לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום חמישי י"א אלול תשפ"א

מסכת סוכה דף מ"ג

דף מ"ג – ע"א

יום טוב ראשון שחל בשבת נוטלים הלולב במקדש, ולא גזרו שמא יעבירנו – משום שחשובה נטילתו – שיש לו מן התורה גם בגבולים.

בגבולים ביום טוב ראשון שחל בשבת גזרו רבנן – משום שלא יודעים בקביעות החודש, ושמא באמת לאו דאורייתא הוא, ובארץ ישראל בזמן הש"ס שיודעים בקביעות קידוש החודש – לפי ההוא אמינא ניטל בשבת, ולפי המסקנה (בדף מ"ד.) לא.

מכשירי לולב בשבת – לרבי אליעזר דוחים שבת, ואפילו לקוצצו מן המחובר ולאוגדו, שלומד 'ביום' ואפילו בשבת, וחכמים חולקים שלמודים 'ביום' דרשינן ולא בלילה.

לולב ניטל ביום ולא בלילה – לרבי אליעזר לומדים 'ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים' – ולא לילות, לחכמים מ'ביום' כנ"ל.

מצות סוכה נוהגת ביום ובלילה – מגזירה שוה 'תשבו' ל'תשבו' הנאמר בשבעת ימי המילואים, ושם נאמר 'תשבו יומם ולילה שבעת ימים', אבל משום גזירה שוה 'ימים' 'ימים' אין ללמוד משום  שהיה עדיף ללמוד מ'ימים' שכתוב בלולב שנוהג לדורות כמו סוכה – ונוהג רק ביום, ולא מימים של מילואים שאינו נוהג לדורות.

דף מ"ג – ע"ב

ערבה ביום שביעי דוחה שבת במקדש – כדי לפרסם שערבה במקדש מדאורייתא, והוצרכו לפרסמה משום שאינה מפורשת בתורה, ולא שייך ביה גזירה דרבה משום דאינה מצוה לכל אדם אלא לשלוחי בית דין.

ערבה בשאר ימים אינה דוחה שבת, שלא יבואו לפקפק בנטילת לולב שאינו מצוה חשובה היא כערבה, ולא קבעו שתדחה שבת רק בראשון – שלא מוכרח מילתא שהוא משום מצות ערבה, שאומרים שלולב הוא דוחה, וכיון שיוצא מיום ראשון נשאיר ליום שביעי שהוא מסוים בכך שהוא אחרון.

בכל יום מקיפים את המזבח פעם אחת, וביום שביעי שבע פעמים, לרב יוסף ורבי אלעזר בלולב, והערבה לא היתה ניטלת ביד אלא זוקפים אותה בצידי המזבח, ולר' חנינא ורבה בר אבוה מקיפים בערבה, ואחר כך זוקפים אותה בצידי המזבח, וכך היא מסקנת הש"ס, והוכיחו זאת מהברייתא שקראה ליום השביעי 'יום חיבוט ערבה' הרי שמנענעים אותה.

בזמן הזה אין עושים זכר לערבה במקדש כשחל יום השביעי בשבת – לאלו שלא יודעים בקביעת החודש  אינו נדחה כנ"ל עמוד א', ולאלו שיודעים – לבר הדיא כשרואים שיום שביעי יהיה בשבת מעברים אחד מהחדשים כדי לא יחול בשבת, ולאלו הסוברים שמצוותה במקדש לא היתה בנטילה רק בזקיפה אצל המזבח – לא שייך לתקן זכר למקדש שאין לנו מזבח, ולמסקנת הש"ס שמצוותה בנטילה לא דחו השבת כיון שאין נדחה לבני הגולה שאינם יודעים בקביעות החודש  גם כן לבני ארץ ישראל, שלא יהיו אגודות אגודות ונראה כשתי תורות. ומטעם זה גם לולב ביום ראשון אינו דוחה שבת בגבולים.

הבייתוסים אינם מודים בערבה (שאין מצוותה מפורש בתורה), ופעם אחת נטלו הערבות שהיה מוכנות בעזרה מערב שבת וכבשום תחת אבנים, ועם הארץ אחד שמטם, וזקפום הכהנים בצידי המזבח.

***************

יום שישי י"ב אלול תשפ"א

מסכת סוכה דף מ"ד

דף מ"ד – ע"א

מסקנת הש"ס שאין לולב וערבה ניטלים בשבת כלל בזמן שאין בית המקדש קיים, גם לאלו שיודעים בקביעות קידוש החודש – שלא לעשות אגודות אגודות, ובזמן שבית המקדש קיים היה ניטל גם בגבולים כיון שהיו כולם בארץ ויודעים בקביעות קידוש החודש.

בלולב עושים זכר למקדש בגבולים כל שבעה ולא לערבה – שלולב יש לו עיקר מן התורה בגבולים ביום ראשון, מה שאין כן ערבה אין לה שום שורש מן התורה בגבולים.

לריש לקיש חובה לכהנים לצאת בנטילת ערבה במקדש, ואפילו כהנים בעלי מומים נכנסים בין האולם ולמזבח להקיף, ורבי יוחנן חולק עליו שאין זו חובה על כולם, ומצוותה בזקיפה על ידי כהן אחד – ולא בנטילה, ואסור לכהן בעל מום להיכנס שם.

מקור מצות ערבה במקדש: לאבא שאול – 'ערבי נחל' כתיב – שתיים אחת ללולב ואחת למקדש, ולרבנן – הלכה למשה מסיני.

מקור למצות ערבה בגבולים: לרבי יוחנן – תקנת נביאים, וצריך לברך, לרבי יהושע בן לוי – מנהג נביאים, ואינו מברך – שאי אפשר לומר 'וציוונו'.

דף מ"ד – ע"ב

ערבה צריכה שיעור, לרב נחמן – ג' בדים שיש בכל בד עלים לחים, לרב ששת – אפילו בד אחד שיש עליו עלה אחת, ואין צריך שיהיו ג' טפחים, אך נהגו להביא מורביות עם ענפים ארוכים ויפים שניכר מצוה בעין יפה (רש"י).

ערבה אינה ניטלת אלא בפני עצמה ואין דבר אחר נאגד עמה, שכך מוכח שהיא למצוה, ולר' אמי הוא הדין שאינו יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב אפילו שחזר והגביה לשם מצות ערבה, אבל לרב חסדא בשם ר' יצחק אפשר לצאת ידי חובה בערבה שבלולב.

קשקוש בשביעית – לרכך העפר שעל גבי השרשים – אסור, שמשביח את האילן, וכמו שלומדים 'והשביעית תשמטנה' – מלקשקש, 'ונטשתה' – מלסקל, אבל לכסות השרשים שלא יבש האילן מותר שאינו להשביח אלא לקיים.

פרעון לפועלים עניים בפירות שביעית (בקשקוש המותר) – אין לעשות כן, דהוי ליה בכלל 'לאכלה' ולא לסחורה.

אל יהלך אדם בערבי שבתות יותר מג' פרסאות, ללישנא קמא דרב כהנא דווקא לביתו, שכועס עליהם אם לא הכינו צרכיו, אבל לאושפיזיה מותר, וללישנא בתרא גם לאושפיזיה אסור, שמא לא ימצא לענג את השבת.

***************

שבת קודש י"ג אלול תשפ"א

מסכת סוכה דף מ"ה

דף מ"ה – ע"א

יום טוב ראשון של סוכות שחל בשבת – מסדרים הלולבים בערב שבת על 'גב' האיצטבא שבהר הבית, ולא על 'גג' האצטבא כדי שלא יתייבשו ויפסלו.

מלקטים מ'מוצא' (-קלניא, מקום הפטור ממס) מורביות של ערבה, וזוקפים אותם בצידי המזבח וראשיהם כפופים על גבי המזבח.

משנה . מצות ערבה – תקעו הריעו ותקעו, בכל יום מקיפים את המזבח פעם אחת ואומרים 'אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא', רבי יהודה אומר 'אני והו הושיעה נא' ואותו היום מקיפים שבע פעמים, בשעת פטירתם אומרים 'יופי לך מזבח יופי לך מזבח' – יופי הזה אנו עושים לך מזבח וכו' שאתה מכפר עלינו (וראה להלן עמוד ב' דברי ר"א), כמעשהו בחול כך בשבת אלא שהיו מלקטים אותם מערב שבת ומניחים אותם בגיגיות של זהב מלאות מים שלא יכמושו.

ביום השביעי אחר שיצאו ידי חובת ארבעת המינים היו שומטים מיד התינוקות את לולביהם ואוכלים אתרוגיהם.

הערבות שזוקפים בצידי המזבח היו רכות וארוכות י"א אמה או יותר, ומונחות על יסוד המזבח, כדי שיהיו שחות אמה על המזבח.

המזבח – עלה מן הארץ אמה ברוחב ל"ב עד ל"ב אמה, כנס אמה וזהו היסוד ששם היו שופכים הדמים, עלה חמש וכנס אמה זהו סובב, עלה שלש זהו מקום הקרנות שהיו אמה על אמה ולא היו משוכים לפנים כלום.

דף מ"ה – ע"ב

'אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח' –

א. אסרו – הקיפו באילנות (ערבות) עד הקרנות שהם גבוהות מן המזבח,

 ב. כל הנוטל לולב בחג באגודו (אסרו) והדס בעבותו (בעבותים) מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן,

 ג. כל העושה אגודה (אסרו) לחג (עונג במאכל ומשתה, ויש אומרים ביום שלאחר החג) בבהמות עבות ושמנות (בעבותים), מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן.

עצי שיטים עומדים – כל המצוות כולם – קרשי ועמודי המשכן, לולב, הדס, ערבה, אין אדם יוצא ידי חובתו אלא דרך גדילתם, ד"א – א. שמעמידים את ציפויים של זהב במסמרות, ב. שעומדים לעולם אף על פי שנגנזו.

רבי שמעון בר יוחאי אמר:

 א. יכול אני לפטור את כל העולם מן הדין בזכותי, מיום שנבראתי עד עתה, ועם רבי אליעזר בני – מיום שנברא העולם, ועם יותם בן עוזיהו – מיום שנברא העולם עד סופו.

 ב. ראיתי בני עליה המקבלים פני השכינה והם מועטים, אם אלף הם וכו' אם מאה וכו' אם שנים הם – אני ובני מהם, והיינו אלו שמסתכלים באספקלריא המאירה ועיילי בלי רשות, אבל עיילי ברשות – יש לא פחות מל"ו צדיקים המקבלים פני השכינה בכל יום, והני שלא מסתכלים באספקלריא המאירה – יש שורה של ח"י אלף פרסאות לפני הקדוש ברוך הוא.

בשעת פטירתם מן המזבח – לרבי אליעזר היו אומרים 'לי-ה אנחנו מודים ולך אנחנו משבחים, לי-ה אנחנו מברכים ולך אנחנו מקלסים', ולא היו אומרים 'לי-ה ולך מזבח' וכו' שכל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם.

לרבי יוחנן בן ברוקא חריות של דקל היו חובטים בקרקע בצידי המזבח בשביעי של חג, ואותו היום נקרא 'חבוט חריות', לרב הונא – שכתוב 'כפות' שניים, א' ללולב וא' למזבח, (ולרבנן 'כפת' לשון יחיד כתיב), לר' לוי – אין למנהג זה מקור בתורה, אלא מסברא שהוא סימן יפה לקילוסם של ישראל – מה תמר אין לו אלא לב אחד (שאין לו כעין 'מוח' רק בעץ האמצעי) אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאבינו שבשמים.

***************