לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום ראשון ט״ז אייר תשפ"ג
מסכת סוטה דף ל״ט
דף ל"ט – ע"א
אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, ולכן אין מחיצה מפסקת בין ברכת כהנים לישראל, וכל שכן שאין אדם גבוה מפסיק בין הכהנים לאדם נמוך, וכן התיבה אינה מפסיקה.
הזאת פרה אדומה צריכה כוונה לטהרה, ולכן אם נתכוון להזאה לפניו, והזה על כלים שלאחריו, או כיוון לאחריו והזה לפניו – הזאה פסולה. התכווין לפניו והזה על הצדדים שבפניו – הזאה כשרה, שהם כפניו. וכן בברכת כהנים – גם העם שבצדדים שלפני הכהנים בכלל הברכה.
כיון שנפתח ספר תורה – אסור לדבר אפילו בדבר הלכה.
כהן שלא נטל ידיו – לא ישא את כפיו.
ר' אלעזר בן שמוע אמר שהאריך ימים בזכות שמימיו לא עשה בית הכנסת קפנדריא, ולא פסע על ראשי עם קודש, ולא נשא כפיו בלי ברכה.
בשעה שעוקר הכהן רגליו לעלות לדוכן בברכת עבודה, אומר: 'יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו שתהא ברכה זו שציותנו לברך את עמך ישראל לא יהא בה מכשול ועון', ומאריך בה עד שתכלה אמן של הודאה מפי הציבור.
קודם ברכת כהנים מברך: 'אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצוונו לברך את עמו ישראל באהבה'.
כשגומר ברכותיו ומחזיר פניו אומר: 'ריבונו של עולם, עשינו מה שגזרת עלינו, עשה עמנו מה שהבטחתנו, ותסכים על ידינו, כמו שכתוב 'ואני אברכם', השקיפה ממעון קדשך מן השמים', ומאריך בה עד שתכלה ברכה מפי שליח ציבור, ועוקר רגליו.
דף ל"ט – ע"ב
הכהנים פושטים אצבעותיהם כשמברכים, ואין רשאים לכוף קשרי אצבעות עד שיחזרו פניהם מן הציבור.
אין ש"ץ רשאי לקרות 'כהנים' עד שיכלה אמן של ברכת הודאה מפי הציבור, ואין הכהנים רשאים להתחיל בברכה עד שתכלה קריאת 'כהנים' מפי הש"ץ, ואין הציבור רשאים לענות אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים, ואין הכהנים רשאים להתחיל בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור – שתרי קלי לא משתמעי.
אין הכהנים רשאים להחזיר פניהם מן הציבור עד שיתחיל ש"ץ שים שלום, ואין רשאים לעקור רגליהם ולילך עד שיגמור כל הברכה.
אין הציבור רשאים לענות אמן עד שתכלה ברכת תורה מפי הקורא, ואין הקורא רשאי לקרות עד שיכלה אמן מפי הציבור, ואין המתרגם רשאי להתחיל בתרגום עד שיכלה פסוק מפי הקורא, ואין הקורא רשאי להתחיל בפסוק אחר עד שיכלה תרגום מפי המתרגם – שתרי קלי לא משתמעי.
המפטיר בנביא – צריך שיקרא בתורה תחילה.
אין המפטיר רשאי להפטיר בנביא עד שיגללו ספר תורה – שלא יהיו הגוללים טרודים מלשמוע הפטרה מפי המפטיר.
אין שליח ציבור רשאי להפשיט את התיבה בציבור – שטורח הציבור לעכב שם עם הספר, אלא מוליך הספר לביתו ומניחו, והעם יוצאים אחריו, ואח"כ בא ומפשיט התיבה.
אין הציבור רשאי לצאת עד שיקחו ספר תורה מונח במקומו – שנכון שיצא ספר תורה בפתח תחילה, שנאמר 'אחרי ה' אלוקיכם תלכו', אך אם יש שני פתחים יכול לצאת מפתח אחר שאין ס"ת יוצא דרכו
***************
יום שני י״ז אייר תשפ"ג
מסכת סוטה דף מ׳
דף מ' – ע"א
בזמן שהכהנים מברכים את העם, צריכים העם להודות לפניו על ברכותיו להראות שהם נוחות להם, ואומרים: ברכו ה' מלאכיו… ברכו ה' כל צבאיו… ברכו ה' כל מעשיו… במוסף של שבת אומרים: שיר המעלות הנה ברכו את ה'… שאו ידיכם קודש… ברוך ה' מציון… אף ש'ברוך ה' מציון' אינו מאותו מזמור אומר אותו ולא 'יברכך ה' מציון' שהוא מאותו מזמור – שמתוך שהתחיל בברכותיו של הקב"ה מסיים בברכותיו. במנחה בתענית אומרים: אם עוונינו ענו בנו… מקוה ישראל מושיעו… למה תהיה כאיש נדהם… בנעילה ביום הכיפורים אומר: הנה כי כן יבורך גבר… יברכך ה' מציון… וראה בנים לבניך…
הפסוקים שהקהל אומרים בעת ברכת כהנים – נחלקו אם אומרים אותם בין הברכות של ברכת כהנים, או בשעת אמירת שם השם. ועוד נחלקו אם אומרים כל אחד מהפסוקים כנגד כל אחד מהברכות, או כל הג' פסוקים על כל ברכה וברכה.
יש אומרים שאין העם אומרים הפסוקים אלא במקדש לכבוד השם המיוחד, וי"א שגם במקדש לא היו אומרים אותם – כלום יש עבד שמברכים אותו ואינו מאזין, וי"א שגם בגבולים אומרים אותם – כלום יש עבד שמברכים אותו ואינו מראה שברכת רבו חשובה לו. רבי אבא לא אמרם, מפני שראה שר' אבא מן עכו אינו אומרם.
רבי אבא אמר שבתחילה חשב שהוא עניו, עד שראה שר' אבא מן עכו אמר למתורגם טעם אחד והמתורגמן אמר טעם אחר ולא הקפיד.
ענוותו של רבי אבהו – אמרה אשתו של מתורגמן לאשתו: בעלי חכם כבעלך, ומה שהוא מתכופף אליו בשעת הדרשה הוא רק לכבד אותו. וכשאמרה זו אשתו של רבי אבהו לבעלה, אמר לה: מה נפקא מינך, מתוך שנינו יתקלס שמו יתברך.
רצו למנות רבי אבהו בראש, כיון שראה שלרבי אבא דמן עכו יש הרבה חובות וצריך ללוות, אמר רב אבא שיש חכם גדול וראוי לשבת בראש יותר ממני, כדי שיושיבו את רבי אבא דמן עכו בראש, ויעשרוהו.
רבי אבהו ורבי חייא בר אבא היו יחד במקום אחד, רבי אבהו דרש באגדה ובאו כולם לשמוע, ולא באו לשמוע דרשתו של ר' חייא בר אבא, וחלשה דעתו. אמר לו רבי אבהו, משל לשני בני אדם, אחד מוכר אבנים טובות והשני מוכר מיני סידקית, מתוך שדמיהם קלים יש לו קונים הרבה. כל יום היו מלווים את רבי אבהו שהיה נשוא פנים בבית המלך, באותו יום ליווה רבי אבהו את רבי חייא בר אבא, ועם כל זה לא נתיישב דעתו.
בזמן ששליח ציבור אומרים 'מודים' – לרב: העם אומרים 'מודים… על שאנו מודים' – שנתת בלבנו להיות דבוקים בך ומודים לך. ושמואל הוסיף: אלוקי כל בשר…, רבי סימאי הוסיף: יוצרינו יוצר בראשית…, נהרדעי בשמו הוסיף ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו וכו', אחרא בר יעקב מסיים כן תחיינו ותחננו ותקבצנו ותאסוף גליותינו לחצרות קדשך לשמור חוקיך ולעשות רצונך בלבב שלם וכו', לרב פפא: אומרים הכל.
לעולם תהא על האדם אימת הציבור – שהרי כהנים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי השכינה. או מהנאמר 'ויקם המלך דוד על רגליו, ויאמר שמעוני אחי ועמי', אמר להם דוד: אם אתם שומעים לי, אחי אתם, ואם לאו, עמי אתם, ואני רודה אתכם במקל. וי"א גם מזה שתיקן רבן יוחנן בן זכאי עשר תקנות, ואחת מהם שאין הכהנים רשאים לעלות בסנדליהם לדוכן, כדי שלא יראה הציבור הטיט שעל סנדליו. לרב אשי – אין זה טעם התקנה, שהטעם הוא שמא תפסק רצועה בסנדלו, וכדי שלא יתלוצצו עליו חבריו ישב לקשרה בשעת ברכת כהנים, ויאמרו שהוא בן גרושה או חלוצה ולכן אינו מברך עם הכהנים.
במקדש היו מברכים שלשה פסוקים של ברכת כהנים בברכה אחת – לפי שאין עונין אמן במקדש, וכשמברכים את ה' היו מברכים 'ברוך ה' אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם'.
משנה . יום הכיפורים במקדש: חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנה לראש הכנסת, והוא נותנה לסגן, והוא נותנה לכהן גדול. והיינו אף לסובר שאין חולקים כבוד לתלמיד במקום רב, שהכל משום כבוד כהן גדול, שמראים את מעלותיו.
הכהן גדול עומד ומקבל הספר תורה וקורא פרשת 'אחרי מות', ו'אך בעשור', וגולל הספר תורה ומניחה בחיקו, ואומר: יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן. ומוסיף לקרוא בעל פה 'בעשור לחודש' שבחומש במדבר, שאם יגלול הספר תורה עד שם לקרותו יפסיק המתורגמן וישתוק ויש גנאי לציבור.
אחרי קריאת התורה מברך הכהן גדול שמנה ברכות: על התורה, עבודה (רצה), מודים, אתה בחרתנו וחותם מלך מוחל וסולח וכו', על המקדש וחותם אשר בחר במקדש, מתפלל על ישראל וחותם ברוך הבוחר בעמו ישראל, על הכהנים, על ירושלים, ושאר התפלה.
אין ישיבה בעזרה – שאין כבוד שמים בכך, ואפילו למלאכי השרת, אלא למלכי בית דוד בלבד, שחלק להם המקום כבוד להראות שמלכותו שלימה. אבל בעזרת נשים מותר לשבת.
***************
יום שלישי י״ח אייר תשפ"ג
מסכת סוטה דף מ״א
דף מ"א – ע"א
מדלגים בתורה בעניין אחד כל זמן שלא גמר המתורגמן לתרגם, אבל לא בשני עניינים, שכשהלב נמשך אחר ענין אחד אינו ממהר לצאת ממנו ולשמוע ולהבין ענין אחר. ודווקא בתורה שקוראים בה המצוות ושמא לא ישמע אחת מהן ויבא לעבור עליה, אבל בנביא מדלגים אפילו בשני עניינים כל זמן שלא גמר המתורגמן, אבל כשגמר לא – שגנאי לציבור כשישתוק לפניהם ואין מתחיל בפסוק אחר, ובכל אופן לא ידלג מנביא לנביא, אמנם בתרי עשר מדלג מאחד לשני אך לא למפרע.
כשגולל הכהן גדול ספר תורה ומניחו בחיקו קודם שקורא על פה 'ובעשור' שבחומש במדבר, אומר: יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן, שלא להוציא לעז על ספר תורה כאילו פרשה זו אינה כתובה בו ומשובש הוא.
הטעם שקורא בעל פה: שאין גוללים ספר תורה בציבור – משום גנאי ציבור שממתינים בשתיקה, ואין מביאים ספר תורה אחרת – שלא יאמר שמצאו פסול בספר הראשון. ודווקא כשאחד עולה לקרות בשני ספרי תורה, אבל בכמה עולים אין גנאי, ולכן ראש חודש טבת שחל בשבת קוראים בשלשה ספרי תורה – פרשת השבוע, קריאת ר"ח, קריאת חנוכה. לריש לקיש הטעם שאין הכהן גדול קורא בספר תורה אחר – שצריך ברכה אחרת, ואין מברכים ברכה שאינה צריכה.
מברך כהן גדול ברכת התורה שלאחריה – כדרך שמברכים בבית הכנסת, על מחילת העוון – כדרך שמברך בתפלה – אתה בחרתנו, וחותם מלך מוחל וסולח וכו'. על המקדש וכהנים וישראל וירושלים – כל אחד ברכה לעצמה.
מה ששנינו במשנה שכהן גדול מברך שאר התפלה – היינו ברכה שיש בה תפלה, תחנה, רנה, ובקשה שעמך ישראל צריכים ליוושע, וחותם 'שומע תפלה'.
לאחר שגומר כהן גדול לקרוא פרשה בברכותיה – כל אחד מהציבור מביא ספר תורה מביתו לעזרה וקורא בו, להראות חזות ונוי ספר תורה שלו לרבים.
משנה . מצות הקהל במוצאי יום טוב הראשון של חג בשנה שמינית (מוצאי שביעית) – שנאמר 'מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות', שמטה – שלא ימנו משנת ארבעים ליציאת מצרים אלא לאחר שבע שנים שכבשו ושבע שנים שחילקו והתחילו למנות שמיטות, במועד – שלא בסוף שמיטה, בחג הסוכות – ולא במועד ראש השנה, בבוא כל ישראל – בתחילת המועד ולא ביו"ט אחרון, והיינו במוצאי יו"ט ראשון – שאין תיקון הבימה דוחה שבת ויו"ט.
במוצאי יום טוב ראשון עושים למלך בימה של עץ בעזרה, ויושב עליה, חזן הכנסת נוטל ס"ת ונותנה לראש הכנסת, והוא לסגן, והוא לכהן גדול, והוא נותנה למלך. והיינו אף לסובר שאין חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב – שהכל משום כבודו של מלך.
אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, ובעזרת נשים מותר.
המלך עומד ומקבל הספר תורה, וקורא בישיבה, אגריפס המלך קרא בעמידה ושבחוהו חכמים, שהרי מותר לשבת בעזרת נשים, ובמקום מצוה יכול המלך למחול על כבודו.
כשהגיע אגריפס לפסוק 'לא תוכל לתת עליך איש נכרי' זלגו עיניו דמעות, אמרו לו: 'אל תתירא אגריפס, אחינו אתה אחינו אתה', שאמו מישראל, ובאותו שעה נתחייבו כלייה על שהחניפו לו, שלא היה ראוי למלכות, שעבד היה.
המלך קורא מתחילת ספר דברים עד לאחר 'שמע', ומדלג וקורא 'והיה אם שמוע', 'עשר תעשר', 'כי תכלה לעשר', וברכות וקללות, וחוזר לפרשת המלך עד שגומר כל הפרשה. ומברך הברכות שכהן גדול מברך ביום הכיפורים, אלא שמברך 'מקדש ישראל והזמנים' במקום מחילת העוון שביוה"כ.
מיום שגבר אגרופה של חנופה: נתעוותו הדינים – שהחניפו הדיינים לבעלי הדין. ונתקלקלו המעשים – שהגדולים ראו עוברי עבירה ולא מיחו בידם. ואין אדם יכול לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך – שמתוך שלא מיחו בעוברי עבירה, למדו ממעשיהם, ונמצא כולם עוברים.
מותר להחניף לרשעים בעולם הזה.
יעקב אמר לעשיו 'כראות פני אלוקים ותרצני' – לרבי שמעון בן לקיש: נתכוון להחניפו, לרבי לוי: לאיים עליו ולהודיעו שהוא רגיל לראות מלאכים.
כל שיש בו חנופה – מביא אף לעולם, אין תפילתו נשמעת, אפילו עוברים שבמעי אמם מקללים אותו, נופל בגיהנום.
***************