לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום שישי ז׳ אייר תשפ"ג
מסכת סוטה דף ל׳
דף ל' – ע"א
רבי עקיבא דרש במשנה לעיל ששני עושה שלישי בחולין, ואמר רב שיש להוכיח מדברי חמשה תנאים, שחולקים וסוברים שאינו עושה – רבי מאיר (וכן חכמים החולקים עליו), רבי יוסי, רבי יהושע, רבי אלעזר, רבי אליעזר.
כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים – לרבי מאיר: מטמא את הקודש להיות שלישי, ואותו שלישי יעשה רביעי בקודש, ופוסל את התרומה, ומותר בחולין ומעשר.
לחכמים: אסור באכילת מעשר, ומותר בחולין. הרי שסוברים רבי מאיר וחכמים החולקים עליו שאין שני מטמא חולין.
רבי יוסי דרש לעיל שתרומה נטמאת משני בקל וחומר מכך ששני טמא בחולין, ומכך שתרומה נעשית שלישי דרש בקל וחומר שקודש נעשה רביעי, ואילו סובר שחולין נעשים שלישי, היה לו לדרוש בקל וחומר שתרומה נעשית רביעי, וקודש נעשה חמישי. אלא בהכרח שסובר שאין שלישי בחולין.
האוכל חצי פרס אוכלים טמאים – לרבי אליעזר: אכל ראשון – נעשה גופו ראשון לטומאה מדרבנן, אכל שני – נעשה שני, שלישי – נעשה שלישי.
לרבי יהושע: אכל ראשון או שני – נעשה שני, אכל שלישי – נעשה שני לעניין קודש. וסיים רבי יהושע שזה שייך רק בחולין שנעשו על טהרת תרומה והרי הם שלישי, ומוכח שסובר שבסתם חולין לא שייך שלישי.
לרבי אלעזר ראשון של חולין ושל תרומה ושל קודש שווים – שלעניין קודש מטמא שניים ופוסל עוד אחד (רביעי), לעניין תרומה מטמא אחד ופוסל עוד אחד (שלישי), ובחולין פוסל אחד. (והתנא שחולק עליו סובר שקודש נטמא עד רביעי רק מכח ראשון של קודש, ולא של תרומה וחולין). הרי שדעת רבי אלעזר שאין חולין נעשה שלישי.
שתי עיסות אחת טהורה ואחת טמאה – לרבי אליעזר: נוטל כדי חלה מעיסה הטהורה, ונותן קצת מהעיסה הטהורה בין שתי העיסות, כדי ליטול מן המוקף.
לגירסא במשנה – דווקא פחות מכביצה יניח ביניהם,
לברייתא – אף כביצה. וחכמים אוסרים להפריש מזו על זו.
טעם מחלוקתם: להוי אמינא – נחלקו אם שני עושה שלישי בחולין, ומדובר שהעיסה היא ראשון לטומאה, רבי אליעזר סובר שאינו עושה, ולכן אף אם תטמא העיסה שביניהם ותעשה שני לא תטמא את העיסה הטהורה (אמנם לגירסא במשנה אסר להניח כביצה – א. שיש למעט בטומאת חולין. ב. שמא תיגע בה החלה ותעשה שלישי, אך פחות מכביצה אין מטמאה אוכלים אחרים), וחכמים סברו שני עושה שלישי בחולין, ואם תטמא האמצעית ותיגע בעיסה הטהורה תטמא אותה.
למסקנא – לדעת הכל אין שני עושה שלישי בחולין, ונחלקו:
א. בחולין הטבולים לחלה, האם דינם כחלה ושני עושה שלישי, או כחולין סתם.
ב. האם מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל – ולגרום טומאה למה שמניח באמצע, או לא.
דף ל' – ע"ב
'ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפיים באמה' – לרבי עקיבא: משום תחום שבת.
לרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: שדות וכרמים לערי הלויים, שסובר תחום שבת הוא רק מדרבנן.
בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה, ונאמר 'ויאמרו לאמור' היינו שענו ישראל אחר משה.
לרבי עקיבא: על כל אמירה ענו את תחילת השירה 'אשירה לה" – משה אמר 'אשירה לה", והם ענו אחריו 'אשירה לה", אמר 'כי גאה גאה', והם ענו אחריו 'אשירה לה".
לרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: ענו אחריו כל דבר שאמר.
לרבי נחמיה: משה פתח בשירה, וכולם אמרו יחד עמו.
כיצד אמרו שירה: לרבי יוסי הגלילי – עולל מוטל על ברכי אימו, ותינוק יונק משדי אימו, כיון שראו את השכינה, עולל הגביה צווארו, ותינוק שמט דד מפיו, ואמרו: 'זה קלי ואנוהו', שנאמר 'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז'.
לרבי מאיר – אפילו עוברים שבמעי אימם אמרו שירה, שנאמר 'במקהלות ברכו אלוקים, ה' ממקור ישראל'. ונעשה להם נס שנעשה כרס האם כאספקלריא המאירה, וראו.
***************
שבת קודש ח׳ אייר תשפ"ג
מסכת סוטה דף ל״א
דף ל"א – ע"א
נאמר באיוב 'הן יקטלני לא איחל', והדבר שקול אם הכוונה כמו כל 'לא' הכתוב באל"ף – שעבד מיראה, או הכוונה כמו 'לו' – שעבד מאהבה, שיש 'לא' באל"ף שהכוונה כ'לו' בוי"ו, כגון 'בכל צרתם לא צר', שהכוונה 'לו', כאמור בהמשך 'ומלאך פניו הושיעם'.
נאמר באיוב 'ירא אלוקים' – לרבי מאיר: גם באברהם נאמר 'ירא אלוקים', והכוונה מאהבה, כנאמר 'זרע אברהם אוהבי' (ולא כרבן יוחנן בן זכאי לעיל דף כ"ז: שאיוב עבד מיראה).
גדול העושה מאהבה – שזכותו מגינה על אלפיים דור, מהעושה מיראה – שזכותו מגינה רק על אלף דור.
תלמידו של רבא חלם הפסוק 'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך', ותלמיד אחר חלם הפסוק 'וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו ויעלצו בך אוהבי שמך', ואמר להם רבא: שניכם צדיקים גמורים, אלא השני עובד ה' מאהבה והראשון מיראה.
הדרן עלך פרק כשם שהמים
פרק שישי – מי שקינא
משנה . מי שקינא לאשתו – לרבי אליעזר: אין צריך עדות גמורה שנסתרה אח"כ, אלא אפילו עבד ושפחה נאמנים, ואם אינו רוצה להשקותה יוציא ויתן כתובה.
לרבי יהושע צריך עדות לסתירה, אכן אם נושאים ונותנים בה מוזרות בלבנה ומדברים בפריצותה – מכוער הדבר, ותצא (ויתן כתובה), שאין המים בודקים אותה.
עד אחד נאמן שנטמאת כשנסתרה אחר קינוי (לרבי אליעזר אף בלא עדי סתירה, ולרבי יהושע דווקא בעדי סתירה), ואפילו עבד ושפחה, ואף לפוסלה מכתובתה – שנאמר 'ועד אין בה' והיינו שאין ב' עדים רק אחד, וכוונת הפסוק לאוסרה, כנאמר 'והיא לא נתפשה'.
חמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה – נאמנות שלא תשתה, אך לא להפסידה כתובתה, הואיל ושונאות אותה.
דף ל"א – ע"ב
לרבי יהושע לקינוי וסתירה צריך שני עדים (ולרבי אליעזר אמנם לסתירה א"צ שני עדים, אך לקינוי צריך), ואין לומדים מטומאה שעד אחד נאמן אף שאוסרה איסור עולם, וקל וחומר סתירה (וקינוי) שאין אוסרה איסור עולם – שנאמר בטומאה 'ועד אין בה' – בה עד אחד נאמן, ולא בקינוי וסתירה.
עד טומאה בלי קינוי וסתירה אינו נאמן – שנאמר 'כי מצא בה ערות דבר', ולמדים גזרה שוה 'דבר' מהאמור בדיני ממונות 'על פי שנים עדים יקום דבר'.
עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת – לרבי יצחק לא הייתה שותה, כיון שהאמינה תורה עד אחד בטומאה הרי הוא כשניים, ואין עד אחד יכול להכחישו.
לרבי חייא: אם כבר העיד עד טומאה ויצא, הרי הוא כשניים ואין עד אחד הבא אחריו יכול להכחישו, אבל אם באו בבת אחת, והיינו שבא השני תוך כדי דיבור של עדות הראשון – נתבטל דבריו של הראשון מיד, והרי היא שותה.
לרבי נחמיה כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות, ללשון א' – פסולים וכשרים שוים בה.
ללשון ב' – דווקא בעדים פסולים כן הוא, אבל אם עד כשר מעיד שנטמאת, אפילו מאה נשים מעידות שלא נטמאת הרי הם כעד אחד, ואם באו כאחת – הרי זה ספק ושותה, ואם באו לאחר שהעיד הראשון – אין מקבלים עדותם, ואינה שותה. ואם העידו שני פסולים שנטמאת, ועד כשר שלא נטמאת הרי זה ספק ושותה.
שנינו במשנה: א. עד אומר נטמאת ושנים מעידים כנגדו: לא ראית שנטמאת – שותה. ב. שנים אומרים נטמאת ואחד אומר לא נטמאת – אינה שותה. ללשון א' בדעת רבי נחמיה: אף שהאחד כשר והשניים פסולים, בציור א' הם עושים ספק ושותה. בציור ב' אף שהשניים פסולים הולכים אחריהם והרי היא ודאי טמאה ואינה שותה. ללשון ב': מדובר שכולם פסולים, והחידוש בציור ב' שאף לקולא – לפוטרה משתיה, הולכים אחר רוב דעות.
הדרן עלך פרק מי שקינא
***************
יום ראשון ט׳ אייר תשפ"ג
מסכת סוטה דף ל״ב
פרק שביעי – אלו נאמרין
דף ל"ב – ע"א
משנה . פרשת סוטה אומר לה הכהן בכל לשון, שנאמר 'ואמר אל האשה' – משמע דברים הנכנסים בלבה, והיינו בלשון שהיא מכירה, ולא רק בלשון הקודש. ואומר לה:
א. על מה היא שותה – על פריצות של קינוי וסתירה.
ב. במה שותה – בכלי מאוס, במקידה של חרס.
ג. מי הביאה לידי טומאה – שחוק וקלות ראש.
ד. ומלמדים אותה שהמים בודקים רק על זנות במזיד וברצון, שלא להוציא לעז על מים המרים אם נטמאת באונס או שוגג ולא נבדקה, שלא תאמר אילו נטמאתי מזידה גם כן לא הייתי נבדקת.
וידוי מעשר – נאמר בכל לשון, שלומדים 'אמירה' 'אמירה' מסוטה, ואין לומדים מאמירת הלויים שהייתה בלשון הקודש – שלומדים 'אמירה' מ'אמירה' לחוד, ולא מ'עניה' ו'אמירה'.
קריאת שמע – לחכמים: נאמרת בכל לשון, שנאמר 'שמע' בכל לשון שאתה שומע, והאמור 'והיו' היינו שלא יקרא למפרע. לרבי: ככתבה בלשון הקודש, שנאמר 'והיו' – בהוייתן, ו'שמע' היינו שצריך להשמיע לאזניו מה שמוציא מפיו, ו'והיו הדברים' – שלא יקרא למפרע.
תפילה, ברכת המזון, שבועת העדות ופקדון – נאמרים בכל לשון.
מקרא ביכורים וחליצה – לומדים 'עניה' ו'אמירה' מ'עניה' ו'אמירה' שבלויים, שנאמרים דווקא בלשון הקודש. לרבי יהודה המקור שחליצה בלשון הקודש הוא מהנאמר 'וענתה ואמרה ככה' – עד שתאמר בלשון הזה.
ברכות וקללות של הלויים בהר גריזים והר עיבל, ברכת כהנים, ברכת כהן גדול ביום הכיפורים, פרשת המלך בהקהל, אמירת זקנים בעגלה ערופה, ודיבור משוח מלחמה אל העם בצאתם למלחמה – בלשון הקודש.
כשעברו ישראל את הירדן ובאו אל הר גריזים ועיבל שבשומרון שבצד שכם אצל אלוני מורה – ששה שבטים עלו לראש הר גריזים, וששה לראש הר עיבל, הכהנים הקיפו הארון למטה, הלויים הקיפו את הכהנים, הפכו הלויים פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה: 'ברוך האיש אשר לא יעשה פסל' וגו', אלו ואלו עונים אמן, הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה: 'ארור האיש אשר יעשה פסל' וגו', אלו ואלו עונים אמן, עד שגמרו ברכות וקללות. הביאו אבנים, בנו מזבח וסדו אותו בסיד, וכתבו עליו את כל התורה בשבעים לשון, נטלו האבנים, ולנו בגלגל, ושם הקימו האבנים.
שבחו יאמר בקול נמוך – שבוידוי מעשרות אומר 'לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי' ולא נאמר שם 'וענית'. צרות שעברו עליו אומרם בקול רם – שצריך להודיע צערו לרבים שיבקשו עליו רחמים, שבפרשת ביכורים שאומרים 'ארמי עובד אבי' נאמר 'וענית' – בקול רם.
תקנו תפילה בלחש – שלא לבייש עוברי עבירה המתוודים בתפילתם, שהרי לא חלק הכתוב בין מקום שחיטת חטאת לעולה כדי שלא לבייש החוטא, ואף שדם חטאת למעלה ועולה למטה – רק הכהן יודע, והגם שחטאת נקבה ועולה זכר – מכוסה באליה, ואם הביא שעיר שאין לו זנב – בייש את עצמו, ושעיר ע"ז שבא דווקא נקבה – הטיל עליו הכתוב שיתבייש שתהא לו כפרה מעונש גדול כזה.
***************