לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת סוטה דף י״ג – י״ח
דף י"ג – ע"א
'ותקח מרים הנביאה אחות אהרן' – שהייתה מתנבאת כשהיא אחות אהרן: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל. כשנולד משה נתמלא כל הבית כולה אורה, עמד אביה ונשקה על ראשה, וכיון שהטילוהו ליאור טפח על ראשה, והיינו 'ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו' – לידע מה יהא בסוף נבואתה.
תחילה נאמר 'ויעל יוסף לקבור את אביו ויעלו אתו כל עבדי פרעה', ואחריהם נזכרו 'וכל בית יוסף ואחיו ובית אביו', ובשיבתם נזכרו קודם – 'וישב יוסף מצרימה, הוא ואחיו וכל העולים אתו' – שבתחילה לא ראו כבודם ולא נהגו בהם כבוד, לבסוף ראו כבודם ונהגו בהם כבוד.
'ויבואו עד גורן האטד' – תלו כתריהם בארונו של יעקב כגורן המוקף בגדר של קוצים.
'ויספדו שם מספד גדול וכבד מאוד' – אפילו סוסים וחמורים (הלבישום שחורים כאילו גם הם בוכים. מהרש"א).
עשיו עיכב לקבור יעקב במערת המכפילה, שלא היה מקום אלא לארבע זוגות, ולכן נקרא 'קרית ארבע' – אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, ויעקב קבר שם לאה, ונשאר המקום השמיני לעשיו, שלא מכר ליעקב רק חלק הבכורה ולא חלק הפשוט. ואמרו לעשיו שמכר ליעקב חלקו, שנאמר 'בקברי אשר כריתי לי' – לשון מכירה. אמר להם שיביאו שטר המכירה. נפתלי שהיה קל כאיילה רץ להביא ממצרים. חושים בן דן לא רצה שיעקב יהא מוטל בביזיון עד שישוב נפתלי, והכה ראשו של עשיו, חייך יעקב, ונתקיימה נבואתה של רבקה 'למה אשכל גם שניכם יום אחד' – שנקברו ביום אחד.
אחיו של יוסף הניחוהו להיות עיקר העוסק בקבורת יעקב – שכבודו שיעסוק בו מלך יותר מהדיוטות.
כמה חביבות המצוות על משה רבינו – שכולם עסקו בביזת מצרים, והוא נתעסק בארונו של יוסף, כאמור 'חכם לב יקח מצוות'.
משה ידע היכן נקבר יוסף: שסרח בת אשר נשתיירה מאותו דור, ואמרה שנתנו בארון מתכת בנילוס כדי שיתברכו מימיו. עמד משה על שפת נילוס ואמר: 'יוסף יוסף, הגיע העת שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם, והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל, אם אתה מראה עצמך מוטב, ואם לאו הרי אנו מנוקים משבועתך', מיד צף ארונו, ומצינו שברזל צף על המים באלישע תלמידו של אליהו תלמידו של משה, ק"ו מפני משה עצמו (ולא שאל את נכדי יוסף משום שסוד הגאולה נמסר לסרח ומצינו שזקני ישראל שאלו אותה האם להאמין למשה ושאלה באיזה לשון אמר אמרו פקד פקדתי ואמרה א"כ הוא הגואל). וי"א שהיה יוסף קבור בקברי המלכים, ומשה אמר כנ"ל ליד הקברים, ונזדעזע ארונו של יוסף.
כל השנים שהיו ישראל במדבר – הלך ארונו של יוסף לצד ארון של שכינה, ואמרו: קיים זה מה שכתוב בזה.
אילו לא עסק משה ביוסף היו ישראל עוסקים בו, וכמו שהתעסקו בו אחר שנפטר משה, וגם בניו רצו שישראל יעסקו בו משום שכבודו במרובים יותר ממועטים, אבל ישראל אמרו שיעסוק בו משה – שכבודו בגדולים יותר מקטנים.
יוסף נקבר בשכם – שמשם גנבוהו, ולשם החזירו האבדה.
כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו – מעלה הכתוב עשייתו על הגומר, כאמור 'ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל' אף שמשה העלו. ואף מורידים אותו מגדולתו – שיהודה התחיל בהצלת יוסף ולא גמרה, ונאמר 'וירד יהודה', ואף קובר אשתו ובניו כיהודה.
נקרא יוסף 'עצמות' בחייו – מפני שלא מיחה בכבוד אביו כשאמרו לו אחיו 'עבדך אבינו'.
יוסף מת לפני אחיו – לפי שהנהיג עצמו ברבנות.
'ויוסף הורד מצרימה' – שהוריד איצטגניני פרעה מגדולתם, כשפתר החלום שהם לא פתרו.
'ויקנהו פוטיפר סריס פרעה' – שקנו לעצמו, ובא גבריאל וסירסו, ולכן נקרא 'פוטיפרע'.
'ויאמר ה' אלי (למשה) רב לך':
א. משום שאמר לבני מחלקותו 'רב לכם בני לוי', והקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה – נענש ב'רב לך'.
ב. 'רב יש לך' – הגיע זמן מלכותו של יהושע.
ג. אל תרבה בבקשה, שלא יאמרו הרב כמה קשה ותלמיד כמה סרבן.
'ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום' – היום מלאו ימי ושנותי, שהקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש.
'לא אוכל עוד לצאת ולבא' – בדברי תורה, שנסתתמו ממנו שערי חכמה, אבל בגופו היה יכול לצאת ולבא, שנאמר 'לא נס לחה', ונאמר 'ויעל משה אל הר נבו', ושתים עשרה מעלות היו שם ופסעם בפסיעה אחת.
'וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד' – אותו יום היה של זוג, תחילת היום משה, וסוף היום יהושע.
'ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו' – 'נבו' בחלקו של ראובן, וקבור בחלקו של גד, ומחלקו של ראובן עד חלקו של גד ד' מיל – שהיה משה מוטל בכנפי שכינה ומלאכי השרת אומרים: 'צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל', והקב"ה אומר: 'מי יקום לי עם מרעים מי יתייצב לי עם פועלי און', או 'מי כהחכם ומי יודע פשר דבר', או 'החכמה מאין תמצא', או 'וימת שם משה', או 'וימת שם משה ספרא רבה דישראל'.
רבי אליעזר הגדול אומר: י"ב מיל על י"ב מיל כנגד מחנה ישראל, בת קול משמיעה: 'וימת משה ספרא רבה דישראל'.
י"א שלא מת משה, אלא מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש.
************
דף י"ד – ע"א
'ויקבר אותו בגיא בארץ מואב מול בית פעור' – סימן בתוך סימן, ואעפ"כ 'ולא ידע איש את קבורתו'.
מלכות הרשעה שלחה למושל בית פעור: הראנו היכן משה קבור. לעומדים למטה נדמה שהוא למעלה, ולעומדים למעלה נדמה שהוא למטה.
אף משה רבינו אינו יודע היכן קבור, שנאמר 'ולא ידע איש את קבורתו', ומשה נקרא 'איש' (האלוקים).
משה נקבר אצל בית פעור – כדי לכפר על מעשה פעור (ובמדרש בכל שנה באותו זמן שחטאו ישראל בבנות מואב בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עוון וכיון שרואה קברו של משה חוזר ושוקע שמשה רבינו שקעו עד חוטמו ).
'אחר ה' אלוקיכם תלכו' – הלך אחר מידותיו, מה הוא מלביש ערומים – שנאמר 'ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם', ביקר חולים – שנאמר 'וירא אליו ה", ניחם אבלים – שנאמר 'ויהי אחרי מות אברהם ויברך את יצחק בנו', קבר מתים – שנאמר 'ויקבור אותו בגיא', אף אתה עשה כן.
'כתנות עור' – נחלקו אם היינו צמר הבא מן העור, או פשתן שהעור נהנה ממנו.
תורה תחילתה גמילות חסדים – 'ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם', וסופה גמ"ח – 'ויקבור אותו בגיא'.
נתאווה משה רבינו להיכנס לארץ ישראל – שהרבה מצוות נצטוו ישראל שאין מתקיימים אלא בארץ ישראל, ורצה שיתקיימו על ידו. אמר לו הקב"ה: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם.
נאמר על משה: 'לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל תחת אשר הערה למות נפשו ואת פושעים נמנה והוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע', 'לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל' – כאברהם יצחק ויעקב העצומים בתורה ובמצוות, 'אשר הערה למות נפשו' – שמסר עצמו למיתה ('ואם אין מחני נא'), 'ואת פושעים נמנה' – שנמנה עם מתי מדבר, 'והוא חטא רבים נשא' – שכיפר על מעשה עגל, 'ולפושעים יפגיע' – שביקש רחמים על פושעי ישראל שיחזרו בתשובה.
הדרן עלך פרק המקנא לאשתו
פרק שני – היה מביא
משנה . (יש שינוי בין סדר סוטה שבתורה לבין הסדר במשנה ולא יודעים איזה סדר עיקר) הבעל מביא מנחתה בסל של נצרי דקל, ונותנה על ידיה כדי לייגעה שתחזור בה (שמונח על ידיה עד גמר כל הסדר והטעם שכתוב במשנה אין זה משום שדורש טעם הכתוב) . לרבי אליעזר – מפני שהתורה חסה עליה שלא תיבדק, ולא משום שלא תימחק המגילה, שסובר שמשקה ואח"כ מקריב מנחתה, אך אינה נבדקת עד שתקרב מנחתה (וחולק ר"א על מה ששנינו שלאחר שנמחקה המגילה מאיימים עליה שתשתה).
דף י"ד ע"ב
כל המנחות אדם מביאה מביתו בקלתות כסף וזהב הראויים לכלי שרת, אבל מנחת סוטה מביאה בכפיפה מצרית שאינה ראויה לכלי שרת, שאפילו לרבי יוסי בר יהודה הסובר שכלי עץ כשרים לכלי שרת, היינו דווקא בחשובים ולא בפחותים, שנתמעטו מ'הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך'.
כל המנחות טעונות שמן ולבונה, ומנחת סוטה אינה טעונה שמן ולבונה. כל המנחות באות מחיטים וזו משעורים, ואף שגם מנחת העומר באה משעורים אמנם באה גרש מנופה בי"ג נפה, אך מנחת סוטה באה קמח שהכל מעורב. לרבן גמליאל: כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה.
סדר מנחות: מביאה מתוך ביתו בקלתות כסף וזהב, ונותנה בעזרה בכלי שרת לקדשה (ואם קידוש כלי נעשה אף בלא דעת – הכוונה שמכניסה כדי לקדשה, ולא שצריך כוונה לכך), הזר נותן עליה שמנה ולבונה, ומוליכה אצל כהן, והכהן מוליכה אל המזבח ומגישה אליו – לת"ק מגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן, שנאמר 'לפני ה" שהוא צד מערב, ונאמר 'אל פני המזבח' שהוא בדרום. לרבי אלעזר מגישה בקרן דרומית מערבית בדרומה של קרן ולא בחודה שבזוויתהקרן, שסובר שכל המזבח היה בצד צפון, ונמצא שכל צד דרום היה כנגד ההיכל, והקרן היא לפני ה'. ואין צריך הגשת המנחה עצמה שהסולת תיגע במזבח אלא שהכלי יגע במזבח. מסלק הלבונה לצד אחד, שאם יקמוץ עם הלבונה פסול. קומץ ממקום שנתרבה השמן, ונותן הקומץ בכלי שרת לקדשו, אף שכבר נתקדשה המנחה פעם אחת, וכן מצינו בדם הקרבן שאף שכבר קידשו הסכין שהוא כלי שרת, צריך לקבל הדם בכלי שרת. מלקט את הלבונה ונותנה על הקומץ, מולח, ומעלה בכלי שרת להקטיר על המזבח.
****************
דף ט"ו – ע"א
קרב הקומץ שייריה נאכלים, לרבי חנינא – משתשלוט בו האור ואפילו מעט, לרבי יוחנן – משתצית האור ברובו.
רשאים הכהנים ליתן לתוך השיריים יין ושמן ודבש, שנאמר במתנות כהונה 'למשחה' – לשון גדולה, כדרך שהמלכים אוכלים, אך אסורים להחמיץ השיריים, שנאמר 'לא תאפה חמץ, חלקם' – אפילו חלקם של כהנים.
כל המנחות טעונות שמן ולבונה, מנחת חוטא – אף שאינה טעונה שמן ולבונה באה מחיטים ומהסולת. מנחת העומר – אף שבאה משעורים, טעונה שמן ולבונה ובאה גרש. אבל של סוטה אינה טעונה שמן ולבונה ובאה משעורים ומהקמח.
באמת היה צריך מנחת חוטא להיות טעון שמן ולבונה, וחטאת חלב נסכים, שלא יהא חוטא נשכר – אלא פטרתו התורה כדי שלא יהא קרבנו מהודר, ולכן חטאת ואשם מצורע טעונים נסכים לפי שאין באים על חטא, ואף שנגעים באים מחמת חטאים – כבר נתכפר ע"י הנגע, והקרבן בא להתיר לקדשים.
לרבי אלעזר הקפר חטאת נזיר היא חטאת חוטא – שציער עצמו מן היין, ולכן אינה טעונה נסכים (מבואר שאף נזיר טהור נקרא חוטא אך בכמה מקומות מבואר שרק נזיר טמא נקרא חוטא).
מנחת סוטה באה מן השעורים שהם מאכל בהמה – לרבן גמליאל: לפי שהאכילו מעדני עולם, לחכמים – לפי שמעשיה מעשה בהמה.
דף ט"ו – ע"ב
משנה . הכהן מביא כוס חרס לתת לתוכה מים, לרבי ישמעאל חדשה הייתה, שנאמר במצורע 'ושחט את הציפור האחת אל כלי חרש על מים חיים' – הכלי כמים חיים, שלא נעשה בהם מלאכה (אף שמי כיור הם, גם אם קידש בהם ידיו – הדחת ידים אינה נחשבת מלאכה) ולומדים סוטה ממצורע – להוי אמינא: מגזירה שווה (גז"ש שאינה מופנה כל עיקר לרבי ישמעאל למידים ומשיבים לרבי יהודה אין למידים כל עיקר), למסקנא: נאמר בסוטה 'ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש', ולא 'כלי חרש', משמע כלי שאמרתי כבר.
מי כיור – לרבי ישמעאל מי מעיין, לחכמים משאר מימות הם.
הושחרו פני כלי חרס על ידי האור – פסול אף לחכמים, שלומדים כלי סוטה ממי סוטה שלא נשתנה (אסמכתא היא, שהפסול הוא רק מדרבנן, שהרי לחכמים כשרים במי מקווה והם כשרים בשינוי מראה).
איבעיא: הושחר פני כלי חרס, והחזירם לכבשן האש ונתלבן – אם כשרים, או כיון שנדחו נדחו.
עץ ארז ואזוב ושני תולעת שנתעקם במשא – פסולים, ואין מועיל לחזור וליישרם, משום שהתקלפה קליפתם (אבל מלאכה אינה פוסלת בהם ,בתוספתא מבואר שמלאכה פוסל).
הכהן נותן לתוך הכלי חרס מים מן הכיור, לת"ק: חצי לוג, לרבי יהודה: רביעית, כשם שרבי יהודה ממעט בכתב כך ממעט במים.
נכנס להיכל ופונה לימינו – שכל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין.
מקום היה ניכר ברצפת ההיכל אמה על אמה, וטבלה של שיש וטבעת קבועה בה, מגביהה ונוטל עפר מתחתיה בשיעור שיראה וניכר על המים ולא יבלע בהם.
'ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן' – לאיסי בן מנחם: יש שם קרקע יקח משם ולא מבחוץ, אין שם – אין צריך לחפור בקרדומות, אלא יתקן מבחוץ ויכניס. לת"ק: כיון שלא נאמר 'מקרקע המשכן יקח', אין צריך להניח על קרקע ההיכל אלא יתקן בחוץ ויכניס. לאיסי בן יהודה: 'קרקע' – להביא קרקע (שילה נוב וגבעון ו)בית עולמים (שהוצרך ריבוי מאחר שנקרא 'מקדש', ובפסוק נאמר 'משכן' ,רש"י גרס רק בית עולמים ששילה אין צריך ריבוי שהרי משכן היה ובנוב וגבעון אין משקים סוטות משום שאין מקריבים שם חובת יחיד שאין להם זמן. וי"ל שאיסי בן יהודה סובר שכל הקרב באהל מועד קרב בבמת ציבור, ולר"י גם ביהמ"ק נקרא משכן אלא שצריך ריבוי משום שנאמר קרקע ושם היה ריצפה ).
************
דף ט"ז – ע"א
כיסוי הדם שנאמר שיש לעשותו בעפר – לבית הלל אפר קרוי עפר, לבית שמאי אינו נקרא עפר, אלא עפר שריפה, ואינו כשר לכיסוי.
איבעיא כשאין עפר בקרקע המשכן האם לשיטת בית הלל אי אפשר ליטול אפר, כיון שנאמר 'בקרקע המשכן', או שאפשר, שהפסוק בא לדרשה (כנ"ל דף ט"ו:).
רבי ישמעאל אמר: בג' מקומות הלכה למשה מסיני עוקרת הפסוק – בכיסוי הדם נאמר 'עפר' והלכה בכל דבר המגדל צמחים. באיסור תגלחת נזיר נאמר 'תער לא יעבור על ראשו', והלכה בכל דבר. בכתיבת גט נאמר 'ספר כריתות', והלכה בכל דבר.
בתגלחת שניה של מצורע (ביום השביעי לספרו) נאמר 'והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו יגלח' – רבי ישמעאל דרש 'כלל ופרט וכלל' שאין אתה דן אלא כעין הפרט – מפורש מקום כינוס שער ונראה, ריבה שיער רגליים ומיעט שיער בית השחי וכל הגוף. רבי עקיבא דרש 'ריבוי מיעוט וריבוי' וריבה הכל, ומיעט דבר אחד – שיער שבתוך החוטם, ושאר כל הגוף מגלח כתגלחת הראשונה של מצורע.
דף ט"ז – ע"ב
ברייתא: אין שם עפר – מביא רקבובית ירק ונותנו על קרקע המשכן והמקום מקדשו, ונותנו בתוך המים, ואין ראיה שגם אפר כשר, שדווקא ירק הוא בכלל עפר.
שלשה צריכים שיֵראו – עפר סוטה במים, אפר פרה במים, ורוק יבמה לעיני הדיינים. לרבי ישמעאל אף דם ציפור של מצורע צריך שיהא ניכר במים, שנאמר 'וטבל… בדם… על מים', והיינו מים שדם ציפור ניכר בהם, והוא רביעית (שרק בזה ניכר ממשות דם אבל מראה דם ניכר אף בהרבה יותר וחכמים חולקים שלכתחילה מביא חצי לוג אך אם הוא רוצה יכול להביא רביעית,) ששיערו חכמים בציפור דרור, שאף הגדולה ביותר אינה מדחה רביעית מים, ואף הקטנה ביותר אין רביעית מים מדחים דמה.
הקדים בסוטה עפר למים: לחכמים – פסול, שנאמר 'ונתן (העפר) אל המים'. לרבי שמעון – כשר, מגזירה שווה לאפר פרה, ושם נאמר 'ונתן עליו מים חיים אל כלי' – 'עליו' משמע אפר קודם, 'אל כלי' משמע מים קודם, רצה זה קודם ורצה זה קודם (אך לומדים מסוטה שלכתחילה ייתן מים קודם). לחכמים גם בפרה דווקא מים קודם, שבכל מקום מכשיר למעלה, וכן כאן עפר המכשיר למעלה.
**************
דף י"ז – ע"א
'וכתב את האלות האלה הכהן בספר':
משנה . לרבי מאיר: 'אלות' אלות ממש – 'יתן ה' אותך… ובאו המים…', ה' של 'האלות' לרבות קללות הבאות מחמת ברכות – 'ואם לא שכב…'. ואף שבכל מקום סובר רבי מאיר שאין אומרים מכלל לאו אתה שומע הן – האמור 'ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי' נדרש – אם נטמאת חנקי. 'אלה' – למעט אלות שבמשנה תורה, ה' של 'האלה' – למעט צוואות (והשביע הכהן) וקבלות (אמן).
לרבי יוסי: משהתחיל לכתוב 'אם לא שכב' לא היה מפסיק עד 'אמן אמן'. שדרש 'את' לרבות צוואות וקבלות.
לרבי יהודה: כותב רק האלות, ש'האלות' – למעט קללות מחמת ברכות, 'האלה' – למעט צוואות וקבלות.
איש ואשה זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתם, ואש של האשה ממהרת לפרוע משל האיש, שאותיות 'אש' מחוברות בלא שם ביניהם.
רמז עפר לסוטה: זכתה – יוצא ממנה בן כאברהם אבינו, שאמר 'ואנוכי עפר ואפר', לא זכתה – תחזור לעפרה.
בשכר שאמר אברהם אבינו 'ואנוכי עפר ואפר' – זכו בניו למצות אפר פרה ועפר סוטה (אבל עפר כיסוי הדם הוא הכשר מצוה ואין כאן הנאת קיבול שכר).
בשכר שאמר אברהם אבינו 'מחוט ועד שרוך נעל' והבריח עצמו מגזל – זכו בניו לחוט של תכלת הדומה לכיסא הכבוד, ורצועה של תפילין שנאמר בהם 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'.
טעם חוט תכלת בציצית – שתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכיסא הכבוד. שכל המקיים מצות ציצית כאילו הקביל פני השכינה.
דף י"ז – ע"ב
משנה . אינו כותב על הלוח של עץ, או נייר של עשבים, או עור שאינו מעובד, אלא על מגילה של קלף, שנאמר 'בספר' (וגט נכתב על כל דבר אף שנאמר 'ספר' – שדורשים כלל ופרט וכלל, או משום שנאמר 'וכתב' שני פעמים .
ירושלמי : א. אין כותבים פרשת סוטה על עור בהמה טמאה , שמא תאמר 'איני שותה' ונמצא השם גנוז על עור בהמה טמאה ב. רבי הסתפק אם מגילת סוטה מטמא את הידיים ככתבי הקודש , לרבי יוסי אינה מטמאה, שניתנה למחיקה ואין בה קדושה).
אינו כותב בקומוס ובקנקנתום, ולא בכל דבר הרושם, אלא בדיו, שנאמר 'ומחה' – כתב שיכול להימחות (ולא במי פירות משום שנאמר וכתב).
מגילת סוטה שנכתבה בלילה – פסולה, מגזירה שווה למשפט (לתוס' נלמד מדיני נפשות וא"כ תחילת הדין וסופו צריך שיהיה ביום . ומרש"י משמע שהוא כמשפט ירושה וכדיני ממונות שגמר דין כשר בלילה).
כתבה למפרע פסולה, ואפילו רק חלק ממנה, שנאמר 'וכתב האלות האלה' – כפי שהם סדורים בפרשה.
כתבה קודם שתקבל עליה שבועה – פסולה, שנאמר 'והשביע', ואחר כך 'וכתב' (ובירושלמי מחלוקת אם כותב קודם או משביע קודם).
כתבה איגרת בלי שרטוט – פסולה, שנאמר 'בספר', והלכה למשה מסיני שהספרים צריכים שרטוט.(ואמנם בלי זה אסור לכתוב ג' תיבות מפסוק בלי שרטוט ומה שתפילין אין משרטטים הוא מהלכה למשה מסיני. ומה שכותבים שלא לשם פסוק א"צ שרטוט, אמנם מ'ספר' לומדים שאם כתבה בלי שרטוט המגילה פסולה ולא היו המים בודקים. ויש לעיין אם מועיל שרטוט אחר כתיבה).
**************
דף י"ח – ע"א
כתב מגילת סוטה על שני דפים כספר תורה הנכתב עמודים עמודים – פסולה (באופן שמעורים התיבות זה בזה אינה פסולה, ורק אם ניתן לחתוך לשני דפים פסולה. וקרן פרה פסולה לשופר משום שני שופרות אף שהגלדים מחוברים – משום שדרכו להוסיף בכל שנה וכמביא משופר אחר ומדבקו.
שתי מגילות שלימות שמחקם בכוס, וכן הנותן לאשה ב' גיטין – פסול, משום שנאמר 'ספר' ולא שני ספרים).
כתב אות אחת ומחקה במים, אות אחת ומחקה, עד שהשלים כולה – פסולה, שנאמר 'ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת'.
איבעיא: כתב שתי מגילות לשתי סוטות, ומחקן בכוס אחת – אם כשרה, משום שנכתבה לשמה, או פסולה משום שצריך גם מחיקה לשמה. ואם נאמר שצריך גם מחיקה לשמה – מחקם בשתי כוסות ועירב, האם צריך שכל אחת תשתה מחיקת מגילתה. אם תאמר שצריך – חזר וחילק, האם אומרים יש ברירה וכל אחת שותה שלה, או לא.
איבעיא: השקה בסיב או שפופרת – האם דרך שתיה בכך.
איבעיא: נשפך חלק מהמים, האם די בשיריים.
שני שבועות האמורות בסוטה: לר' זירא אמר רב – אחת קודם שנמחקה המגילה, ואחת לאחר מחיקה. לרבא – אחת שבועה שיש עמה אלה, ואחת שבועה שאין עמה אלה, שבועה שיש עמה אלה – לרב עמרם אמר רב: משביעני עליך שלא נטמאת, שאם נטמאת יבואו ביך. לרבא: משביעני עליך שאם נטמאת יבואו ביך, שצריך שבועה של אלה. לרב אשי: משביעני עליך שלא נטמאת, ואם נטמאת יבואו ביך, שצריך שבועה על האשה ועל חלות האלה.
דף י"ח – ע"ב
משנה .'ואמרה האשה אמן אמן' – א. אמן על האלה אמן על השבועה. ב. אמן מאיש זה אמן מאיש אחר. ג. אמן שלא שטיתי נשואה, ומגלגלים עליה שבועה שלא שטיתי ארוסה ושומרת יבם אם הייתה יבמה וכנסה. ד. אמן שלא נטמאתי, ואם נטמאתי יבואו בי. לרבי מאיר: אמן שלא נטמאתי ושלא אטמא תחתיך מאישות זו, אבל אין מתנה עמה על קודם שנתארסה, ולא על אחר שתתגרש ונטמאת דרך זנות והחזירה.
שומרת יבם שזינתה – לרב המנונא: אסורה ליבמה, אף לחכמים הסוברים שקידושין תופסים בחייבי לאוין (שנאמר 'לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר' – לא תהא בה הויה לזר). וראייתו ממשנתנו שמשביעים הסוטה שלא שטית שומרת יבם, הרי שנאסרת עליו כאשת איש שזינתה. למערבא: אין הלכה כדבריו (אך במקומות אחרים מוכח שהלכה כרב המנונא), ומשנתנו כרבי עקיבא שאין קידושין תופסים בחייבי לאוין, שדינם כערוה.
מתנה על נישואין הראשונים, וכן יבם על נשואי אחיו, כפי ששנינו 'זה הכלל, כל שתבעל ולא תהא אסורה לו לא היה מתנה עמה', אבל ביאות הנ"ל אוסרות אותה עליו לעולם.
לרבי מאיר שיכול להתנות עליה שלא תטמא לאחר מכן – לכשתטמא, היו המים בודקים אותה.
לרבי מאיר שיכול גם להתנות על העתיד – מתנה גם על אם יגרשה ויחזירה ותטמא (ירושלמי: אדם יכול למחול על קינוי, ואיבעיא: קינא לה וגירשה והחזירה ונסתרה, האם גירושין כמחילה).
***************