לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת סנהדרין דף נ״ז – נ״ח
דף נ"ז – ע"א
'מקור שבע מצוות בני נח לתנא דבי מנשה'
עבודה זרה וגילוי עריות – שנאמר 'ותשחת הארץ לפני האלקים', והוא דבר ערוה הנאמר בו 'כי השחית כל בשר את דרכו (דרך גבר בעלמה) על הארץ' ובעבודה זרה נאמר 'פן תשחיתון ועשיתם' וגו' [ולת"ק גילה עוון דור המבול ואזהרה הוא מפסוק ויצו שנאמר באדם הראשון], שפיכות דמים – שנאמר 'שופך דם האדם' וגו' [ולת"ק מפרש באיזה מיתה ימית]. גזל – שנאמר 'כירק עשב נתתי לכם את כל' הגדל מאליו, ולא כירק גינה [ולת"ק בא להתיר להם בשר שהיה אסור להם להמית בהמה]. אבר מן החי – שנאמר 'אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו' [ולת"ק בא להתיר אבר מהחי בשרצים שהדם אינו חלוק מהבשר]. סירוס – שנאמר 'שרצו בארץ ורבו בה' [ולת"ק הוא ברכה ולא ציווי]. כלאים – שנאמר 'מהעוף למינהו' [ולת"ק הוא לצוות בעלמא שנוח לו מינו].
'בן נח נהרג'
לרב יוסף (לפי רב ששת) בשם אמרי בי רב: נהרג רק על ארבע מצוות. שפיכת דמים – שנאמר 'שופך דם האדם' וגו', עבודה זרה, גילוי עריות, ברכת השם שנאמר בהם 'איש איש' לרבות עכו"ם שהוא למיתה כמו ישראל. לרב הונא ורב יהודה וכל תלמידי רב: נהרג על שבע מצוות, משום שגילה הכתוב באחד ובבניין אב לומדים לכולם.
בן נח נהרג – על גניבה פחות משוה פרוטה, אם גזל מגוי משום שאינם מוחלים, ואם גנב מישראל משום שבשעתו יש לו צער ורק אחר כך מוחל, וישראל בישראל אסור כן רק אינו לוקה עליו בלאו לא תגזול שהוא ניתק לעשה בהשבה ואין פחות משוה פרוטה בר השבה. כובש שכר שכיר – אינו גזילה גמורה שאינו חוטף מיד חבירו, וגוי מגוי או מישראל – נהרג עליו, וישראל מגוי – מותר. יפת תואר וכן בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה אף על פי שהוא זנות – נהרג עליו משום גזל, וישראל מכותי – מותר, וישראל מישראל – אסור וחייבים עליה אשם. שפיכת דמים – גוי בגוי, וגוי בישראל – נהרג, ישראל בגוי – פטור, אבל אסור לכתחילה שהרי גוי ורועי בהמה דקה לא מעלים ולא מורידים.
הרודף אחר חבירו להורגו ויכול להציל עצמו באחת מאבריו והרגו – לרבי יונתן בן שאול: נהרג עליו, לרבנן: אינו נהרג.
דף נ"ז– ע"ב
'אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש' – גם בדיין אחד. 'מיד כל חיה' – גם בלי התראה. 'ומיד האדם' – גם עד אחד. 'מיד איש' – ולא מיד אשה, ומה שנאמר 'למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו (נשים) אחריו… לעשות צדקה ומשפט' בניו – לדין, וביתו – לצדקה. ומה שנאמר 'על כן יעזוב איש' מכל מקום חייבת על ניאוף משום שכתב אחר כך 'והיו לבשר אחד' ולכן גם אשה חייבת. 'אחיו' – גם קרוב. 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך' – לרבי ישמעאל: היינו שנהרג גם על עובר שהוא אדם בתוך האדם, לתנא דבי מנשה: דורשים 'באדם דמו ישפך' וזה חנק שהוא מיתה שאין הדם יוצא לחוץ. ומלמד שמיתת בני נח בחנק.
'לאמר' – זה גילוי עריות, בעריות שלהם. 'איש איש' – לרבות גוי שנענש בעונש כמו הישראל גם בעריות שאצלם אין זה עריות, וכנערה המאורסה שנענש בסקילה, ונכנסה לחופה ולא נבעלה שנענש בחנק [שגבי סקילה בנערה המאורסה נאמר 'בתולה מאורסה' ודורשים 'בתולה' – ולא בעולה, 'מאורסה' – ולא נשואה ומיעוט שני הוא בשביל נכנסה לחופה ולא נבעלה].
העריות שאין בית דין ישראל ממיתים עליה – וכמו חייבי כריתות. אחותו, ואחות אביו, ואחות אמו, אשת אחיו, אשת אחי אביו, ואחות אשתו, לרבי מאיר לשיטת רבי עקיבא: אין בן נח מוזהר עליה, שאינו דורש 'איש איש', לחכמים: מוזהר עליה, 'איש איש' לרבות עכו"ם.
*************
דף נ"ח – ע"א
גר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, וכן אם הורתו ולידתו שלא בקדושה – הוא כקטן שנולד בלי קרובים, גזרו חכמים בכל האסורות לו בהיותו גוי שלא יאמרו באים מקדושה חמורה לקדושה קלה, ועל כרחך לרבי אליעזר יש לו שאר האם ולא שאר האב, ולכן אחותו מן האם – יוציא, מן האב – יקיים. וכן אחות אב מהאם – יוציא, מן האב – יקיים. וכן אחות האם מהאם – יוציא, מן האב – יקיים. אחות האם מן האב – לרבי מאיר: יוציא – גזירה משום שיש בו צד אם, לחכמים: יקיים – שהוא מן האב ולא גוזרים. ומותר באשת אח לאחר מיתה – שאין אשת אח לבני נח וכן באשת אחי האב, וכל הבאות מחמת אישות מותרות לו והיינו אשת אביו. נשא אשה ובתה או שתי אחיות כונס אחת ומוציא אחת. מתה אשתו – מחלוקת אם מותר בחמותו.
'על כן יעזב איש את אביו ואת אמו'.
לרבי אליעזר: 'אביו' – זה אחות אביו. 'אמו' – זה אחות אמו. 'ודבק' – ולא בזכר. 'באשתו' – ולא באשת חבירו. 'והיו לבשר אחד' – יצאו בהמה וחיה שלא נעשה בשר אחד שאינם מולידים מהאדם. ואין לבאר 'אביו' לאביו ממש (משכב זכר) שהרי אסור משום 'ודבק'. ואין לבאר 'אביו' הוא באשת אביו שהרי אסור משום 'אשתו'. ואין לבאר שבא לרבות אשת אביו לאחר מיתה משום מה אמו לא באישות הוא 'באשתו' גם אביו לא באישות. ומה אביו לא ממש אף אמו לא ממש, ואלא אין זה רק באחווה.
לרבי עקיבא: 'אביו' – זה אשת אביו. 'אמו' – זה אמו ממש, שהרי אביו ממש הוא משום 'ודבק', ואשת אביו מיירי לאחר מיתת האב, ואמו מיירי באם מאנוסת אביו שאיננה אסורה משום אשת חבירו, ונוח לו להעמיד באשת אביו שנקרא 'ערות אביך' ולא באחות אביו שהוא רק 'שאר'.
דף נ"ח – ע"ב
'ויקח עמרם את יוכבד דודתו' – לרבי אליעזר: הוא דודתו מן האב.
'וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי' – לרבי אליעזר: מבואר שבת האם אסורה, לרבי עקיבא: מה שהיתה בת אחיו הוא רק לתקן דבריו שאמר 'אחותי היא' ולכן אמר שמצד האב יש לה צד אחות שבני בנים הם כבנים.
מפני מה לא נשא אדם את בתו? כדי שישא קין את אחותו, שנאמר 'כי אמרתי עולם חסד יבנה' ונאמר 'ואיש כי יקח את אחותו חסד הוא', משמע שבלי זה היה אסור – כדעת רבי אליעזר, ולרבי עקיבא – כיון שהותר לקין, הותר לכל בני נח. גוימותר בבת -ואדם הראשון לא נשא בתו כדי שישא קין את אחותו.
עבד מותר באם ובת – שיצא מכלל גוי, ולישראל עדיין לא בא.
בן נח שייחד שפחה לעבדו, וקראו לה רביתא דפלניא, ובא עליה – נהרג. ואם פורעת ראשה בשוק – שוב איננה מיוחדת לו.
בן נח שבא על אשת חבירו שלא כדרכה – פטור, שנאמר 'באשתו' – ולא באשת חבירו, 'ודבק' – ולא שלא כדרכה.
עכו"ם שהכה ישראל – חייב מיתה שנאמר 'ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי' וגו'.
הסוטר לועו של ישראל – כסוטר לועו של שכינה שנאמר 'מוקש אדם ילע קודש'.
המגביה ידו על חבירו אף שלא הכה: נקרא רשע – שנאמר 'ויאמר לרשע למה תכה' ולא למה הכית. נקרא חוטא – שנאמר 'ואם לא לקחתי בחזקה' בבני עלי ונאמר 'ותהי חטאת הנערים גדולה מאד'. תיקצץ ידו – שנאמר 'וזרוע רמה תשבר', וכן עשה רב הונא לאדם שהיה רגיל להכות. אין לו תקנה רק קבורה – שנאמר 'ואיש זרוע לו הארץ'.
לא ניתנה קרקע רק לבעלי זרועות – שנאמר 'ואיש זרוע לו הארץ'. 'עובד אדמתו ישבע לחם' – אם עושה עצמו כעבד לאדמה ישבע לחם.
גוי ששבת – חייב מיתה שנאמר 'ויום ולילה לא ישבותו', ואזהרה שלהם זו היא מיתתם, ואפילו לא שבת לשם חובה רק למנוחה בעלמא כגון ביום שני, חייב. ולא נחשב בשבע מצוות בנינח שהם בקום ועשה, ודינים יש בהם גם שב ואל תעשה שלא לעשות עול.
***************
דף נ"ט – ע"א
גוי שעוסק בתורה חייב מיתה – שנאמר 'תורה צוה לנו משה מורשה': או שמורשה היא רק לנו ולא להם והוא גזל. או מאורסה לנו והוא כבא על נערה המאורסה. ומה שאמר רבי מאיר עכו"ם שעוסק בתורה הוא ככהן גדול שנאמר 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם', וסובר שגם עכו"ם נקרא האדם, הוא בשבע מצוות שלהם.
דם מן החי – לרבי חנינא בן גמליאל: הוזהרו עליו בני נח שדרש 'אך בשר בנפשו לא תאכל' 'אך בשר דמו בנפשו לא תאכל'. והוזהרו עליו ישראל שנאמר 'רק חזק לבלתי אכול הדם' וגו' וסמוך לזה 'ולא תאכל הנפש עם הבשר', שגם דם אסור משום חיות. לרבנן: לא הוזהר על זה בני נח ופסוק 'אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו' להתיר שרצים שדם והבשר אחד, וישראל לא הוזהרו על דם משום חיות, ומה שנסמך לאבר מן החי הוא לחייב על דם הקזה שהנשמה יוצאת בו, ולא רק בדם שחיטה.
כל מצוה שנאמר לבני נח ונשנית בסיני – לזה ולזה נאמרה, ועבודה זרה שנשנה בסיני, ומצינו שיש עונש לעכו"ם עליה שהרי נאמר ובגלל התועבות וגו', מוכח שלזה ולזה נאמרה. כל מצוה שנאמר לבני נח ולא נשנית בסיני – נאמרה רק לישראל ולא לבנינח,שאין לומר שנאמרה לבני נח ולא לישראל, משום שאין דבר שמותר לישראל ואסור לעכו"ם, שיפת תואר – המותרת רק לישראל משום שעכו"ם אינם בני כיבוש, וגניבת פחות משוה פרוטה – שמותר רק לישראל ולא לבני נח משום שישראל רחמנים הם ומוחלים זה לזה ועכו"ם אכזרים ואין מוחלים. ואין לנו דבר שנאמרה רק לבני נח ולא נשנית אלא גיד הנשה לרבי יהודה שנאסרו בה בני יעקב, שלדעת חכמים לאחר מתן תורה נאסרו בה וכתבו משה במקום המעשה.
דף נ"ט – ע"ב
מילה – שנשנית בסיני שנאמר 'וביום השמיני ימול' נשנית רק לדרשה 'ביום' אפילו בשבת, או שמראש ניתנה רק לאברהם ולזרעו שנאמר 'כי ביצחק יקרא לך זרע' – ולא ישמעאל, ולא עשו שנאמר 'ביצחק' – ולא כל יצחק, אך בני קטורה עצמם חייבים במילה שנאמר 'את בריתי הפר' לרבות בני קטורה.
פריה ורביה – שנשנית בסיני שנאמר 'לך אמור להם שובו לכם לאהליכם'. הוא משום שהוא דבר שבמניין שצריך ציווי אחר להתיר, ולכן אף שנצטוו לפרוש רק לשלושת ימים הוצרך מנין אחר להתיר. אבל שאר מצוות של בני נח שנשנו, כיון ששנה אזהרתם נאמרה גם לבני נח.
לאדם הראשון לא הותר בשר לאכילה – שנאמר 'לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ' ולא חית הארץ לכם, והתיר רק לבני נח שנאמר 'כירק עשב נתתי לכם', רק לא אבר מן החי שנאמר 'אך בשר בנפשו' וגו', ובשרצים אינו עובר משום אבר מן החי שדורשים 'אך בשר בנפשו דמו' מי שהנפש חלוק מהדם יצא שרצים.
'ורדו בדגת הים' – הוא למלאכה ולא לאכילה, כמו ששאל רחבה הנהיג בעז ודג מה הדין לכלאים?. 'ובעוף השמים' – הוא למלאכה, כמו ששאל רבה בר רב הונא לשיטת רבי יוסי ב"ר יהודה מה הדין דש באווזים ובתרנגולים לעניין לא תחסום. 'ובכל חיה הרומשת על הארץ', – זה נחש שהוא שמש גדול שאבד לעולם שהיו מזדמנים שני נחשים לכל אחד מישראל אחד היה משגר לצפון ואחד לדרום להביא לו אבנים טובות ומרגליות, ומפשילים רצועה תחת זנבו להוציא בה עפר לגינתו.
אדם הראשון – היה מיסב בגן עדן, ומלאכי השרת צולים לו בשר ומסננים לו יין, הציץ בו נחש ונתקנא בכבודו. והותר בבשר זה שהיה מהשמים, כמו שירד בשר לרבי שמעון בן חלפתא כשבאו אריות ונהמו בפניו, ואכל משום שאין דבר טמא יורד מן השמים.
***************
דף ס' – ע"א
לרבי שמעון: בני נח מוזהרים גם על הכישוף -שנאמר 'מכשפה לא תחיה' וסמוך לזה 'כל שוכב עם בהמה מות יומת', כל שישנו בכלל שוכב עם בהמה הוא בכלל כישוף.
לרבי אליעזר: בני נח מוזהרים גם על הכלאים – שנאמר 'את חקתי תשמרו' ולא 'ושמרתם את חקתי' ומשמע חוקות שחקקתי לך כבר תשמרו 'בהמתך לא תרביע כלאים ושדך לא תזרע כלאים' ומה בהמה בהרבעה אף שדך בהרכבת אילן, ושניהם בין בארץ ובין בחוץ לארץ.
מברך השם – אינו חייב עד שיברך השם בן ד' אותיות בשם, כמו שלמדנו במשנה הלשון יכה יוסי את יוסי, ולא צריך שם בן מ"ב אותיות.
הדיינים עומדים על רגליהם כששומעים – שנאמר 'ויאמר אהוד דבר אלוקים לי אליך ויקם מעל הכסא', ואם עגלון מלך מואב שהוא נכרי וידע רק בכינוי עמד, קל וחומר לישראל ובשם המפורש.
הדיינים קורעים בגדיהם – שנאמר 'ויבא אליקים בן חלקיהו וגו' קרועי בגדים ויגידו לו את דברי רבשקה'. ולא מאחין – שלומדים בגזירה שווה קריעה מקריעה הנאמר באלישע 'ויקרעם לשנים קרעים', והוא מיותר, אלא לדרוש שהם קרועים לעולם. השומע מפי שומע – חייב לקרוע. העדים אינם חייבים לקרוע – שכבר קרעו מתי ששמעו ונאמר 'ויהי כשמוע המלך חזקיהו ויקרע את בגדיו' והם לא חזרו וקרעו.
השומע אזכרה בברכת השם מעכו"ם, והשומע בכינוי – לרב יהודה אמר שמואל: אינו חייב לקרוע, לרבי חייא: מקודם היו חייבים ובזמן הזה שיתמלא כל הבגד קרעים לפי שהדבר תמיד שאינם מתייראים מבית דין לא צריך לקרוע.
דף ס' – ע"ב
משנה . העובד עבודה זרה: כדרכה. או בזביחה, והקטרה, וניסוך, והשתחווה גם שלא כדרכה. וזריקה בכלל ניסוך שנאמר 'בל אסיך נכסיהם מדם'. והמקבלו עליו לאלוה. והאומר לו אלי אתה – חייב. ומי שעושה אחת מאלו: מגפף, ומנשק, ומכבד, ומרבץ, ומרחץ, וסך, ומלביש, ומנעיל שלא כדרכה – עובר בלא תעשה. נודרונשבע בשמו – עובר בלא תעשה. הפוער עצמו לבעל פעור,וזורקאבן למרקוליס – זו היא עבודתה.
איסור בעבודה זרה – זיבוח, קיטור, ניסוך, השתחואה: 'זביחה' – שנאמר 'זובח לאלוהים יחרם' והוא בזובח לעבודה זרה. 'מקטר ומנסך' – נלמד גם שלא כדרכה שנאמר 'בלתי לה' לבדו' ריקן כל עבודות פנים לשם המיוחד וריבה בזה מקטר ומנסך (ושאר העבודות לא שייך בעבודה זרה). 'השתחואה' – שנאמר 'וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם', והוא שלא כדרכה, שהרי כדרכה בכלל ויעבוד הוא, ואזהרתו מפסוק 'כי לא תשתחוה לאל אחר'. וזביחה בכלל היתה ויצאתה להקיש לכל עבודת פנים, ואיסור השתחואה נידון בעצמה, שאם השתחואה להקיש על הכלל כולו ולרבות מגפף ומנשק וכו', זובח למה לי.
*****************
דף ס"א – ע"א
א. לרבא בר רב חנן: אפשר לומר שבאמת יצא השתחואה מן הכלל ללמד על כל הכלל יצאה, וצריך זביחה לעצמה שמחשבים מעבודה לעבודה, שאם חישב בשחיטה שיזרוק לעבודה זרה חייב, שנחלקו בזה רבי יוחנן וריש לקיש, שלרבי יוחנן: אסורה ולומד מפיגול, ולריש לקיש: מותרת, ואינו לומד מפיגול, ונאמר שלריש לקיש דורשים מזובח.
ב. לרב פפא: גם לרבי יוחנן צריך פסוק, שהרי מפיגול לא נלמד רק לאסור הבהמה, ולא להרוג האדם.
ג. לרב אחא בריה דרב איקא: גם לריש לקיש אין צריך פסוק, שלא התיר רק הבהמה אבל האדם נהרג, כמו שמצינו בעובד להר שדין הר מותר, והעובד בסייף, ואם כן גם שחיטה צורך זריקה הוא וחושב בשחיטה הוא כעובד עבודה, ואם כן 'זובח' מיותר.
לרבא בר רב חנן שלומדים מאיסור השתחואה לכל העבודות שלא כדרכה – מה שנאמר 'איכה יעבדו' לא למעט פוער עצמו לעבודה זרה שבעצם עובדים אותה בכבוד, שמאיסור השתחואה לומדים שהוא דרך כיבוד ולא פוער עצמו, רק למעט פוער עצמו למרקוליס שאף שעבודתו בדרך בזיון אינו חייב שלא כדרכה בשאר עבודת בזיון.
זובח בהמה למרקוליס – חייב, שנאמר 'ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים' אם אינו ענין לכדרכה תנהו עניין שלא כדרכה, [מפסוק 'זובח' אין ללמוד שהוא בזובח למכובדים]. לרבא בר רב חנן: שלומדים מאיסור השתחואה, מיירי בזובח להכעיס ולא לקבל עליו לאלוה.
דף ס"א – ע"ב
'נאמר במשנה העובד עבודה זרה – ומשמע רק אם עבד, ולקמן תנן האומר אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד'
א. לרב המנונא: במשנה מדובר באומר איני מקבלו עלי אלא בעבודה, אך בסתמא אומרים שליבו לעבודה משעה שאמר.
ב. לרב יוסף: בין לרבי מאיר ובין לרבי יהודה חייב בדיבור, ונחלקו במסית אחרים שיעבדו אותו ואמרו לו הן – שלרבי מאיר: חייב משום שקיבלו עליהם, ולרבי יהודה: שחקו עליו שהרי הוא אדם כמותם ולמה יעבדוהו. והמשנה מדובר ביחיד הניסת באמירה וחייב, משום שאין דרכו לשנות דעתו, שנאמר 'לא תאבה לו ולא תשמע אליו' הא אבה ושמע חייב, ואמר לשון יחיד. אבל רבים הניסתים ומתרצים לעבוד עבודה זרה נמלכים אחר כך וחוזרים בהם. וקשה שנאמר 'כי יסיתך אחיך בן אמך' ותניא שיחיד ורבים שווים בכך רק שיחיד חמור מיתתו שנסקל והיקל בממונו שאינו אבד, וברבים היקל מיתתם בסייף והחמיר בממונם שאבד, הרי שבכל דבר שווים?.
ג. לאביי: בניסת מפי עצמו אין חייב עד שיעבוד, משום שנמלך אחר כך, מה שאין כן בניסת מפי אחרים נגרר אחריהם, וחייב בדיבור בלבד וכמו שנאמר 'לא תאבה לו' הא אבה ושמע חייב.
ד. לרבא: שני המשניות מדבר בניסת מפי אחרים, ואם אמר להם כך אוכלת כך שותה כך מטיבה כך מריעה, וכיון ששמע שבח של העבודה זרה אינו חוזר בו וחייב אם אמר אעבוד, ולכך נאמר 'מאלהי העמים אשר סביבותיכם הקרובים אליך' וגו' ומטיב של הקרובים תלמדו אם יש טוב ברחוקים, מה שאין כן אם אינו אומר שבח הוא חוזר בו וחייב רק בעבודה.
ה. לרב אשי: הסיפא בישראל מומר, שאינו חוזר בו שהופקר בכך.
ו. לרבינא: לא זו אף זו נאמר.
העובד עבודה זרה מאהבה או מיראה – לאביי: חייב, שהרי עבדה. לרבא: פטור, אם לא קיבלו עליו לאלוה.
במשנה שאמר 'אחד העובד' – לאביי: הוא העובד מאהבה או מיראה, לרבא: כרבי ירמיה בעובד כדרכה.
'לא תשתחוה להם' אבל אתה משתחווה לאדם כמותך, אבל אם נעבד כמו המן הרשע לא משום שנאמר 'ולא תעבדם' – לאביי: אף שעבדוהו מיראה חייב, לרבא: כמו המן שהיה בעצמו עבודה זרה רק לא כהמן שחייב רק בלי יראה ואהבה.
כהן משיח בעבודה זרה – לרבי: בשגגת מעשה לבד די לחייב קרבן, לחכמים: צריך העלם דבר, ושווים שחייב בשעירה כמו יחיד ושאינו מביא אשם תלוי. ושגגת מעשה בלי העלם דבר – איך שייך? אם חשב שזה בית הכנסת והשתחוה הרי לבו היה לשמים, וכן פסל שעושים בדמות מלך אם קיבלו עליו באלוה הרי הוא מזיד, ואם לא אינו כלום, רק לאביי: מדובר שעבד מאהבה או מיראה ולא ידע שאסור, שאין זה העלם דבר כיון שיודע כל העבודות האסורים של עבודה זרה. ולרבא: אם אומר שמותר לעבוד עבודה זרה, שהעלם דבר הוא רק בקיום מקצת וביטול מקצת, וזה אינו יודע כלום, ואין זה העלם דבר .
******************
דף ס"ב – ע"א
רבי זכאי: שנה לפני רבי יוחנן, זיבח קיטר ניסך השתחווה בהעלם אחד אינו חייב רק חטאת אחת. ורבי יוחנן: אמר לו שטעות הוא.
רבי אבא: רצה לומר ולבאר שתלוי במחלוקות של רבי יוסי ורבי נתן אם הבערה בשבת ללאו יצאה או לחלק יצאה, ולרבי נתן הבערה לחלק יצאה – השתחואה גם לחלק יצאה, ולרבי יוסי שהבערה ללאו יצאה – השתחואה גם ללאו יצאה. רב יוסף: אמר שרבי יוסי סובר כך רק לעניין שבת משום שנלמד מפסוק 'ועשה מאחת מהנה' לחלק, ודורש 'אחת' 'מ'אחת שם משמעון. 'הנה' 'מ'הנה ללמד אבות ותולדות. אחת שהיא הנה זדון שבת ושגגת מלאכות. הנה שהיא אחת שגגת שבת וזדון מלאכות. ואין לדרוש כן גם לעבודה זרה 'אחת' זביחה 'מאחת' בשוחט סימן אחד. 'הנה' זיבוח קיטור וכו' 'מהנה' לרבות גם תולדות, שלא כדרכה. אחת שהיא הנה זדון עבודה זרה ושגגת עבודות. הנה שהיא אחת שגגת עבודה זרה וזדון עבודות. ושגגת עבודה זרה הוא – לאביי: בעובד מיראה, ולרבא: באומר מותר, ואפשר לפשוט איבעיא של רבא בהעלם זה וזה בידו שחייב רק אחת. משום שנאמר במשיח פר, ובנשיא שעיר, וביחיד כשבה ושעירה, ובעבודה זרה שווים כולם בשעירה.
דף ס"ב – ע"ב
רב שמואל בר יהודה: מבאר שכך תני רבי זכאי – חומר בשבת משאר מצוות שהרי שבשבת אם עשה שניים בהעלם אחת חייב שניים מה שאין כן בשאר מצוות, וחומר בשאר מצוות משבת שבשאר מצוות שגג בלא מתכווין חייב ובשבת פטור. ושאר מצוות ברישא הוא עבודה זרה כרבי אמי שזיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד חייב רק אחת, והסיפא הוא בשאר מצוות שהמתעסק בחלבים חייב שחשב שזה רוק ובלע שחייב, ובשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. ומה שאמר רבי יוחנן פוק תני לברא, הוא לשיטתו שאין ראוי לפרש רישא וסיפא בשני טעמים אחרים.
***************