לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום שני כ״ו ניסן תשפ"ג

מסכת סוטה דף י״ט

דף י"ט – ע"א

'זאת תורת הקנאות' – 'זאת' מיעוט, 'תורת הקנאות' ריבוי, לכו"ע ממעטים שאין האשה שותה ושונה מבעל ובועל אחד, ולכו"ע מרבים שבשני אנשים ושני בועלים שותה ושונה (וכן מרבים שאם קודם ששתתה קינא לה מפלוני ונסתרה, וקינא לה מפלוני ונסתרה, וכן פעמים הרבה – משקה ומביא מנחה אחת בפעם אחת על כולם) . איש אחד ושני בועלים, או ב' אנשים ובועל אחד – לת"ק: נתרבו, לחכמים: נתמעטו, לרבי יהודה – איש ירושלמי: אדם יכול למחול על קינוי, ואיבעיא: קינא לה וגירשה והחזירה ונסתרה, האם גירושין כמחילה אחד ושני בועלים נתמעט, שכיון שקינא לה כבר ונמצאת נקיה נראה שהתכווין להקניטה, אבל שתי אנשים ובועל אחד נתרבה.

הדרן עלך פרק היה מביא

פרק שלישי – היה נוטל

 משנה . הבעל נוטל את מנחתה מתוך כפיפה מצרית, ונותנה לתוך כלי שרת ונותן על ידיה ( ומה שאמרו בירושלמי שהכהן נוטל מיד האשה ונותנה בכלי שרת – באמת הנתינה בכלי שרת כשרה בזר, אלא שמצוה על הכהן ליטול מיד האשה, וכיון שנטלה הניחה בכלי שרת).

'ולקח הכהן מיד האשה' – לומדים בגזירה שווה מהאמור בתנופת חזה ושוק ואימורי שלמים 'ידיו תביאנה' – מה בסוטה כהן מניף אף בשלמים כן, ומה בשלמים בעלים מניפים אף בסוטה כן, שכהן מניח ידו תחת ידה ומניף ( ע"י כהן זקן, או אפילו ילד – שאין יצר הרע לשעה, אך אין להניח ביניהם מפה משום חציצה. סוטה גידמת – לירושלמי: שני כהנים מניפים במקומה, לבבלי: כיון שאינה יכולה להניף אינה שותה).

הגיש הכהן את המנחה לקרן מערבית דרומית, קמץ, והקטיר הקומץ, והשאר נאכל לכהנים.

נאמר 'והשקה' ג' פעמים, א' – אחר מחיקת המגילה קודם הקרבת המנחה, ב' – 'והקטיר המזבחה, ואחר ישקה את האשה את המים', ואח"כ נאמר פעם ג' – 'והשקה'

לחכמים: כיון שפעם הראשונה נכתבה קודם הקרבה כוונת הכתוב שמשקה ואח"כ מקריב, שמקרא האמור ראשון אינו לדרשה אלא לגופו, ומה שנאמר אחר הקטרה 'ואחר ישקה' – 'אחר' היינו אחרי מחיקה גמורה של המגילה, שלא ישקה כל עוד רישומו ניכר. 'והשקה' ג' – שאם נמחקה מגילה ואומרת איני שותה, פותחים פיה ומשקים אותה בעל כרחה (חייב שריפה בבית דין מחלוקת כיצד פותחים פיו, לחכמים ע"י כריכת סודרים סביב צווארו ומשיכתם, ולרבי יהודה ע"י צבת. וכאן לכו"ע ע"י צבת, שרק שם סוברים חכמים שכיון ששריפה חמורה מחנק, מקרבים מיתתו ע"י חנק וגמר מיתתו בשריפה משום ואהבת לרעך כמוך, אבל כאן אין לקרב מיתתה. ואחר פתיחת פיה בצבת אמר רבי יהודה שנותנים כלבוס בפיה שלא תסגור).

לרבי שמעון: כיון שנאמר 'ואחר ישקה' היינו לאחר כל המעשים האמורים למעלה, שג' דברים מעכבים ההשקאה: הקרבת הקומץ, מחיקת המגילה – שלא יהא רישומו ניכר, וקבלת השבועה (מיותר הוא, שאף כתיבת המגילה אינה כשרה קודם קבלת השבועה). 'והשקה' האמור תחילה לפני הקרבת המנחה – שאם השקה ואח"כ הקריב כשרה. 'והשקה' ג' – שאם נמחקה המגילה אחר הקרבת המנחה, ואמרה 'איני שותה' פותחים פיה ומשקים אותה בעל כרחה.

לרבי עקיבא: 'ואחר ישקה' – אחר הקרבת המנחה וכרבי שמעון, אבל 'והשקה' האמור תחילה לפני הקרבת המנחה אינו בא להכשיר ההשקאה בדיעבד קודם הקטרת המנחה, אלא בא ללמד שאם טעו הכהנים ומחקו המגילה לפני הקרבת המנחה שלא כדין, אף באופן זה אם אמרה 'איני שותה' פותחים פיה ומשקים אותה בעל כרחה.

מגילת סוטה שכתבה קודם שתקבל עליה שבועה – לא עשה ולא כלום.

אמרה 'איני שותה': לרבי עקיבא אם אינה רותתת – אין משקים אותה אפילו נמחקה המגילה, שוודאי טמאה היא. אם רואים שהיא רותתת – משקים אותה בעל כרחה, ונחלקו בדעתו אם היינו משנמחקה המגילה או רק משקרב הקומץ (לרבינו חננאל: נחלקו בדעת רבי עקיבא אם סובר כחכמים, שמשקה קודם הקטרת המנחה, או כדעת רבי שמעון שקודם מקטיר).

***************

יום שלישי כ״ז ניסן תשפ"ג

מסכת סוטה דף כ׳

דף כ' – ע"א

איבעיא: אמרה 'איני שותה' ואינה רותתת, וחזרה ואמרה 'שותה אני' – אם אומרים כיון שכבר אמרה 'איני שותה' הרי זו כאומרת 'טמאה אני' ואינה יכולה לחזור בה, או כיון שחזרה לומר 'שותה אני' גילתה דעתה שמה שאמרה 'איני שותה' היה משום פחד.

צריך שיתן דבר מר בתוך המים – שנאמר 'ונתן אל מי המרים', שיהיו מרים קודם המחיקה.

משנה . עד שלא נמחקה המגילה אמרה 'איני שותה' – מגילתה נגנזת בצידי (בצירי וכן הוא בירושלמי, כדי לשחקה) ההיכל, ומנחתה נשרפת על בית הדשן בעזרה, ששם שורפים פסולי קדשים שמחיצתם לפנים מן הקלעים, הואיל ונתקדש בכלי שרת.

נמחקה המגילה ואמרה 'טמאה אני' – המים נשפכים (בלול קטן שהיה בהיכל. ואין מגבלים בהם הטיט), ומנחתה נשרפת על בית הדשן. אמרה 'איני שותה' – פותחים פיה ומשקים אותה על כרחה, שמא טהורה היא ומחמת פחדה אמרה כן (ירושלמי: לפי שגרמה לשם שימחק, לבית שמאי אפילו נמחקה אות אחת, לבית הלל דווקא שנמחקו שתי אותיות).

אינה מספיקה לשתות – עד שפניה מוריקות, ועיניה בולטות, וגידים שבלחייה נופחים, ונראית כמלאה גידים, וגם בשרה נעשית שורות נפוחות. והם אומרים: הוציאוה, שלא תטמא העזרה, שמא תפרוס נדה מצערה הבא פתאום.

אם יש לה זכות תולה, לתנא דמתניתין – יש זכות תולה שנה ב' או ג' שנים, שהקב"ה מאריך זמן עד ג' שנים, זכר לדבר: 'כה אמר ה' על שלשה פשעי אדום' (לירושלמי: יש זכות תולה שנה – מנבוכדנצר, ב' שנים – מאמנון, ג' – מאחאב),

לרבי אבא יוסי בן חנן – ג' חדשים, כדי הכרת העובר, שדרש 'ונקתה' ע"י זכות כדי 'ונזרע זרע' – כשיעור שהעובר ניכר.

לר"א בן יצחק איש כפר דרום – ט' חדשים, שלומדים 'ונזרעה זרע' מהאמור 'זרע יעבדנו יסופר' – הראוי לחיות ולבא לידי סיפור שבחו של מקום.

לבן עזאי חייב אדם ללמד תורה לבתו – שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה. לרבי אליעזר המלמד בתו תורה כמלמדה תפלות.

רבי יהושע אומר: רוצה אשה בקב ותפלות, מתשעה קבים ופרישות.

חסיד שוטה ורשע ערום ואשה פרושה ומכות פרושים (-המכה עצמו בכתלים להראות שהוא עניו וצנוע) – הרי אלו מבלי עולם.

רבי מאיר בתחילה בא ללמוד מרבי עקיבא, ולא יכול היה לעמוד על טעמיו, הלך ללמוד אצל רבי ישמעאל משניות סתומות, וחזר ללמוד אצל רבי עקיבא טעמי המשנה.

רבי מאיר היה סופר והיה מטיל קנקנתום בתוך הדיו, ולא אמר לו רבי עקיבא כלום, ורבי ישמעאל אמר לו: הוי זהיר במלאכתך שהיא מלאכת שמים, ואם תחסיר אות אחת, כגון א' מ'ה' אלוקיכם אמת', או תייתר אות אחת, כגון 'בראשית בראו', נמצאת מחריב כל העולם. והשיבו: בקי אני בחסירות ויתירות, ואפילו לזבוב שימחוק תג דלי"ת ויעשהו רי"ש (ב'שמע ישראל… אחד') אין לי לחוש, מפני שאני מטיל קנקנתום לתוך הדיו ואינו נמחק לגמרי. אמר לו רבי ישמעאל: וכי מטילים קנקנתום לתוך הדיו, והלא פרשת סוטה אינו נכתבת אלא בכתב שיכול למחות. ויש מחליפים 'רבי ישמעאל' עם 'רבי עקיבא'.

דף כ' – ע"ב

מגילת סוטה שנכתבה לשם סוטה אחת – לתנא דמתניתין אינה כשרה לסוטה אחרת, שצריך כתיבה לשמה, שנאמר 'ועשה לה הכהן' – 'לה' לשמה, לרבי אחי בר יאשיה כשרה, ש'ועשה לה' היינו מחיקה, שהיא צריכה להיות לשמה.

מטילים קנקתום לתוך הדיו, לרבי ישמעאל (או לרבי עקיבא, כנ"ל ע"א) ולרבי יהודה בשם רבי מאיר: בפרשת סוטה שבספר תורה לא יטיל, שסוברים שמוחקים לה מספר תורה (דווקא אם נכתבה אותה פרשה לאחר שקבלה עליה שבועה שהרי אם נכתבה קודם קבלת שבועה לא עשה ולא כלום, ואע"פ שהסופר לא נתכוין לשם סוטה אלא לשם ס"ת. וגם בזמן הזה אין מטילין קנקנתום לדיו שבפרשת סוטה, שכיון שאפשר למחוק לה מס"ת הרי מכך שנאמר 'ומחה', למדים שלעולם יש לכתוב פרשה זו בכתב שיכול למחות). לרבי יעקב בשם רבי מאיר: בספר תורה מותר, ורק במגילת סוטה שבמקדש לא יטיל, שסובר שאין מוחקים לסוטה מפרשה שבספר תורה.

מחלוקת התנאים אם מוחקים לסוטה מתוך ספר תורה – לרבי ירמיה: נחלקו במחלוקת התנאים אם צריך כתיבה לשמה.

לרב פפא: גם הסובר שמוחקים מס"ת אפשר שסובר שאם נכתבה לשם רחל ניתק את המגילה מכל הנשים, ורק ספר תורה שנכתב בסתם כשר לכולם.

לרב נחמן בר יצחק: גם הסובר שמגילתה כשירה לסוטה אחרת אפשר שמודה שאין מוחקים מספר תורה, שרק מגילה שנכתבה לשם אלות כשרה, ולא ספר תורה שכותבים אותו להתלמד.

מת וטמא מת מותרים להיכנס למחנה לויה – שנאמר 'ויקח משה את עצמות יוסף עמו', ומשה היה במחנה לויה.

חרדה מסלקת דמים, ודווקא דאגה שאינה באה פתאום, אבל הבאה פתאום פותחת המקור (לבית שמאי גם פחד מלאך המוות גורם פתיחת המקור, ולכן כל הנשים מתות נדות, אבל בית הלל חולקים, שכיון שפחד זה בא בשעת יציאת הנפש אינו גורם פתיחה).

***************

יום רביעי כ״ח ניסן תשפ"ג

מסכת סוטה דף כ״א

דף כ"א – ע"א

'כי נר מצוה ותורה אור' – מה נר אינו מגין אלא לפי שעה אף מצוה כן, מה אור מאיר לעולם אף תורה כן. לרב יוסף: מצוה – מגינה מייסורים אפילו בשעה שאינו עוסק בה, ומצילה מיצר הרע רק בשעה שעוסק בה, תורה מגינה ומצילה בין בשעה שעוסק בה בין בשעה שאינו עוסק בה. לרבא: מצוה – בין כשעוסק בה ובין כשאינו עוסק בה מגינה מייסורים ואינה מצילה מיצר הרע, תורה – בשעה שעוסק בה מגינה ומצילה, כשאינו עוסק בה מגינה ואינה מצילה.

'בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך' – תורה תנחה אותך בעולם הזה, 'בשכבך' – תשמור עליך אחר מיתה, 'והקיצות היא תשיחך' – לעתיד לבא תליץ בעדך את זכותך.

משל למהלך באישון לילה ואפילה, שמתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הליסטים, ואינו יודע באיזו דרך מהלך. נזדמנה לו אבוקה של אור – ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים (-זכה לקיים מצוה, ניצל ממקצת פורענות), ועדיין מתיירא מחיה רעה וליסטים ואינו יודע באיזה דרך מהלך, כיון שעלה עמוד השחר ניצל (-זכה לתורה ניצל מחטא ויסורים), ועדיין אינו יודע באיזו דרך מהלך, הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם.

מה היא פרשת דרכים: לרב חסדא – תלמיד חכם ביום המיתה, שכיון שלא פירש מתורה עד יום מותו ניצל מכולם.

לרב נחמן בר יצחק – תלמיד חכם שזכה ליראת חטא אחר שזכה לתורה, שהתורה מלמדת מצוות וממה הוא צריך לפרוש, ויראת חטא מונעת אותו מלרדוף אחר יצרו. למר זוטרא – עדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך אם יזכה להיות תלמיד חכם שיסייעוהו מן השמים להתקבל דבריו להורות כהלכה, וכשמגיע לכך – ניצול מכולם (ואף לסוברים שאין התורה מצילה מיצר הרע בשעה שאין עוסק בה – סתם תלמיד חכם תורתו אומנותו וכל שעה עוסק ומהרהר בה, ואינו הולך ד' אמות בלי תורה).

עבירה מכבה שכר מצוה (נר מצוה), ואין עבירה מכבה שכר תורה (תורה אור), שנאמר 'מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה' (תורה).

זכות התולה לסוטה – היינו זכות מצוה, שמגינה מייסורים גם בשעה שאין עוסקים בה. או זכות תורה, ואע"פ שעסק בתורה אינו מגין עליה שכיון שאינה מצוה אין שכרה גדול, אמנם יש לה זכות תורה במה שטורחת בבנה ובעלה שילמדו תורה.

בשכר שהנשים טורחות להביא בניהם לבית הספר לקרוא מקרא ולשנות משנה, וממתינות לבעליהם היוצאים לעיר אחרת ללמוד תורה – מתחלקות עמהם בשכר הלימוד.

אלמלא דרשו דואג ואחיתופל הפסוק 'נר מצוה ותורה אור' שאין עבירה מכבה תורה – לא רדפו אחר דוד באמרם שה' עזבו ככתוב 'לא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך'.

'בוז יבוזו לו' – לא כשמעון שהתפרנס ע"י עזריה אחיו והתחלק בזכות לימודו, ולא כרבי יוחנן שלמד והתפרנס ע"י הנשיא, אלא כהלל שעסק בתורה מתוך עוני, ששבנא אחיו של הלל עסק בעסק, לסוף אמר להלל להתחלק עמו בעיסקא ויתחלקו בשכר תורתו, יצאה בת קול ואמרה: 'אם יתן איש את כל הון ביתו בוז יבוזו לו'.

דף כ"א – ע"ב

לרבי אליעזר כל המלמד בתו תורה – כאילו למדה תיפלות, שמתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דבריה בהצנע.

'אני חכמה שכנתי ערמה' – לרבי אליעזר: כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית. לחכמים: אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהם לפרוש מכל עסקים ונעשה עני וחסר כל, או שמערים שתתקיים תורתו – לקבוץ על יד וללמוד מכל אדם.

'והחכמה מאין תמצא' – אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו.

אמר רבי יהושע: רוצה אשה בקב ותיפלות אע"פ שמזונותיה מועטים, מתשעת קבים ופרישות. (לר"ח: רוצה אשה שיהא בעלה חמר ותהא עונתה בכל שבת, אף שאין מביא לה אלא קב חיטים, ולא יהא גמל שהולך בדרך רחוקה ועונתה אחת לשלושים יום, אף שמביא לה לשכרו ט' קבים. לרב האי: המשרה אשתו ע"י שליש לא יפחות לה מקביים חיטים לכל שבוע, ועונתה מצויה לה, ואילו המורד על אשתו מוסיפים על כתובתה ג' דינרים בשבת, ושער בינוני הוא ד' סאין בסלע, וסלע ד' דינרים, נמצאת סאה בדינר, וג' סאין בג' דינרים שהם י"ח קבים, ועמדו חכמים על סוף דעתה שלא אשה שרוצה בתיפלות ועמו שני קביים, מי"ח קבים [שהם ט' פעמים קביים]). לפיכך אין טוב שתלמד תורה.

חסיד שוטה – הרואה אשה טובעת בנהר ונמנע להצילה מחמת חסידות. (בירושלמי: ראה תינוק טובע בנהר ואומר לכשאחלוץ תפילין אציל אותו, ועד שחלץ כבר מת).

רשע ערום – לרבי יוחנן: המטעים דבריו לדיין קודם בעל דין חבירו.

לר' אבהו: הנותן דינר לעני להשלים לו מאתיים זוז.

לרב אסי אמר רבי יוחנן: המשיא עצה לבנים למכור בנכסים מועטים, שמפקיעים ממזונות הבנות. (אבל מכרו מדור אלמנה – לא עשו ולא כלום. נכסים המשועבדים למזונות אלמנה – לתירוץ א' לא עשו ולא כלום, שבעלה משועבד לה בחייו. לתירוץ ב' דינם כמזונות הבנות, שאינן דומים למדור שכבר דרה בבית זה בחייו).

לאביי: המשיא עצה למכור למי שקיבל נכסים ממי שאמר 'נכסי לך ואחריך לפלוני', לרשב"ג שאין לשני אלא מה ששייר הראשון (רשע – שגרם לעבור על דברי הנותן, וערום – שהועילו מעשיו והרי הוא חוטא ולא לו. אבל הזוכה עצמו אכן לכתחילה אסור לו למכור, אך אם מכר אינו נקרא רשע. אבל לרבי השני מוציא מיד הלקוחות).

לרב יוסף בר חמא א"ר ששת: המכריע אחרים כאורחותיו לעשות כמוהו, שאין תוכו כברו.

לרבי זריקא א"ר הונא: המיקל לעצמו ומחמיר לאחרים.

לעולא: שקרא ושנה לא שימש תלמידי חכמים ללמוד סברת הגמרא, רשע הוא – שאין תורתו על בוריה, ואין ללמוד הימנו, וערום – שהשומע קולו סבור שהוא בקי בטעמיהם, ונוהג בו כבוד כתלמיד חכם.

***************