לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום שני ח' אלול תשפ"א
מסכת סוכה דף מ'
סוכה דף מ' – ע"א
'והייתה שבת הארץ לכם לאכלה' – לחכמים אין שביעית נוהגת אלא בפירות שהנאתם דומה לאכילה שההנאה והביעור שוה [באים כאחת], לרבי יוסי כל שהנאתו שוה לכל אדם נוהג בו קדושת שביעית.
עצים – לחכמים אין בהם קדושת שביעית, שסתם עצים עומדים להסקה והנאתם אחר ביעורם – שרק משנעשו גחלים אופים בהם, ואפילו ליקט עצי שמן כדי להדליק להאיר – שהנאתם וביעורם שוה – אין בהם קדושת שביעית, משום שסתם עצים להסקה עומדים, ולרבי יוסי נוהגת בהם קדושת שביעית, כיון שהנאתם שוה בכל אדם.
לולב נוהג בו קדושת שביעית גם לחכמים, שעיקר הנאתו הוא לכבד בו את הבית, והנאתו וביעורו [קלקולו] שוה.
עלי קנים ועלי גפנים עומדים למאכל בהמה ולהסקה, ולכן לחכמים הולכים אחר מחשבה – ליקט לאכילה יש בו קדושת שביעית, ליקט לעצים אין בו קדושת שביעית.
הנאה שמותר בפירות שביעית: לחכמים – דרשינן 'לכם לאכלה', הנאה כמו אכילה שהנאתה וביעורה שוה, ולכן אין משתמשים בהם למשרה ולכביסה שאין הנאתם עד שעת לבישת הבגדים, ולרבי יוסי גם בהנאות אלו מותר, שנאמר 'לכם' – לכל צרכיכם, ומיעוט 'לאכלה' ממעט הנאה כגון רפואה שאינה שוה לכל אדם אלא לחולה, וכגון זילוף ואפיקטויזין.
דף מ' – ע"ב
לר' אלעזר אין שביעית מתחלל אלא דרך מקח, ולומד מסמיכות ל'וכי תמכרו ממכר', ולרבי יוחנן בין דרך מקח בין דרך חילול, שכתוב 'כי יובל היא קדש' – כקודש, שמתחלל בשני האופנים.
כמה קשה אבקה (איסור קל) של שביעית – אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר את מטלטליו ואת כליו.
'כי יובל היא קודש' – מה קודש תופס את דמיו, אף יובל ושביעית.
'קודש תהיה לכם' – בהוייתה תהא, שאף שפירות שביעית תופס דמיו כהקדש, מכל מקום אינו יוצא לחולין כהקדש.
דמי שביעית שלקח בהם בשר – נכנס הבשר תחתיו בקדושה ויצאו הדמים לחולין, שלא נאמר 'תהיה' אלא בפירות שביעית עצמם.
מחללים על בהמה חיה ועוף, בין שביעית ובין מעשר שני, זכרים – לר' מאיר בין חיים בין שחוטים, ולחכמים רק על שחוטים, אבל חיים לא אטו נקיבות. נקבות – לכולי עלמא רק שחוטות, שמא יגדל עדרים עדרים כדי שתלד, וישהה מעשרותיו לשנה הבאה, ויהנה מן שביעית להתעשר מהם והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה.
***************
יום שלישי ט' אלול תשפ"א
מסכת סוכה דף מ"א
דף מ"א – ע"א
חילול פרי ראשון של שביעית – לכולי עלמא רק דרך מקח וממכר ולא בפדיון, ונחלקו בפרי שני אם אפשר דרך חילול.
חילול מעשר שני – פרי ראשון מתחלל רק על מטבע שיש עליו צורה, כמו שכתוב 'וצרת הכסף בידך', ודמי המעשר מתחללים על כל דבר שהוא פרי מפרי וגידולו מן הארץ.
משנה . בראשונה היה לולב ניטל במקדש כל שבעת הימים ובמדינה רק ביום ראשון, משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא ניטל במדינה שבעה ימים זכר למקדש.
לומדים שעושים זכר למקדש מהפסוק 'ציון היא דורש אין לה' – מכלל שצריך דרישה.
'חדש' בזמן הבית מותר עם הקרבת העומר, והרחוקים מירושלים היו מותרים מחצות יום ט"ז ניסן לפי שאין בית דין מתעצל מלהקריב קודם חצות.
חדש אחר החורבן – מעיקר דין תורה, לחכמים מותר משהאיר פני המזרח של יום ט"ז ניסן, שכתוב 'עד עצם היום הזה' ולא עד בכלל, לרבי יהודה אסור כל יום ט"ז שעד בכלל.
משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום ט"ז כולו אסור, לסתימת הש"ס סובר כחכמים שמותר משהאיר פני המזרח, ומשום גזירה שמהרה יבנה בית המקדש ושמא יבנה בזמן שלא יספיקו להקריב העומר לפני חצות היום והרחוקים יטעו לאכול מחצות, לרבי נחמן בר יצחק – רבן יוחנן זכאי סובר כרבי יהודה שבזמן הזה אסור כל יום ט"ז.
דף מ"א – ע"ב
משנה . יום טוב הראשון שחל בשבת כל העם מוליכים את לולביהם מערב שבת לבית הכנסת, ולמחר כל אחד נוטל את שלו, שאין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב ראשון בלולבו של חברו, ושאר כל החג יוצא.
לרבי יוסי שכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור – מפני שהוציאו ברשות, והיינו ששגג בדבר מצוה.
'ולקחתם לכם' – שתהא לקיחה ביד כל אחד, (שמצוה על כל יחיד ולא על ב"ד בלבד. מאירי), 'לכם' – להוציא את השאול והגזול.
רבן גמליאל קנה לולב באלף זוז מרוב חביבות המצוות.
לא יאחז בשעת התפילה – תפילין, ספר תורה, סכין, קערה מלאה, כיכר, מעות – שטרוד במחשבתו שלא יפול, אבל לולב שלקיחתו מצוה – מתוך חביבות המצוה אינו טרוד, וכן נהג אמימר שהיה מתפלל ולולבו בידו מרוב חיבה.
תפילין בידו – לא ישתין בהם מים, ולא יישן לא שינת קבע ולא שינת ארעי, שמא יפול מידיו.
אנשי ירושלים היו זריזים במצות, לולב בידו – בשעה שיוצא מביתו, הולך לבית הכנסת, קורא קריאת שמע ומתפלל, הולך לבקר חולים, לנחם אבלים. אך בשעה שקורא בתורה וכשנושא כפיו – מניחו על הארץ. וכשנכנס לבית המדרש ללמוד – משגרו ביד בנו או עבדו או שלוחו.
***************
יום רביעי י' אלול תשפ"א
מסכת סוכה דף מ"ב
דף מ"ב – ע"א
המוציא לולב מרשות לרשות בשבת בשוגג שפטור משום שטעה בדבר מצוה היינו באופן שעדיין לא יצא ידי חובת נטילה שבאופן כזה הרי הוא טרוד במצוה, לאביי – כגון שהפכו והוציאו, שאין יוצא אלא בנטילה דרך גידולו, לרבא – שהוציאו בכלי שהוי לקיחה על ידי דבר אחר דרך בזיון ולאו שמיה לקיחה.
טעה בדבר מצוה ולא קיים מצוה, כגון שאכל עולת עוף הנמצא בקרן מערבית דרומית ששם מולקים חטאת עוף – מפני שחשב שהיא חטאת – הרי הוא גם כן בכלל טעה בדבר מצוה לרבי יוסי, הגם שלא קיים מצוה.
השוחט בשבת לקרבן תמיד טלה שאינו מבוקר – פטור מן החטאת לרבי יוסי, שטרוד בדבר מצוה, ואם לקחו מלשכה של אלו שאינם מבוקרים חייב שאינו טרוד באלו שבלשכה זו, וקרוב למזיד הוא.
משנה . מחזירים לולב למים בשבת, אבל אין מוסיפים מים משום טורח תיקון מנא, ביום טוב – מוסיפים, ובחול המועד מצוה להחליף המים.
אשה מקבלת ומטלטלת לולב אפילו שאינה בת חיובא, כיון שתורת כלי עליו לאנשים מותר בטלטול לכל.
מחנכים קטן למצוות מדרבנן, כשיודע לנענע – בלולב, להתעטף – בציצית, לשמור תפילין שלא להכניסו לבית הכסא – אביו קונה לו תפילין, לדבר – ללמוד תורה פסוק 'תורה צוה לנו' וגו' ופסוק ראשון של קריאת שמע.
קטן היודע לשמור גופו מטומאת מגע ומשא ואהל – אוכלים טהרות שנגעו בגופו, לשמור את ידיו – אוכלים טהרות שנגעו בידיו, היודע להשיב כששואלים אותו אם נגע בטומאה זו – ברשות הרבים ספיקו טהור וברשות היחיד ספיקו טמא, לפרוס כפיו – חולקים לו תרומה בבית הגרנות, שהכל יודעים שהוא גדול ושהוא בקי לשומרה בטהרה (וקודם לכן – רק משגרים לו לביתו).
דף מ"ב – ע"ב
קטן היודע לאמן ידיו לשחיטה – אוכלים משחיטתו אפילו שאינו בקי בהלכות שחיטה, והוא שגדול עומד על גביו.
מרחיקים מצואת קטן ומימי רגליו ארבע אמות לקריאת שמע ותפילה כשאכל כזית דגן, והוא שיכול לאכול כזית אכילת פרס של בינוני, ובגדול אפילו שאין יכול לאכול בכדי אכילת פרס.
קטן שיכול לאכול כזית צלי ממנים אותו על חבורת קרבן פסח, ולרבי יהודה עד שיכול לברר אכילה – שנותנים לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו.
הדרן עלך פרק לולב הגזול
פרק לולב וערבה
משנה . לולב ניטל במקדש ששה ימים כשחל יום טוב ראשון בחול, ושבעה ימים כשחל יום טוב הראשון בשבת, ערבה בבית המקדש – ששה ימים כשחל יום השביעי בחול, ושבעה כשחל בשבת, ההלל והשמחה שמונה, סוכה וניסוך המים שבעה (ולרבי יהודה ניסוך המים ח' עי' לקמן דף מ"ז.), החליל חמשה ימים כשחל יום טוב הראשון בחול, וששה כשחל בשבת.
יום טוב ראשון שחל בשבת מוליכים את לולביהם להר הבית, הזקנים מניחים אותו בלשכה, ושל שאר הציבור – השמשים מסדרים על גבי האיצטבא, ומלמדים את כולם לומר – כל מי שמגיע לולבי לידו הרי הוא שלו במתנה, וכשראו בית דין שבאו לידי סכנה התקינו שיהא כל אחד נוטל בביתו.
אין נוטלים לולב בשבת במקדש חוץ מיום טוב ראשון שחל בשבת, הגם שמן התורה הוא, גזירה דרבנן היא לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה – שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים לילך לבקי ללמוד נענועו או ברכתו, וזו הטעם גם בשופר ומגילה.
***************