדים לו, שנפרעים ממנו מעין החטא, ואפילו בעבירות קטנות.
מצינו בסוטה שבמידה שמדדה בה מודדים לה: עמדה על פתה ביתה להראות לו – כהן מעמידה על שער נקנור ומראה קלונה לכל, פרסה סודרים נאים על ראשה – כהן נוטל כיפה מעל ראשה ומניחה תחת רגליה, קשטה לו פניה – מוריקות, כחלה עיניה – בולטות, קלעה לו שערה – כהן סותרם, הראתה לו באצבע – ציפורניה נושרות, חגרה לו בצלצול – כהן קושר לה חבל המצרי, פשטה לו ירכה – ירכה נופלת, קבלתו על כרסה – בטנה צבה, האכילו מעדני עולם – קרבנה מאכל בהמה, השקתו יין משובח בכוסות משובחים – כהן משקה מים המרים במקידה של חרש, היא עשתה בסתר – יושב בסתר עליון שם בה פנים, או המקום פירסמה בגלוי.
'אחת לאחת למצוא חשבון' – כל פרוטה (עבירה) מצטרפת לחשבון גדול, ואף שלא נפרע ממנו פעם ראשונה ושניה לא ויתר עליהם, אלא מצטרפים לחשבון.
'בסאסאה בשלחה תריבנה' – אין הקב"ה נפרע מן המלך עד שעת שילוחו ואיבודו מן העולם.
שלשה כוסות בחלומו של שר המשקים: אחת ששתתה מצרים בימי משה, אחת בימי פרעה נכה, ואחת שעתידה לשתות עם חברותיה בימות המשיח.
רבי יהודה מנימין היה מצרי ראשון, ונשא מצרית ראשונה, ואמר שישיא לבנו מצרית שניה, כדי שיהא בן בנו מותר לבא בקהל. אמר לו רבי עקיבא שטעה, שכשעלה סנחריב בלבל את האמות ומצריים מותרים בקהל.
'אני ה' לא שניתי' – לא שניתי והכיתי לאומה שנית. 'ואתם בני יעקב לא כליתם' – חיצי כלים והם אינם כלים.
אין הקב"ה נפרע מן האדם עד שתתמלא סאתו.
'רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה' – 'נוה תהלה', על עסקי נוה – בתים שבנו, יהללוהו – שלא שלטו שונאיהם במעשיהם, זה משה – שמשנבנה מקדש ראשון נגנז אהל מועד קרשיו קרסיו בריחיו עמודיו ואדניו תחת מחילות של היכל, ודוד – שנאמר 'טבעו בארץ שעריה'.
דף ט' – ע"ב
כל הנותן עיניו במה שאינו שלו – מה שמבקש אין נותנים לו ומה שבידו נוטלים הימנו, סוטה – אסורה לבעל ולבועל. נחש הקדמוני שנתן עיניו בחוה – אמר הקב"ה: אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה – ועכשיו ארור הוא מכל הבהמה ומכל חית השדה, אני אמרתי יהלך בקומה זקופה – עכשיו על גחונו ילך, אני אמרתי יהא מאכלו מאכל אדם – עכשיו עפר יאכל, אמר אהרוג את האדם ואשא חוה – עכשיו איבה אשית וכו'. וכן קין, קרח, בלעם, דואג, אחיתופל, גחזי, אבשלום, אדוניהו, עוזיהו והמן.
בקללה נאמר תחילה 'ירכך נופלת' ואח"כ 'ואת בטנך צבה', כיון שהקללה תחילת הפורענות וירך התחילה בעבירה, אבל המים בודקים בטנה תחילה, שבמעיים נכנסים תחילה, ומה שנאמר בקללה 'לצבות בטן ולנפיל ירך' היינו שהכהן מודיע לה שתתחיל בבטן שלא להוציא לעז על המים המרים.
משנה . שמשון הלך אחר עיניו, ועל ידיהם מרד בבוראו – לפיכך נקרו פלשתים את עיניו.
אבשלום נתגאה בשערו – לפיכך נתלה בשערו, בא על עשר פלגשי אביו – נתנו בו עשר לונביות, גנב ג' לבבות (אביו, ב"ד, ישראל) – נתקעו בו ג' שבטים.
מרים המתינה למשה שעה אחת – נתעכב עבורה עם ישראל שבע ימים במדבר. יוסף זכה לקבור את אביו – התעסק בו משה. משה זכה בעצמות יוסף – נתעסק בו המקום, וכן כל הצדיקים.
נאמר בשמשון: 'ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא' – שחשק באותה אשה כדי להתגרות בפלשתים, אבל הוא הלך אחר עיניו.
תחילת קלקול שמשון בעזה – לפיכך לקה בעזה, והאמור 'וירד שמשון תמנתה' לא היה קלקול כל כך, שלקחה לאשה ולא דרך זנות.
אלמלא הייתה נקראת אשת שמשון 'דלילה' ראויה הייתה שתקרא כך, שדילדלה – את כוחו, לבו, מעשיו, וסילקה ממנו שכינה.
ידעה שכחו תלוי בשערו – או משום שניכרים דברי אמת, או משום שאמר לה 'נזיר אלוקים אני', וידעה באותו צדיק שאינו מוציא שם שמים לבטלה.
'ויהי כי הציקה לו בדבריה כל הימים ותאלצהו' – שנשמטה מתחתיו.
'ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל דבר טמא' – דברים האסורים לנזיר.
'ויבקע אלוקים את המכתש אשר בלחי' – הוא איוה לדבר טמא – לישא גויה, לפיכך נתלו חייו בדבר טמא.
'ותחל רוח ה' רוח ה" – נבואתו של יעקב אבינו, שנאמר 'יהי דן נחש עלי דרך'.
'לפעמו במחנה דן' – לשון 'פעמון', שהייתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג ללוותו באשר הולך.
'בין צרעה בין אשתאול' – שני הרים גדולים היו, ועקרם שמשון וטחנם זה בזה.
*************
דף י' – ע"א
'והוא יחל להושיע את ישראל' – היחל שבועתו של אבימלך, לפי שהם עברו על השבועה תחילה.
'ויגדל הנער ויברכהו ה" – באמתו.
'ויקרא שמשון אל ה'… ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים' – זכור לי כ"ב שנה ששפטתי את ישראל, ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל ממקום למקום.
'וילך שמשון וילכד ג' מאות שועלים' – יבא שועל שחוזר לאחוריו כשצדים אותו, ויפרע מפלישתים שחזרו משבועתם.
בין כתפיו של שמשון ששים אמה – שנאמר 'ויאחז בדלתות שער העיר ובשתי המזוזות ויסעם עם הבריח וישם על כתפיו', וידוע לנו שאין דלתות עזה פחותות מס' אמה.
'ויהי טוחן בבית האסורים' – לשון עבירה, שכל אחד הביא לו אשתו שתתעבר ממנו.
כל המזנה – אשתו מזנה עליו.
שמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים.
שמשון נקרא מעין שמו של הקב"ה – מה הקב"ה מגן על כל העולם כולו, אף שמשון הגן בדורו על ישראל.
בלעם חיגר היה ברגל אחת, שמשון בשתי רגליו.
חמשה נבראו מעין דוגמא של מעלה (שנשתנו מן התחתונים לתפארת), וכולם לקו בהם – שאול בצווארו, אבשלום בשערו, צדקיה בעיניו, אסא ברגליו, שמשון בכוחו.
אסיא אחזתו חולי פדגרא ברגליו מפני שלקח תלמידי חכמים לעבודת המלך. (ולקח אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה).
פדגרא – רב נחמן אמר שהוא כמחט בבשר החי, וידע זאת: או מפני שהוא עצמו חלה בו, או שמע מרבו, או 'סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם'.
'וירד שמשון תמנתה', וביהודה נאמר 'עולה תמנתה' – לרב אלעזר: בשמשון שנתגנה בה נאמר 'ירידה', ביהודה שנתעלה בה נאמר עליה.
לרב שמואל בר נחמני: יש ב' מקומות בשם 'תמנה'.
לרב פפא: תמנה הייתה באמצע שיפוע של הר, הבא מראש ההר יורד, הבא מתחתית ההר עולה.
נאמר בתמר: 'ותשב בפתח עינים', לר' אלכסנדרי: בפתחו של אברהם אבינו שכל עיניים צופות לראותו.
לרב: מקום ששמו עיניים.
לרב שמואל בר נחמני: שנתנה עיניים לדבריה, כשתבעה אמרה שהיא גיורת, פנויה, יתומה שלא קיבל בה אביה קידושין, וטהורה.
'ויטע אשל בבאר שבע' – י"א פרדס ונטע בו כל מיני מגדים, וי"א פונדק לאש"ל.
דף י' – ע"ב
'ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם' – שהקריא אברהם אבינו שמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב, לאחר שאכלו ושתו ועמדו לברכו, אמר להם: וכי משלי אכלתם, משל אלוקי עולם אכלתם, הודו ושבחו למי שאמר והיה העולם.
נאמר בתמר: 'ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה' – מפני שכסתה פניה בבית חמיה. וכל כלה שהיא צנועה בבית חמיה זוכה ויוצאים ממנה מלכים ונביאים.
'היא מוצאת' (ולא 'מיתוצאת') – לאחר שנמצאו הסימנים בא ס"מ וריחקם, בא גבריאל וקירבם.
'למנצח על יונת אלם רחוקים לדוד מכתם' – משעה שנתרחקו סימניה נעשית כיונה אילמת. 'לדוד מכתם' – שיצא ממנה דוד שהיה מך ותם לכל, או שהייתה מכתו תמה – שנולד מהול, או שבקטנותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו ללמוד תורה וכן בגדלותו.
'והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה' – שנוח לאדם להפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חבירו ברבים.
'הכר נא' – בהכר בישר לאביו, בהכר בישרוהו 'נא' לשון בקשה – בבקשה הכר פני בוראך ואל תעלם עיניך ממני.
'ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני' – יוסף שקידש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה – 'עדות ביהוסף', יהודה שקידש שם שמים בפהרסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה. יצאה בת קול ואמרה: ממני יצאו כבושים, ואמרה: אתה הצלת תמר ושני בניה מן האור, חייך אני מציל בזכותך שלשה בניך מן האור – חנניה מישאל ועזריה.
'ולא יסף עוד לדעתה' – כיון שידע שהיא צדקת ולשם שמים נתכוונה, שוב לא פסק ממנה.
דוד ראה שנבקע שאול תחת אבשלום כשמת, ואמר 'בני' ח' פעמים, שהעלהו משבעה מדורי גיהנום, ופעם השמינית – או שיקרב ראשו לגופו, או להביאו לחיי עולם הבא.
'ואבשלום לקח ויצב לו בחייו' – לקח מקח רע לעצמו, ובעצה עמוקה של מלכו של עולם שגזר על דוד משום מעשה בת שבע 'הנני מקים עליך רעה מביתך'.
******************
דף י"א – ע"א
'וישלחהו מעמק חברון' – מעצה עמוקה של אברהם שקבור בחברון, שנאמר 'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך', ושליחת יעקב את יוסף אל אחיו היא תחילת סיבת ירידת ישראל למצרים.
אבשלום אמר שעשה מצבת יד אבשלום כי אין לו בן, הגם שהיה לו שלשה בנים ובת – י"א שלא היה לו בן הגון למלכות, וי"א ששרף חלקת יואב, וכל השורף תבואתו של חבירו אינו מניח בן ליורשו.
מידה טובה מרובה ממידת פורענות, ובאותה מידה משלם הקב"ה יותר ממה שעשה.
'ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו' – כל הפסוק על שם השכינה.
'ויקם מלך חדש', י"א חדש ממש י"א שהתחדש גזירותיו, ועשה עצמו כאילו לא ידע את יוסף.
'ויאמר על עמו' – הוא התחיל בעצה תחילה, לפיכך לקה תחילה.
'הבה נתחכמה לו' – למושיעם של ישראל, שאינו יכול לדונם באש ובחרב, שהקב"ה דן מידה כנגד מידה, ובמים כבר נשבע שאינו מביא מבול לעולם, ולא ידעו שעל כל העולם כולו אינו מביא אבל על אומה אחת מביא, או שאינו מביא מים עליהם, אבל הם באים ונופלים בתוכם.
שלשה היו באותה עצה: בלעם שיעץ – נהרג, איוב ששתק – נידון בייסורים, יתרו שברח – זכו מבני בניו לשבת בלשכת בגזית.
'ונלחם בנו ועלה מן הארץ' – כאדם המקלל עצמו ותולה קללתו בחבירו.
'וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם' – תלה פרעה מלבן בצווארו, וכל אחד שאמר איסטניס אני, אמרו לו: כלום אתה יותר מפרעה, 'שרי מיסים' – דבר שמשים רידוי לעבודה, והיינו אותו מלבן.
'למען ענותו' – לפרעה, בשביל שישראל יטו שכם לסבול.
'ויבן ערי מסכנות לפרעה' – שמסכנות המצריים לטבוע בים עבור עבודה זו, או שמסכנות את בעליהם, שעסק בבניין מביא אדם לידי סכנה ועניות.
'את פיתום ואת רעמסס' – נחלקו אם שמה 'פיתום', ו'רעמסס' היינו שכשהיו בונים קצת היה מתרוסס ונופל וחוזרים לבנות והוא נופל. או 'רעמסס' שמה, ו'פיתום' היינו שראשון ראשון פי תהום בלעו.
'וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ' – רוח הקודש מבשרת: כן ירבה וכן יפרוץ.
'ויקוצו מפני בני ישראל' – עיניהם וגופם של המצריים היו כמלאים בקוצים, בראותם בני ישראל פרים ורבים.
דף י"א – ע"ב
'ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך' – נחלקו אם היינו 'בפה רך', שמשכו בדברים ובשכר עד שהרגילו לעבודה. או היינו 'בפריכה' – בשיברון גוף.
'וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה' – בתחילה 'בחומר ובלבנים', ולבסוף 'ובכל עבודה בשדה'.
'את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך' – שהיו מחליפים מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים.
בשכר נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים – בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ומוליכות לבעליהם בשדות, ומרחיצות וסכות ומאכילות ומשקות אותם, ונזקקו להם בין מצרי השדות, ובשכר זה זכו ישראל לביזת מצרים. כשמתעברות באות לבתיהם, בהגיע הזמן היו יולדות בשדה תחת תפוח, והקב"ה שולח משמי מרום מי שמתקן הולד, ועיגול שמן ועיגול דבש למאכלם, ונעשה להם נס ונבלעים בקרקע, וחרשו המצריים על גבם, לאחר שהולכים יצאו כעשב השדה, כשגדלו באו עדרים עדרים לבתיהם, וכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחילה, שנאמר 'זה א-לי (שכבר ראיתיו) ואנוהו'.
'ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות' – נחלקו רב ושמואל, אם היינו יוכבד ובתה מרים, וכן שנינו בברייתא, או יוכבד וכלתה אלישבע.
'שפרה' זו יוכבד – שמשפרת את הולד, או שפרו ורבו ישראל בימיה. 'פועה' זו מרים – שהייתה פועה ומשעשעת הולד, או שהייתה פועה ואומרת ברוח הקודש: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל.
'וראיתן על האבנים' – א. סימן גדול מסר להם לדעת זמן הלידה, שלא תיטלנו האם ותחביאנו – שבשעה שכורעת לילד יריכותיה מצטננות כאבנים. ב. כיוצר כלי חרס, ירך מכאן וירך מכאן וסדן באמצע, אף אשה הולד באמצע.
'אם בן הוא והמיתן אותו' – סימן גדול מסר להם: בן פניו למטה, בת פניה למעלה.
'ותיראן המילדות את האלוקים ולא עשו כאשר דבר אליהן פרעה' – 'אליהן' ולא 'להן' – שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו.
'ותחיין את הילדים' – לא דיין שלא המיתו, אלא שהיו מספקות להם מים ומזון.
'כי חיות הנה' – אומה זו כחיה נמשלה, וחית השדה אינה צריכה למיילדת.
'ויעש להם בתים' – יש אומרים: בתי כהונה ולויה – אהרן ומשה, ויש אומרים: מלכות – שדוד בא ממרים שנישאת לכלב בן יפונה.
*************
דף י"ב – ע"א
'וכלב בן חצרון הוליד את עזובה ואת יריעות ואלה בניה ישר ושובב וארדון' – אביו של כלב נקרא 'חצרון' ומה שנכתב בתורה 'כלב בן יפונה' – שפנה מעצת מרגלים. 'עזובה' – זו מרים, שעזבוה כל בחורי ישראל מלשאת אותה, שמתחילתה הייתה חולנית. 'הוליד' – שנשאה כלב לשם שמים (שהרי הייתה חולנית), משום שבדק באחיה משה ואהרן, וכל הנושא אשה לשם שמים כאילו ילדה. 'יריעות' – שהיו פניה דומים ליריעות בלא תואר אדמומית. 'ואלה בניה' – היינו בעלה שבנאה כשאר נשים בנישואין. 'ישר' – שישר עצמו מלטעות טעות המרגלים. 'שובב' – ששיבב עצמו ומרד בעצתם. 'ארדון' – שרדה ביצרו, או שהיו פניה דומים לורד.
'וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב' – 'כלב' היה בן 'חצרון', ואמו נשאה את 'קנז', ו'עתניאל' אחיו מאמו.
'ולאשחור אבי תקוע היו שתי נשים חלאה ונערה': 'אשחור' – זה כלב, שהושחרו פניו בתעניות הרבה שינצל מעצת מרגלים. 'אבי' – שנעשה למרים כאב להתעסק ברפואות ומזונות הצריכים לחולה. 'תקוע' – שתקע לבו לאביו שבשמים שלא להיות בעצת מרגלים. 'היו שתי נשים' – מרים כשתי נשים, בתחילה 'חלאה', ולבסוף 'נערה' – שנרפאת מחוליה וחזרה בתואר פנים כנערה.
'ובני חלאה צרת וצהר ואתנן': 'בני חלאה' – מרים נבנית ונרפאת ונעשתה צרה לחברותיה שהתקנאו ביופיה, 'צהר' – שהיו פניה דומים כצהריים, 'אתנן' – שכל הרואה אותה מביא אתנן לאשתו.
שלש גזירות גזר פרעה – בתחילה 'אם בן הוא והמתן אותו', אח"כ 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', ולבסוף – אף על עמו גזר.
'וילך איש מבית לוי' – הלך בעצת בתו, שעמרם גדול הדור גירש אשתו מפני גזירת פרעה וכן עשו כולם. אמרה לו בתו: גזירתך קשה משל פרעה, שאתה גוזר גם על הנקבות, וגם לעולם הבא, כיון שאינם נולדים.
'ויקח את בת לוי', ולא 'ויחזיר' – שעשה לה מעשה ליקוחים, הושיבה באפיריון, ואהרן ומרים מרקדים לפניה, ומלאכי השרת אמרו 'אם הבנים שמחה'.
נקראת 'בת לוי' – אף שהייתה בת ק"ל, שהרי יוכבד הורתה בדרך ולידתה בין החומות, אלא שנולדו בה סימני נערות.
'ותהר האשה ותלד בן' – נאמר כאן 'ותהר' אף שהייתה מעוברת עמו ג' חדשים קודם שגירשה, כדי להקיש הורתה ללידתה שהייתה בלי צער, שנשים צדקניות לא היו בקללתה של חוה.
'ותרא אותו כי טוב הוא' – נחלקו אם שמו 'טוב', או שמו 'טוביה', או שראתה ברוח הקודש שהגון לנבואה, או שנולד מהול, או שנתמלא הבית כולו אור.
'ותצפנהו שלשה ירחים' – בדקו אחריה מצריים ט' חדשים משהחזירה, שלא ידעו שהייתה מעוברת ג' חדשים מקודם.
'ולא יכלה עוד הצפינו' – כששמעו שנולד תינוק הביאו לביתו תינוק אחר לצעוק, שדרך תינוק לצעוק כששומע קול תינוק חבירו.
'ותקח לו תיבת גומא' – שצדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם, שאין פושטים ידיהם בגזל. או משום שדבר רך עומד בפני רך וקשה.
'ותחמרה בחומר ובזפת' – חומר מבפנים וזפת מבחוץ .(מבחוץ ממש לא זיפפה, כדי שתהא דומה לקני היאור ולא יבחינו בה, אלא הכל מבפנים – זיפפה, ועל הזפת מרחה חמר. שלא יריח הצדיק ריח רע.)
'ותשם בסוף' – נחלקו אם בים סוף או באגם.
דף י"ב – ע"ב
'ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור' – לטבול לשם גירות.
'ונערותיה הולכות על יד היאור' – 'הליכה' היא לשון מיתה, אמרו לה: מלך בשר ודם גוזר גזירה, אפילו אם אין כל העולם מקיימים אותה, בניו ובני ביתו מקיימים אותה. בא גבריאל וחבטן בקרקע.
'ותשלח את אמתה' – נחלקו אם היינו ידה שנתשתרבבה, וכן מצינו בשיניו של עוג שנאמר 'שיני רשעים שברת' – שרבבתה. או היינו שפחתה, ואף שגבריאל חבטן, שייר אחת, שאין דרך ארץ לבת מלך לעמוד לבדה.
'ותפתח ותראהו את הילד', ולא 'ותרא' – שראתה עמו שכינה.
נאמר 'את הילד' ונאמר 'והנה נער בוכה' – נחלקו אם הוא ילד וקולו כנער, או שעשתה לו אמו חופת נעורים, שמא לא תזכה לראות את חופתו.
'ותאמר מילדי העברים זה' – שראתה מהול. ונתנבאה שלא מדעתה – זה נופל ליאור ואין אחר נופל, שאותו יום בטלה גזרתם.
איצטגניני פרעה ראו שמושיע ישראל ילקה על המים, ולכן גזרו 'כל הבן הילוד היאורה תשליכהו', ולא ידעו שעל מי מריבה ילקה.
אמר משה לשש מאות אלף 'רגלי' (מלשון 'בשבילי') -בשבילי ניצלתם כולכם, שנתבטל הגזירה שכל הבן הילוד היאורה תשליכהו, שכשהטילוני ליאור ושוב לא ראו איצטגניני פרעה סימן שמושיעם ילקה במים ונתבטל הגזירה.
יום שניצל משה מן המים: י"א כ"א ניסן, שנולד בז' אדר, ונתעברה השנה, ותצפנהו ג' חדשים – רובו של ראשון, ואחרון, ואמצעי שלם. ואמרו מלאכי השרת: רבש"ע, מי שעתיד לומר שירה ביום זה, ילקה. וי"א ו' סיון היה, ואמרו מלאכי השרת: רבש"ע, מי שעתיד לקבל התורה מהר סיני ביום זה, ילקה.
'ותאמר אחותו אל בת פרעה, האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות' – שהחזירוהו על כל המצריות ולא ינק, שפה שעתיד לדבר עם השכינה ינוק דבר טמא ?
'ותאמר לה בת פרעה לכי, ותלך העלמה' – שהלכה בזריזות כעלמה, או שהעלימה דבריה מלומר שהיא אחותו.
'הליכי את הילד הזה' – הא שליכי, מתנבאת ואינה יודעת.
'ואני אתן את שכרך' – לא דיים לצדיקים שמחזירים להם אבדתם, אלא שנותנים להם שכרם.
***************