לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום רביעי י"ז אלול תשפ"א
מסכת סוכה דף מ"ט
דף מ"ט – ע"א
כל מזבח שאין לו – כבש, קרן, יסוד, ריבוע – פסול לעבודה, ולרבי יוסי בר יהודה אף הסובב מעכב.
בריאת השיתין – לתנא דבי ר' ישמעאל ורבי יוחנן – מעשה אומנותו של הקדוש ברוך הוא מששת ימי בראשית – 'ברא – שית' (וי"א שדוד כרה אותן, עיין להלן דף נ"ג.).
הנסכים היו יורדים לשיתין, לרבי יוסי ורבי יוחנן השיתין חלולים ויורדים עד התהום, ולרבי אלעזר בר צדוק לא היו יורדים עד התהום, ולדבריו – לול קטן היה בין כבש למזבח במערבו של כבש, ואחת לשבעים שנה פרחי כהונה יורדים לשם ומלקטים משם יין קרוש שלא יתמלאו השיתין.
דף מ"ט – ע"ב
שורפים במקום קדוש את היין הקרוש שהוציאו מהשיתין – שנאמר 'בקודש הסך נסך' מה ניסוכו בקדושה אף שריפתו בקדושה, ומצות שריפה נלמדת מהיקש לנותר שנאמר בו 'קודש'.
נסכים מועלים בהם משהוקדשו עד שנתנסך – שקדשי גבוה נינהו, ולאחר שנתנסך וירדו לשיתין אין בהם מעילה אפילו קלטם באויר, שניסוכן היא מצוותם ואין לך דבר שנעשה מצוותו שמועלים בו.
בזמן שמנסכים יין על ראש המזבח פוקקין את הנקב שהנסכים יורדים בו, לקיים מה שנאמר בקודש הסך נסך שכר לה' – שיראה היין עליו כגרון מלא ושבע, ש'שכר' הוא גם לשון שביעה.
שכר הוא לשון שתיה, שביעה, ושכרות.
שביעה מיין היא על ידי לגימות גסות (ולא כשביעה מאוכלים שהשובע בא מריבוי אכילה), ולפיכך שתה רבא כוס של ברכה בלגימות כאלו דרך שביעה משום חיבוב מצוה.
'מה יפו פעמיך בנעלים' – מה יפו פעמותיהן של ישראל בשעה שעולים לרגל, 'בת נדיב' – בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב – שנדבו לבו להכיר את בוראו – שנאמר 'נדיבי עמים נאספו עם אלוקי אברהם' שהיה תחילה בנדבת לבו להתגייר.
'חמוקי ירכיך' – נמשלו דברי תורה לירך שהוא בסתר – שכבוד התורה ללמוד בצנעה.
'הגיד לך אדם מה טוב וגו' כי אם עשות משפט' – דין, 'ואהבת חסד' – גמילות חסדים, 'והצנע לכת' – אפילו דברים שדרך לעשותם בפהרסיא כגון הוצאת המת והכנסת כלה אף שם צריך הצנע, קל וחומר לדברים שדרכם לעשות בצינעא כגון צדקה, שכל דבר צריך שיהא בהצנע.
גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות – שנאמר 'עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח'.
כל העושה צדקה ומשפט כאילו מילא כל העולם כולו חסד – שנאמר 'אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ'.
'מה יקר חסדך' – לא כל הבא לקפוץ ולעשות צדקה וחסד מספיקים וממציאים לו אנשים מהוגנים, אלא צריך לתת לב ולטרוח ולרדוף אחריה שאינה מצויה תמיד, מה שאין כן יראת שמים.
גדולה גמילות חסד מצדקה – שצדקה דומה לזריעה שספק אם יאכל, וגמילות חסד דומה לקצירה שוודאי אוכל.
אין הצדקה משתלמת אלא לפי החסד שבה, והיינו הטורח.
בשלושה דברים גדולה גמילות חסד מהצדקה, צדקה בממונו, לעניים, לחיים, חסד גם – בגופו, לעשירים, למתים.
כל אדם שיש עליו חן בידוע שהוא ירא שמים – שנאמר 'וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו'.
'ותורת חסד על לשונה' – זו תורה לשמה, ויש אומרים זו תורה שמלמדה לאחרים.
***************
יום חמישי י"ח אלול תשפ"א
מסכת סוכה דף נ'
דף נ' – ע"א
חבית של זהב שאינה מקודשת (היה ממלא מע"ש) ולא במקודשת, הטעם:
לזעירי – אין שיעור למיםשמנסכים ואפילו יותר משלושה לוג, וכלי שרת מקדש את כל הראוי לו, ואף שלא מדעת, ולכן אם היתה החבית מקודשת קדשו המים אף שהם יותר משלושה לוג, ונפסלו בלינה.
לחזקיה – אין שיעור למים, אך כלי שרת אין מקדשים אלא מדעת, וכיון שממלא בלא דעת לקדש אין נפסלים בלינה, אלא גזירה שמא יסברו שלדעת נתקדשו, ויאמרו שאין פסול לינה בנסכים.
לר' זירא – יש שיעור למים, וכיון שממלא יותר משלושה לוג לא קידשו המים, אלא גזירה שמא יאמרו לקידוש ידיים ורגלים – שאין להם שיעור – מלאום, ונתקדש, וכשמנסכים בהם יאמרו שאין פסול לינה בנסכים.
מים שהיו מכוסים במסננת או שהיו מגולים והעבירם במסננת – לתנא קמא עדיין אסורים, לרבי נחמיה – להדיוט מותרים, שארס נחש דומה לספוג וצף ועומד במקומו, לגבוה פסולים – משום 'הקריבהו נא לפחתך'.
הדרן עלך פרק לולב וערבה
פרק החליל
משנה . החליל של בית השואבה – לחכמים נוהג רק חמשה או ששה ימים, שאינו דוחה שבת ויום טוב, ולרבי יוסי בר יהודה (למסקנת הגמרא להלן דף נ"א.) – דוחה.
דף נ' – ע"ב
פלוגתא אי תנא 'שואבה' – משום 'ושאבתם מים בששון', או חשובה – משום שמצוה חשובה היא, שבששת ימי בראשית נבראו השיתין לצורך הנסכים.
החליל – לפי רב יוסף לכולי עלמא של בית השואבה אינו דוחה שבת, ששמחה יתירה היא לחבב את המצוות, ונחלקו בחליל של שירת הלויים בשעת ניסוך היין – לרבי יוסי כיון שעיקר שירה בכלי עבודה היא ודוחה שבת כי היכי שקרבן תמיד דוחה שבת, ורבנן סבירא ליה עיקר שירה בפה וכלי לבסומי קלא בעלמא ואינו דוחה את השבת (ועיין דף נ"א. שיטת רבי ירמיה ודחיית דברי רב יוסף).
כלי שרת מעץ – רבי פוסל ורבי יוסי בר יהודה מכשיר, וטעמם:
א. נחלקו אם עיקר שירה בכלי או בפה, לרבי יוסי בר יהודה עיקר בכלי, וילפינן מאבובא של משה שהיה של עץ ונמצא כלי שרת של עץ, ולרבי עיקר שירה בפה.
ב. לכולי עלמא עיקר שירה בכלי, ונחלקו אם דנים אפשר (כל כלי שרת) משאי אפשר (אבובא של משה).
ג. לכולי עלמא אין דנים אפשר מאי אפשר, ונחלקו אם דורשים פסוק של מנורה בריבויי ומיעוטי שנתרבה הכל והמיעוט ממעט רק חרס, או דורשים בכלל ופרט שדווקא כעין הפרט – של מתכת.
***************