לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

מסכת סנהדרין דף ס״ו – ע'

 

דף ס"ו – ע"א

משנה . המחלל שבת – נסקל, אם חיללו במלאכה גמורה שיש בו מעשה ומלאכת מחשבת, בדבר שחייבים על זדונו כרת ובשגגתו חטאת. ולמעט – לרבי עקיבא: תחומין, ולרבי יוסי: הבערה

משנה . המקלל אביו ואמו – חייב רק אם מקלל בשם. קילל בכינוי – לרבי מאיר: חייב, לרבי מנחם בר' יוסי: פטור, שנאמר 'בנקבו שם יומת' שאם אינו ענין לו (שאינו דורש למברך שם בשם), תנהו למקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקלל בשם.

'איש איש' לרבות בת וטומטום ואנדרוגינוס.

קילל אביו בלי אמו, אמו בלי אביו – לרבי יאשיה: 'איש אשר יקלל את אביו ואת אמו' סמך קללה לאביו, 'אביו ואמו קלל' סמך קללה לאמו. לרבי יונתן: משמע שניהם כאחד, ומשמע אחד בפני עצמו עד שיפרט לך הכתוב 'יחדיו'.

'מקור לעונש' למקלל אב ואם – 'מות יומת' בסקילה, שלומדים בגזירה שוה 'דמיהם בם' מאוב. 'אזהרה' – שנאמר 'אלקים לא תקלל', לרבי ישמעאל: הפסוק בדיין ולומדים קודש מחול, לרבי עקיבא: הוא קודש ולומד חול מקודש משום שנאמר 'תקלל' ולא תקל, ונאמר 'ונשיא בעמך לא תאור', ונאמר 'לא תקלל חרש', וקשה למה שלושת הפסוקים? שנכתוב אלקים וחרש ונלמד נשיא מהצד השוה שבהם שהרי דיין אתה מצווה על הוראתו ובחרש שפלותו גרמה לו, הצד השוה שבהם שהם בעמך אף אני אביא נשיא, או נשיא וחרש ונלמד דיין ממנו, ואם אינו ענין לגופו תנהו ענין לאביו שאינו נלמד מהצד השווה שכן משונים הם.

 

דף ס"ו – ע"ב

משנה . הבא על נערה המאורסה – אינו חייב עד שתהא 'נערה' ולא בוגרת. 'בתולה' ולא בעולה. 'מאורסה' ולא נשואה. 'בבית אביה' פרט אם מסר האב לשלוחי הבעל.

בא על קטנה מאורסה – א. לחכמים: חייב סקילה. ב. לרבי מאיר: אינו מת בסקילה. ג. לרבי יאשיה: אינו מת כלל שנאמר 'ומתו גם שניהם' עד שיהו שניהם שווים בני עונשים, ומה שנאמר 'ומת האיש אשר שכב עמה לבדו' דרש כרבי כדלהלן. ד. לרבי יונתן: מת בחנק, שנאמר 'ומת האיש אשר שכב עמה לבדו' ומיותר שהרי מפורש שם 'ולנערה לא תעשה דבר' רק נדרש לקטנה. 'ומתו גם שניהם' – למעט מעשה חידודים (ולרבי יאשיה אינו כלום).

באו עליה עשר בני אדם שלא כדרכה והיא בתולה – לת"ק: כולם בסקילה, לרבי: הראשון בסקילה, וכולם בחנק שנאמר 'לבדו' והוא ראשון שביאתו היתה יחידית.

'ובת איש כהן כי תחל לזנות' – רבי אומר: תחילה – לרב הונא בריה דרב יהושע: הפירוש של רבי הוא כרבי ישמעאל שארוסה בשריפה ולא נשואה, ועל זה אמר שאם זה ביאה ראשונה – המיתה בשריפה, ואם לא – בחנק, כמו שביארו הפסוק 'ומת האיש אשר שכב עמה לבדו', לרב יוסף: רבי כדעת רבי מאיר שדווקא נשואה לכשר בשריפה 'כי תחל' הוא שזה תחילת חילולה, אבל נישאת לפסולים אינה רק בחנק.

 

**************

 

דף ס"ז – ע"א

'מסית'

משנה . הדיוט המסית יחיד – בסקילה. אמר יש יראה במקום פלוני, כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה, כך מריעה, אמר 'אעבוד', 'אלך ואעבוד', 'נלך ונעבוד', 'אזבח', 'אלך ואזבח', 'נלך ונזבח' וכו' הוא מסית. בכל חייבי מיתות אין עושים מארב חוץ מזה. אמר לשניים – הם העדים ומביאים אותו לבית דין וסוקלים אותו. אם אמר המסית רק לאחד – אומר לו 'יש לי חברים שרוצים בכך', ואם המסית חכם – מארבים לו עדים אחורי הגדר ואומר לו לחזור על דבריו ביחוד ושואל היאך נניח את אלוקינו שבשמים ונלך ונעבוד אלהים אחרים?, אם חוזר בו – מוטב, ואם לא – אלו העומדים מאחורי הגדר מביאים אותו לבית דיןוסוקלים.

נביא שהסית – לת"ק: בסקילה, לרבי שמעון: בחנק שנאמר 'והנביא ההוא וגו' יומת' וסתם מיתה בחנק. מדיחי עיר הנדחת – לת"ק:  בסקילה, לרבי שמעון: בחנק, ומהמשנה משמע כרבי שמעון, רק אמר רב יהודה אמר רב שהסיפא מדובר במדיחי עיר הנדחת וכדעת רבנן, רישא רבי שמעון וסיפא רבנן?, ולרבינא: כל המשנה כרבנן ונאמר לא זו אף זו, ומה שאמר המסית זה הדיוט – הוא גם בנביא, מבאר רב פפא שנוהגים בו כהדיוט וכמו קל שאינו צריך התראה.

'מכשף'

משנה . המדיח עיר הנדחת – זה האומר נלך ונעבוד עבודה זרה. המכשף – רק מי שעושה מעשה חייב, ולא האוחז עיניים, וכן בשדה קישואים קיבל רבי עקיבא מרבי יהושע חילוק זה ופירש לו.

'מכשפה' – אחד האיש ואחד האשה, ונאמר 'מכשפה' מפני שרוב נשים מצויות בכשפים.

 

דף ס"ז – ע"ב

מיתת מכשפים – לרבי יוסי הגלילי: בסייף, ונלמד מגזירה שוה שנאמר 'מכשפה לא תחיה' ונאמר 'לא תחיה כל נשמה'. לרבי עקיבא: בסקילה, שנאמר כאן 'לא תחיה' ונאמר 'אם בהמה אם איש לא יחיה', והגם שנאמר שם 'לא יחיה' וכאן 'לא תחיה', דנים ישראל מישראל שריבה בהם הכתוב הרבה מיתות. לבן עזאי: המקור שמיתת מכשף בסקילה נלמד מסמוכים, שנאמר 'מכשפה לא תחיה' וסמוך לזה 'כל שוכב עם בהמה מות יומת' – בסקילה, רבי יהודה: אינו דורש סמוכים, אלא מכלל ופרט שיצא מהכלל ללמד, שאוב וידעוני בכלל מכשפים היו ויצאו ללמד על הכלל כולו שמכשף בסקילה, וסובר שני כתובים הבאים כאחד מלמדים.

כשפים – נוטריקון כחש פמליא של מעלה, שעל מי שנגזר לחיות הם ממיתים בכישוף. 'אין עוד מלבדו' – גם לדבר כשפים, וכרבי חנינא שגדולה זכותו ובטוח שאם המקום חפץ בו לא ישלטו בו כשפים.

'בלטיהם' – הםמעשה שדים, אם משתמש תמיד בכלי מסוים. 'להטיהם' – הם מעשה כשפים, אם אינו מקפיד בכלי מסוים.

הלכות כשפים כהלכות שבת: יש מהם בסקילה – כשעושה מעשה, פטור אבל אסור – באוחז את העיניים, מותר לכתחילה – כרבי חנינא ורבי הושעיא שבראו עיגלא תילתא כשעסקו בספר יצירה בערב שבת.

'ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלוקים הוא' – משוםשאין השד יכולה לברוא בריה פחות משעורה, ופירש רב פפא שגם כגודל גמל אינם יכולים לברוא אלא אוספים ומביאים מההפקר, ובריות גדולות נוח לקבץ ולהביא ממקום רחוק, מה שאין כן בריה קטנה.

מכשפים אינם יכולים להחיות מתים -רק באחיזת עיניים, ואפשר לבדוק הכישוף במים.

'ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים' – לרבי עקיבא: צפרדע אחת היתה, והשריצה ולדות ומילא כל ארץ מצרים, לרבי אלעזר בן עזריה: צפרדע אחת היתה, שרקה להם ושמעו קולה כל הצפרדעים שבעולם ובאו למצרים (ואמר לרבי עקיבא, לך לנגעים ואהלות שבהם אתה מחודד).

 

**************

 

דף ס"ח – ע"א

כשחלה רבי אליעזר: רצה הורקנוס בנו לחלוץ לו תפילין בערב שבת ונזף בו, ואמר לרבי עקיבא וחביריו שבאו לבקרו 'כמדומה שדעת אבא נטרפה עליו' – משום שאינו רוצה לחלוץ תפילין, אמר רבי אליעזר, דעת אמו נטרפה, שמניחים איסור סקילה ועוסקים בשבות, נכנסו אליו לבקרו וללמוד תורה בריחוק ד' אמות משום נידוי, ואמר להם, למה עד עכשיו לא באתם? ואמר להם שהם לא ימותו במיתה בדרך הטבע ורבי עקיבא מיתתו קשה מכולם, שאם היה משמשו – היה לומד הרבה תורה, ואמר ששתי זרועותיו כשני ספרי תורה שנגללים, והרבה תורה למדתי ולימדתי, ולא חיסר מרבותיו אפילו ככלב המלקק מהים, והרבה לימד ולא חיסרו ממנו רק כמכחול בשופרות, ששנה שלש מאות הלכות בהלכות בהרת עזה או בנטיעת קישואים, ולא שאלו אדם מעולם חוץ מעקיבא בן יוסף בנטיעת קישואים, ואמר דבר אחד והתמלא השדה קישואים, ואמר לי רבי עקיבא, למדני עקירתם, אמר דבר אחד והתקבצו כולם למקום אחד. ואף שיש בזה מעשה, מותר להתלמד, שנאמר 'לא תלמד לעשות' – אבל אתה למד להבין ולהורות.

הכדור, והאמוס, והקמיע, וצרור המרגלית, ומשקולת קטנה – לחכמים: טהורים, שאינם בית קיבול לעולם, ואם נקרעו – הם טמאים שיש להם בית קיבול, ומה שבתוכו חוצץ. לרבי אליעזר: טמאים, וטהרתם במה שהם, ומה שבתוכו אינו חוצץ.

מנעל שעל האמוס שאינו צריך מעשה אומן לסלק משם, לחכמים: טמא. לרבי אליעזר: טהור,

פטירת רבי אליעזר: יצאה נשמתו בטהרה, ועמד רבי יהושע ואמר הותר הנדר, ורבי עקיבא הכה בבשרו במוצאי שבת בלוויה עד שדמו שותת לארץ פתח עליו בשורה ואמר 'אבי אבי רכב ישראל ופרשיו', הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן.

הדרן עלך פרק ארבע מיתות

פרק שמיני – בן סורר ומורה

 

דף ס"ח – ע"ב

'בן סורר ומורה'

משנה . אינו נעשה בן סורר ומורה רק אם הביא שתי שערות – שאז הוא בן עונשים, ורק עד שיקיף זקן התחתון את הגיד -שנאמר 'כי יהיה לאיש בן', בן שסמוך לגבורת איש, או עד שימלאו ג' חדשים אע"פ שלא הקיף, שראוי להיות אב אם תתעבר אשתו לאחר שהביא שתי שערות וניכר העיבור בשלשה חדשים, ונאמר 'בן' ולא אב.

קטן שהוליד – לרב חסדא: אין הבן נעשה בן סורר ומורה, שנאמר 'כי יהיה לאיש בן' ולא לבן בן, והואיל שלא כתבה תורה 'בן איש' רק 'לאיש בן' דורשים גם דרשה שיהא גדול ולא קטן. לרבה: קטן אינו מוליד שנאמר בגר 'ואם אין לאיש גואל', ואמרה תורה שרק לאיש צריך לבדוק אם אין לו גואל, אבל קטן – אין צריך לבדוק אחריו, משום שאינו מוליד. דבי חזקיה: קטן אינו מוליד שנאמר 'וכי יזד איש' שרק איש מבשל ומזריע ולא הקטן, ומזיד לשון בישול הוא שנאמר 'ויזד יעקב נזיד'.

 

***************

 

דף ס"ט – ע"א

כל ימיו של בן סורר ומורה שלשה חדשים – לרב הונא בריה דרב יהושע: שאף היולדת לשבעה אין עיבורה ניכר עד שלשה חודשים. ולא משום שהולכים אחרי הרוב בדיני נפשות שהרי נאמר 'והצילו העדה', ומה שקטנה בת שלשהמחייבת מיתה לכל עריות הבאים עליה גם משום איסור אשת איש, ואין חוששים לאיילונית שקידושיה טעות, מדובר בקיבל עליו קידושין אף שתהא איילונית. לרבינא: משום שהולכים אחרי רוב הנשים שיולדות לתשעה, והולכים בדיני נפשות אחרי הרוב, כמו שמצינו שעד אחד אומר א' לחודש ועד אחד אומר ב' לחודש ועד אחד אומר ג' לחודש, עדותם קיימת שטעו בעיבור החודש כרוב אנשים.

 

דף ס"ט – ע"ב

המזנה בבנה קטן: מבן תשע – ביאתו ביאה, פחות מבן שמונה – אין ביאתו ביאה, בן שמונה – לבית שמאי: פסלה מהכהונה, שלומדים מדורות ראשונים שילדו בני שמונה, כמו כלב שהיה בן ארבעים שנה בשליחת המרגלים בשנה שניה אחרי עשיית המשכן, ובצלאל בן אורי בן חור בן כלב שעשה המשכן נהיה בן י"ג שנאמר בו 'איש איש ממלאכתו', נמצא שבשנה אחריה היה בן י"ד, ולא מחשיב שנות בצלאל ושנתיים לשלשה העיבורים של ח' חודשים, נמצא שכל אחד מהם הוליד לשמונה שנים. אבל מאחיתופל שחי ל"ג שנה ובמותו היה שלמה בן בת שבע בת אליעם בן ז' שנה, כמבואר בפרשת אבשלום – אין להוכיח, ששמא אחיתופל ואליעם הולידו לתשע שנים, ובת שבע שהיתה אשה בריאה הולידה בשש. ואין להוכיח מאברהם שגדול מהרן בשנתיים, שהרי נמנה ראשון, ונשא את יסכה שהיא שרה שסוכה ברוח הקודש או שהכל סכים ביופיה, והיתה בת עשר שנים פחות מאברהם נמצא שהרן אביה הולידה בן שמונה שנים, משום ששמא אברהם קטן מהרן רק דרך חכמתם כתבה התורה, כמו בנח שהוליד בן ת"ק והמבול היה בשנת ת"ר וכתב תחילה שם שהיה בן מאה שנתיים אחר המבול ולא בן ק"ב, רק שהיה הקטן משלשתם, רק כתב דרך חכמתם. לבית הלל: אינו פוסלה מכהונה, ואין לומדים מדורות ראשונים.

'בן' ולא בת,הוא גזירת הכתוב, שבדין שיהא בה דין סורר ומורה משום שכולם מצויים אצלה בעבירה.

 

***************

דף ע׳

דף ע' – ע"א

משנה . ממתי חייב? לת"ק: אם אוכל חצי מנה בשר, וישתה חצי לוג יין האיטלקי, שהוא טוב ומעולה ונמשך אחריה. לרבי יוסי: מנה בשר ולוג יין.

אינו חייב – רק אם יקח בשר ויין בזול,שנאמר 'זולל וסבא', וביוקר לא שכיח שיהא לו הרבה מעות כל כך ולא ימשך.

אינו חייב באכילת בשר – עד שיאכל בשר מבושל ולא מבושל כדרך הגנבים. ובשתיית יין – עד שישתה מזוג ולא מזוג, שמתוך שהוא גנב אין לו זמן לאכול ולשתות רק בדרך זה, אבל במבושל ומזוג שאינו נמשך אחריהם – אינו חייב, ובאכילת בשר ושתיית יין חי לגמרי – אינו חייב.

אינו חייב – באכילת בשר מליחשעבר עליו לילה שיצא הטעם ממנו ואינו נמשך אחריו. ובשתיית יין מגיתועד ארבעים יום שאינו חשוב – אינו חייב עליה.

בשר ויין בערב ט' אב, בשר מליח – אסור לאכול כל זמן שעדיין לא שהה כזמן שלמים שהוא שני ימים ולילה אחד, ויש בזה שמחה. יין מגיתו – אסור לשתות עד שלשה ימים שתוסס, וטעמו חומץ, ואין בו משום גילוי.

לא נברא יין בעולם – רק לנחם אבלים, ולשלם שכר לרשעיםלקבל שכר מצוה בעולם הזה, שנאמר 'תנו שכר לאובד, ויין למרי נפש'.

'אל תרא יין כי יתאדם' – לרבי יצחק: שמאדים פני רשעים בעולם הזה ומלבין פניהם בעולם הבא. לרבא: אל תמשך אחר יין, שאחריתו דם.

כתוב 'תירש' והקרי 'תירוש': זכה וידע ליזהר לא לשתות יותר מדאי – נעשה ראש, לא זכה – נעשה רש. כתוב'ישמח' והקרי 'ישמח': זכה –  משמח ומפקח הלב, לא זכה – נוטל חכמת הלב. יין ובשמים – מפקחים.

הפסוק 'למי אוי, למי אבוי, למי מדינים, למי שיח, למי פצעים חנם, למי חכללות עינים. למאחרים על היין, לבאים לחקור ממסך. אפשר לדרוש מראשו לסופו – שכל אלו הרעות להולכים אחר יין, ואפשר לדרוש מסופו לתחילתו – למי ראוי לאחר על היין? לאבלים, ולרשע, ולמי שיש לו חכלילות עינים מרוב שומן.

י"ג ווין נאמרו אצל שכרות נח סמוך לאות יו"ד (לשון 'וי') שנענש בשתיית יין.

'וידע את אשר עשה לו בנו הקטן' מחלוקתאם סירס ומתוך שקלקל שלא להוליד בן רביעי קיללו בבן הרביעי, או גם רבעו בגזירה שווה 'וירא' 'וירא' משכם בן חמור.

'איש האדמה' – אמר לו השם שהיה לו ללמוד מאדם הראשון שקנסו עליו מיתה משום יין לסובר שעץ הדעת היה גפן.

דף ע' – ע"ב

עץ הדעת – א. לרבי מאיר: היהגפן, שמביא יללה לאדם, ומסתבר שעל ידו נקנסה מיתה ובכייה לעולם. ב.לרבי יהודה: היה חיטה, שאין תינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן. ג.לרבי נחמיה: היה תאנה, שבדבר שקלקלו – בה נתקנו, שנאמר 'ויתפרו עלה תאנה'.

בת שבע, אמו של שלמה כפאתו על העמוד להלקותו שהיה בעל הנאה ואמרה לו מוסר, 'מה ברי' – הכל יודעים שאביך היה ירא שמים ויאמרו אמו גרמה לו, 'ומה בר בטני' – שמפני שדחקה עצמו לבוא אל דוד ולא כשאר נשות המלך, יצא מלובן ומזורז, 'ומה בר נדרי' – שהתפללה שיהא לי בן זריז וממולא בתורה והגון לנביאות ולא כשאר נשות המלך שרצו יהא הגון למלכות, 'אל למלכים למואל אל למלכים שתו יין' – מה לך אצל מלכים ששותים יין ואומרים למה לנו קל?, 'ולרוזנים אי שכר' – מי שכל רזי עולם גלויים לו או שכל רוזני עולם משכימים לפתחו ישתכר?. והודה לאמו ואמר 'כי בער אנכי מאיש' – נח, 'ולא בינת אדם לי' – זה אדם הראשון.

אינו נעשה בן סורר ומורה – עד שיאכל בחבורה שכולם ריקים שימשכו אותו לכך,  אכל בחבורה של מצוה אף שהם ריקים –  כיון שעוסק במצוה אינו חייב, כי אינו נמשך.אכל במקוםשמתאספים לפרסם שעיברו החודש ואוכלים פת דגן וקטנית והוא אכל בשר ושתה יין – אינו חייב, כיון שהוא עוסק במצוה אינו נמשך.  אכל מעשר שני בירושלים – אינו חייב, לפי שאוכל כדרך מצוותו אינו נמשך. אכל מסעודת אבלים – אינו חייב אפילו שהוא סעודה רק מדרבנן.

סעודת עיבור החודש: אין עולים בעיבור החדש,רק פת וקטנית ובלילה שאחרי העיבור, ולא בפחות מעשרה, ומתכנסים מבעוד יום ויושבים שם כל הלילה ועולים לפני תחילת הלילה, ויוצאים בהשכמה כדי שיראו בני אדם שישבו כל הלילה.

אכל בשר עוף – אינו נעשה בן סורר ומורה שאינו חשוב ולא נמשך אחריו, אבל אם חיסר כזית עוף כדי להשלים שיעור בשר, מצטרף. אכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים – לא מצטרף להשלים. אכל מדבר עבירה גם בדבר שאסור רק מדרבנן כתענית ציבור – אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר 'איננו שומע בקלנו', ולא מי שאינו שומע גם בקול המקום.

אכל כל מאכל ולא בשר, ושתה כל משקה ולא יין – אינו חייב,ואף שאכל דבילה קעילית, ושתה דבש וחלב, שחייבים במקדש משום 'יין ושכר' שכן נאמר 'זולל וסבא' ויש זכר לדבר בפסוק 'אל תהי בסואבי יין, בזוללי בשר למו'.

הישן בבית המדרש – תורתו נעשה לו קרעים קרעים, שנאמר 'וקרעים תלביש נומה'

***************