לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום שלישי כ"ג אלול תשפ"א

מסכת סוכה דף נ"ה

דף נ"ה – ע"א

אין תוקעים על כל מוסף ומוסף כשמקריבים כמה ביום אחד, ונדרש מהאמור בתקיעות 'ובראשי חדשיכם' – לאביי, הוקשו כל ראשי חדשים זה לזה שתקיעותיהם שוות (ואף ראש חודש תשרי שיש בו מוספים של ראש השנה), לרב אשי, 'בראשי' לשון רבים 'חדשכם' (חסר) לשון יחיד – והיינו חודש שיש בו שתי ראשים וזה ראש-השנה, ונקרא 'חדשכם' שאינו אלא אחד לענין תקיעות. (ותיובתא לרבי אחא שסובר לעיל דף נ"ד. שתוקעים על כל מוסף ומוסף).

שיר המוספים בחול המועד: בראשון – 'הבו לה' בני אלים' (קול ה' על המים על שם ניסוך המים), בשני – 'ולרשע אמר אלוקים' (למה לך לבא לבית זה אם אינך חוזר בתשובה, זבח לאלוקים תודה – שחג הסוכות זמן דבל תאחר הוא), בשלישי – 'מי יקום לי עם מרעים' (שאף שהיו משועבדים תחת האומות בבית שני אינם נמנעים מלשמוח שמחת מלכם), ברביעי – 'בינו בוערים בעם' (להוכיח לפני שחוזרים לבתיהם על המעשרות, שלא יאמרו מי רואנו – הנוטע אוזן הלא ישמע וגו'), בחמישי – 'הסירותי מסבל שכמו' (שנידונים על המים, אם תזכו 'בצרה קראת ואחלצך' וגו' על מי מריבה' ואשלם לך ברכה – הרחב פיך ואמלאהו וגו' ויאכילהו מחלב חיטה וגו'), בשישי – 'ימוטו כל מוסדי ארץ' (ש'עני ורש הצדיקו' אלו המעשרות, ומי שאינו נותן לב – 'בחשכה יתהלכו' זו מיתה, שבמוצאי חג הדבר מתרבה מפני גזל מתנות עניים).

סימן לסדר השירים של חול המועד – לרב ספרא הומבה"י (והסימן 'אמבוהא דספרי'), לרב פפא הומהב"י – שסובר שהשיר 'הסירותי' הוא קודם 'בינו'.

חל שבת באחד מימי חול המועד – נדחה השיר של חול המועד, ודוחים שיר 'ימוטו' שהוא אחרון.

'ובני אהרן הכהנים יתקעו' – מיתור 'יתקעו' (שכבר נאמר 'ותקעתם') לומדים בברייתא שהכל לפי המוספים תוקעים, ואין הכוונה שתוקעים שיר של כל מוסף ומוסף (וכדעת רב אחא דף נ"ד.), אלא – לרבינא שמאריכים בתקיעות, ולרבנן דקסרי משמיה דרב אחא – שמרבה בתוקעים אך כולם תוקעים יחדיו.

הזכרת המוספים בספיקא דיומא בחוץ לארץ – ביום טוב שני אומרים רק 'ובחמשה עשר יום' כמו ביום הראשון, שאי אפשר לומר גם 'וביום השני' שאם כן עושים אותו חול, וביום ראשון  של חול המועד: לאביי – שני ידחה, ואומרים רק 'וביום השלישי' וכן בכל יום ויום. לרבא – שביעי ידחה ואומרים ביום ראשון של חול המועד 'וביום השני' ובהושענא רבה 'וביום השישי' (וכמו שמצינו לענין שיר ש'ימוטו' שהוא אחרון ידחה כנ"ל), לאמימר – בכל יום אומרים שני הימים המסופקים.

דף נ"ה – ע"ב

משנה . כל המשמרות זוכות בחובות הבאות מחמת הרגל, ובסוכות שהקרבנות מרובים כל עשרים ושמונה משמרות שוות לפי סידרם.

יו"ט הראשון של חג הקריבו י"ג פרים ב' אילים ושעיר אחד, כל משמר מקריב קרבן אחד – ט"ז משמרות, ונשארו י"ד כבשים לח' משמרות הנותרות – ו' משמרות הקריבו כל אחת שני כבשים, ושני משמרות הקריבו כבש אחד.

בכל יום מימי החג שנתמעט אחד מהפרים נתמעט משמר מהקרבת הפרים ונוסף משמר שהקריב רק כבש אחד, כגון ביום השני רק ה' משמרות הקריבו שני כבשים.

משמרות שהקריבו פרים היום לא הקריבו פרים למחר, כגון ביום השני שהיו י"ב פרים הקריבום י"א משמרות שלא הקריבו פרים אתמול, ומשמרה הראשונה שהקריבה אתמול חזרה להקריב, וביום השלישי שהיו י"א פרים שנו והקריבו י"א משמרות שאחר משמרה הראשונה, ונמצא שכל המשמרות שונות ומשלשות בפרים, חוץ משני משמרות ששונות ואין משלשות.

רגלים שאין קרבנותיהם מרובים כל המשמרות באות ומפייסות עליהם, לרבי גם בשמיני עצרת, לחכמים רק שתי המשמרות שלא שלשו בפרי החג מפייסות בפר של שמיני.

שבעים פרי החג כנגד שבעים אומות – לכפר עליהם שירדו גשמים בכל העולם, ואוי להם לאומות העולם שאבדו בית המקדש שהמזבח מכפר עליהם ואינם יודעים מה שאבדו, שעכשיו מי מכפר עליהם.

פר יחידי של שמיני – כנגד אומה יחידה, משל למלך שעשה סעודה לעבדיו, וליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה שאין לי הנאה וקורת רוח בשל אלו אלא בשלך.

משנה . בשלש רגלים כל המשמרות שוות בהקרבת קרבנות הבאות מחמת החג ובמה שראוי לחלק מהן, כגון עורות של עולות ראיה וחזה ושוק של שלמי חגיגה, שנאמר 'וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל וגו' ובא בכל אות נפשו ושרת' – בשעה שכל ישראל נכנסים בעיר אחת – בשעה שעולים לרגל – אין מעכבים הכהן הבא מעשיית העבודה, וכיון שזוכה בעבודתו זוכה באכילתו.

משמר שזמנו קבוע ברגל מקריב הקרבנות שאינם באות מחמת הרגל, כגון תמיד, נדרים ונדבות שנדבו כל השנה ומקריבים אותם עכשיו, פר העלם דבר של ציבור, שעירי עבודה זרה, עולות קיץ המזבח, שנאמר (בהמשך פסוקים הנ"ל שמדובר ברגל) 'לבד ממכריו על האבות' – מה מכרו והתנו האבות זה לזה אני בשבתי ואתה בשבתך.

כל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים ברגל, שנאמר (בהמשך פסוק 'וכי יבא הלוי' המדבר ברגל כנ"ל) 'חלק כחלק יאכלו' – כחלק עבודה השווה בכולן כך חלק אכילה, ובהכרח דהיינו לחם הפנים שהיא אכילה שאין בה עבודה, שאילו אכילת קרבנות מי שעושה העבודה הוא אוכלה, שנאמר 'לכהן המקריב אותה לו תהיה'.

כשחל עצרת בשבת שחולקים שתי הלחם ולחם הפנים, נותנים לכל הכהנים חלק בשניהם, שאין חולקים קרבן כנגד קרבן, ומודיעים אותו זאת שאומרים לו 'הילך מצה' (משתי הלחם) 'הילך חמץ' (מלחם הפנים. ועי' להלן דף נ"ו: שלאבא שאול אומרים להיפך).

***************

יום רביעי כ"ד אלול תשפ"א

מסכת סוכה דף נ"ו

דף נ"ו – ע"א

ברכת סוכה וזמן: לרב ורב ששת בר אידי – סוכה ואחר כך זמן, שחיוב של יום עדיף. לרבה בר בר חנה ורב נחמן ב"ר חסדא – זמן ואחר כך  סוכה, שתדיר קודם. והלכתא – סוכה ואחר כך זמן.

ברכת היין והיום בקידוש – לבית שמאי יום קודם, א. שהיום גורם ליין שיבא, ב. כבר קידש היום קודם שבא היין. לבית הלל יין קודם, א. שהיין גורם לאמירת הקידוש, ב. תדיר קודם. לרב בדעת בית הלל – חובת היום עדיפה על מעלת תדיר, ורק בצירוף הטעם השני היין קודם (וטעם זה אינו בסוכה, שברכת הסוכה אינה תלויה בברכת הזמן). לרבה בר בר חנה – גם בית שמאי מודים שתדיר קודם אי לאו משום שהיום גורם לקידוש שתאמר (וזה לא שייך בסוכה, שגם בלא ישיבת בסוכה מברך שהחיינו על המועד).

בשעת חלוקת שתי הלחם ולחם הפנים בעצרת שחל בשבת – לתנא דמתניתין אומר לו 'הילך מצה' (לחם הפנים) 'הילך חמץ' (שתי הלחם), שסובר תדיר קודם כרבה בר בר חנה, ולאבא שאול אומר 'הילך חמץ והילך מצה', שחמץ עיקר שהוא חובת היום, וכשיטת רב.

משמר שזמנו קבוע ברגל – מקריב קרבנות הציבור שאינם מחמת הרגל, כגון פר העלם דבר של ציבור, שעירי עבודה זרה, עולות קיץ המזבח.

משנה . יום טוב הסמוך לשבת שהוצרכו הכהנים להקדים לבוא לפני השבת או לאחר יציאתם אחר השבת – תיקנו חכמים שיהיו כל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים.

כשיום אחד מפסיק בין יום טוב לשבת – המשמרות שזמנם קבוע לוקחים עשר חלות של לחם הפנים, והמתעכבות שתים.

בשאר ימות השנה: לחכמים – משמר הנכנס נוטל ששה, והיוצא ששה, לרבי יהודה – היוצא נוטל חמישה, והנכנס נוטל שבע, שמוסיף לקחת שתים בשכר הגפת דלתות ערבית שפתח אותם משמר היוצא

משמרות המתחלפות בשבת – הנכנסת חולקת בצפון והיוצאת בדרום חוץ מבילגה שלעולם חולקת בדרום וגם טבעתה קבועה וחלונה סתומה .

משמרות המתחלפות בשבת – משמרה היוצאת מקריבה תמיד של שחר ומוספים, משמרה הנכנסת מקריבה תמיד של בין הערביים ומקטירה שני בזיכי לבונה שסילקו מעל השולחן.

דף נ"ו – ע"ב

הנכנסים נוטלים בצד צפון – שיראו שהם נכנסים בצד החשוב שקבעו הכתוב לשחיטת קדשים .            

 היוצאים נוטלים בצד דרום – שיראו שהם יוצאים ושינו מקומם בצד שאינו עיקר .

טעם הקנס למשמר בילגה : א. מרים בת בילגא המירה דתה והיתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואמרה לוקס לוקס וכו', וקנסו לאביה משום בתה – שאם לא שמעה מאביה שהיה מבזה עבודה לא היתה אומרת כן, ושוב קנסו את כל המשמר – שאוי לרשע ואוי לשכנו. ב. קנסו משום שהיו שוהים מלבוא.

שכיני רשעים לא נשתכרו שאוי לרשע ואוי לשכנו, אך שכיני בילגה נשתכרו – שהיות ובילגה חולקת בדרום גם בכניסתה – משמרת ישבב המשמשת לפניה חולקת בצפון גם ביציאתה.

הדרן עלך מסכת סוכה

והדרן עלן דעתך עלך ודעתן עלן לא נתנשי מנך ולא תתנשי מנן לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי