לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום שלישי ב' אלול תשפ"א
מסכת סוכה דף ל"ד
דף ל"ד – ע"א
'ערבי נחל' – לחכמים מלמד שלכתחילה יש ליקח ערבות שגדלו על הנחל, דבר אחר – שהעלים משוכים כנחל, לתנא הברייתא שניה – להוציא סוג ערבה הגדילה בין ההרים ונקראת צפצפה.
'ערבי נחל' לשון רבים – לחכמים שגם אם לא גדלה על הנחל כשרה (וראה להלן עוד ריבוי), לאבא שאול – אחת ללולב, ואחת להקיף את המזבח, ולחכמים להקיף היא מהלכה למשה מסיני (וכן עשר נטיעות וניסוך המים).
'קח על מים רבים צפצפה שמו' – אמר הקדוש ברוך הוא אני אמרתי שיהיו ישראל לפני כקח על מים רבים, והוא ערבה – למעליותא, והם שמו עצמם כצפצפה שבהרים – לגריעותא.
ערבה – קנה שלה אדום, עלה שלה משוך, פיה חלק. צפצפה – קנה שלה לבן, עלה שלה עגול, פיה דומה למגל.
ערבה דחילפא גילא כשרה הגם שהעלים דומים למגל ויש לה שם לוואי, שערבי נחל מכל מקום.
חלפתא היינו צפצפה ופסולה, ומשחרב בית המקדש נשתנה שמו ל'ערבה' וערבה כשרה נשתנה שמה ל'חלפתא'.
משחרב בית המקדש נשתנה שם של שופר כפוף ל'חצוצרתא', ו'חצוצרתא' שהיא פשוטה ואינה של איל השתנה שמה ל'שיפורא'.
פתורא ופתורתא שני מיני שולחנות הם אחד גדול ואחד קטן, שנתחלף השמות משחרב בית המקדש, ונפקא מיניה לעניין מקח טעות במקח וממכר.
מחט הנמצא בצד אחד של עובי בית הכוסות כשרה ולא בהובלילא, ואותו שקוראים היום בית הכוסות הוא הובלילא, ואותו שקורין היום הובלילא הוא בית הכוסות.
המביא גט מבבל – אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, המביא מבורסיף – צריך לומר, והיום נתחלפו שמותיהם זה עם זה.
דף ל"ד – ע"ב
משנה . 'פרי עץ הדר' משמע אחד, 'כפת תמרים' משמע אחד, 'ענף עץ עבות' – לרבי טרפון היינו שלש הדסים ענף – א', עץ – א', עבות – א', וכן סבר רבי ישמעאל בתחילה, לרבי עקיבא כשם שלולב ואתרוג אחד כך הדס וערבה, וכן סבר רבי ישמעאל אחר שחזר בו.
הדסים קטומים – לרבי ישמעאל פסולים שצריך הדר גם בהדסים, ולרבי טרפון כשרים שלא צריך הדר בהדסים.
לשמואל הלכה כרבי טרפון להקל שקטום כשר, ולכן אמר למוכרי הדסים שאם יעלו דמיהם לפי שרוצים לקנות מכם שלשה שלמים יכריז שהלכה כר' טרפון שקטומים כשרים.
האתרוג אינו באגודה, שהרי לא נאמר 'וכפת תמרים' שאז היה משמע וי"ו מוסיף לצרפו עם האתרוג, אבל ערבי נחל וענף עץ עבות כתיבי ב-ו מוסיף – לצרפם עם הלולב.
ארבעת המינים מעכב זה את זה שכתוב 'ולקחתם' – קיחה תמה, ואם חסר אחת מהם אין השלשה מצוה.
משנה . אתרוג הגזול, היבש, של אשרה ועיר הנדחת, ערלה, תרומה טמאה, שיש חזזית על רובו, נטלה פטמתו, נקלף, נסדק וחסר כל שהוא, הכושי – פסול. של תרומה טהורה – לא יטול, ואם נטל כשר. של דמאי – לבית שמאי פסול ולבית הלל כשר. של מעשר שני בירושלים – לא יטול, ואם נטל כשר (עיין דף ל"ה. שיטת ר"מ). שיש חזזית על מיעוטו, נטל עוקצו, ניקב ולא חסר כל שהוא – כשר. הירוק ככרתי – רבי מאיר מכשיר ורבי יהודה פוסל. שיעור אתרוג קטן – לרבי מאיר כאגוז, לרבי יהודה כביצה. בגדול – לרבי יהודה כדי שיאחז שנים בידו, ולרבי יוסי אין לו שיעור ואפילו אחד בשתי ידיו.
***************
יום רביעי ג' אלול תשפ"א
מסכת סוכה דף ל"ה
דף ל"ה – ע"א
פרי עץ הדר זהו אתרוג:
לתנא קמא – 'פרי עץ' – היינו שטעם עצו ופריו שוה, ואין לפרש שהכוונה לפלפלים שטעם עצו ופריו שוה – שאי אפשר ליקח גרעין אחד מהם שלא ניכר הלקיחה, ויותר מאחד אין לקחת – שפרי אחד אמר רחמנא.
לרבי – 'הדר' מלשון דיר שיש בו גדולים וקטנים תמימים ובעלי מומים, ועד שבאים קטנים של שנה זו, עדיין גדולים של שנה שלפניה קיימים, וזהו אתרוג שגדל באילנו שתים ושלש שנים. לרבי אבהו – 'הדר' לשון דירה, שדר באילנו משנה לשנה.
לבן עזאי – הדור בלשון יווני הוא מים, ואתרוג הוא פרי שגדל על כל מים.
אתרוג של אשירה ועיר הנדחת – פסול, כיון שלשריפה עומד כתותי מיכתת שיעוריה.
אתרוג האסור באכילה, כגון ערלה ותרומה טמאה – פסול, שצריך 'לכם' – הראוי לכם בכל דרכי הנאתו.
מעשר שני – לרבי מאיר ממון גבוה הוא, ולחכמים ממון הדיוט הוא.
אתרוג שאינו שוה פרוטה, כגון מעשר שני בירושלים לרבי מאיר שסובר ממון גבוה הוא – לרב אסי אינו יוצא בו, שאינו שלכם הוא, ולרב חייא בר אבין יוצא בו. (ולחכמים הסוברים ממון הדיוט הוא – לכולי עלמא יוצא בו).
'ראשית עריסותיכם חלה תרימו' – אינו חייב אלא כשיש לו בו דין ממון, ולכן לרבי מאיר עיסת מעשר שני פטורה מחלה.
דף ל"ה – ע"ב
מצה – לרבי אסי צריך לכם, שלומדים לחם לחם מחלה.
אתרוג של תרומה טהורה ומעשר שני בירושלים לא יטול, או מפני שכשמוציא אגודת הלולב מהמים מרטיב האתרוג ומכשירו לקבל טומאה, וצריך לעשות שימור שלא יטמא, או מפני שמפסידו במשמוש הידיים, ונפקא מיניה בין הטעמים – אם קרא שם תרומה על האתרוג חוץ מקליפתו החיצונה, שמכשירו אך אינו מפסיד חלק התרומה.
נטל אתרוג של תרומה – יצא, שיש בו דין ממון אפילו לישראל שקיבלה מכהן – למכור לכהנים ולקדש בו את האשה, ויש בו היתר אכילה אפילו לישראל – שיכול להאכילו לבן בתו כהן.
נטל אתרוג של מעשר שני בירושלים – לחכמים שממון הדיוט הוא יצא, לרבי מאיר שממון גבוה הוא – מחלוקת (לעיל ע"א) אם די בכך שיש לו בו היתר אכילה.
אתרוג של דמאי – בית הלל מכשירים, שיש לו בו היתר אכילה – שאם יפקיר נכסיו הרי הוא עני, וסוברים בית הלל שמאכילים את העניים דמאי. ובית שמאי פוסלים, משום שסוברים שאין מאכילים את העניים דמאי.
אתרוג שעלתה חזזית על רובו – פסול, על מיעוטו – אם היא במקום אחד כשר, בשניים ושלשה מקומות פסול, שהוא כמנומר.
עלתה חזזית בחוטמו, והיינו בעובי גבהו שמשפע משם כלפי הראש – אפילו כל שהוא פסול, שנראה שם לעיניים יותר משאר מקומות.
נקלף האתרוג במקצתו – פסול משום שמנומר הוא, בכולו – אפילו אדום כתמרה כשר.
***************
יום חמישי ד' אלול תשפ"א
מסכת סוכה דף ל"ו
דף ל"ו – ע"א
אתרוג שניקב וחסר כל שהוא – פסול, ניקב נקב מפולש וכן נקב רחב כאיסר אף על פי שאינו מפולש – פסול אפילו לא חסר כלום.
אתרוג שנולדו בה סימנים שהבהמה נטרפת בהם, כגון אתרוג שנימוח וחדרי הזרע קיימים – ספק בגמרא האם כשר, כדין שריאה שהבשר שבתוך הקרום נימוח ונעשה כמים שאם הסימפונות קיימים כשרה, או שמא שדווקא בבהמה כשרה משום שאין האויר שולט בה ומבריאה.
אתרוג תפוח ונפוח פסול, תפוח – יש אומרים שתפח מחמת שנפלו עליו גשמים אחר שנתלש, ויש אומרים שנרקב, סרח – יש אומרים שנרקב, ויש אומרים שריחו רע מחמת תולעים שאכלוהו.
אתרוג הכושי: הגדל בארץ כוש – לאביי כשר, לרבא – לבני כוש ולבני בבל הקרובים אליהם כשר, לבני ארץ ישראל הרחוקים פסול. גדל בשאר ארצות – פסול.
אתרוג הכבוש בחומץ או חרדל, השלוק (–מבושל ביותר), לבן, מנומר, עגול ככדור – פסול, ויש אומרים אף שנים דבוקים יחד.
אתרוג הבוסר לענין מעשרות – לחכמים חייב, שכל שתחילתו וסופו אוכל – אתרוגים ותפוחים – חייב במעשרות בין גדול בין קטן אף שבדרך כלל ממתינים שיהא גדול (כל שראוי לאכילה), וכל שאין תחילתו אוכל אינו חייב עד שיעשה אוכל. לרבי שמעון פטור, והטעם – לרבה, שאין עליו שם פרי. לאביי, שנאמר 'עשר תעשר את כל תבואת זרעך' שאינו חייב אלא פרי העשוי לזריעה ומצמיח, והאתרוג קודם שגדל כל צרכו (אף שראוי לאכילה) אינו מצמיח (אבל בתפוחים אינו מחלק, כיון שמצמיחים גם בקטנם).
אתרוג הבוסר (שקטן כפול הלבן) – לחכמים כשר, ולרבי עקיבא פסול, וטעמו – לרבה, משום שכל שלא נגמר בישולו לאו שם אתרוג עליו, וכדעת רבי שמעון הפוטר ממעשר מטעם זה. לאביי – משום חסרון הדר, ולענין מעשרות אפשר שסובר כרבנן שמחייבים. ורבי שמעון יכול לסבור כחכמים שכשר, ורק לענין מעשרות פטרו מטעם הנ"ל.
גידלו בדפוס ועשאו כבריה אחרת – פסול, שאינו דומה לאתרוג כלל, אבל כברייתו כשר אפילו גידלו דפים דפים שהוא גם כברייתו.
אתרוג שניקבוהו עכברים – ללישנא קמא דרב פסול כל שבע ימי החג, שמאוס ואין זה הדר, ללישנא בתרא כשר אין בזה חסרון הדר, ורק ביום הראשון פסול משום לקיחה תמה.
רבי חנינא אכל מקצת מן האתרוג ויצא בו ידי חובתו בשאר ימי החג, שלא צריך שיהא שלם אלא ביום הראשון.
כדרך שחולקים רבי מאיר ורבי יהודה בשיעור אתרוג הקטן כך חולקים בשיעור היתר טלטול ג' אבנים מקורזלות בשבת בבית הכסא – לרבי מאיר כאגוז לרבי יהודה כביצה.
מעשה ברבי עקיבא שבא לבית הכנסת ואתרוגו על כתיפו, ורבי יהודה הוכיח ממעשה זה שאף אתרוג הגדול ביותר כשר, ורבי יוסי הוכיח להיפך – ממה שאמרו לו חביריו לרבי עקיבא – אין זה הדר.
משנה . אגודת הלולב – לרבי יהודה אינה אלא במינו, שסובר לולב צריך אגד ואף האגד מן המצוה, ואם יקח מין אחר עובר ב'בל תוסיף', לרבי מאיר אוגדו אפילו בחבל, ואנשי ירושלים היו אוגדים אותו בחוטי זהב, ולסוברים לולב צריך אגד היו אוגדים אותו מלמטה במינו.
סיב הגדל סביב הדקל ועיקר הדקל – אוגדים בהם הלולב גם לרבי יהודה, שמין הלולב הם.
***************