לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת סנהדרין
דף ע"ו – ע"א
אשת בנו חורגו: מותרת לו,ולא לומדים מאיסור קרובות שלו כמו כלתו, לאביי: משום שנאמר 'אשת בנך היא' משום אשת בנך אתה מחייב, ואין אתה מחייב משום אשת בנה. לרבא: לסובר דון מינהומינה -ללמוד שיהא כלתה בסקילה כמו כלתו, לסובר סקילה חמורה אי אפשר ללמוד, מה הוא – שכן אמו בסקילה, תאמר היא שאמה בשריפה? ועוד מה הוא לא חילקת בין אמו לכלתו ושניהם בסקילה אף היא לא תחלק בין אמה לכלתה?, לסובר שריפה חמורה מקושיה אחרונה. לסובר דון מינהואוקי באתרה – שלומדים רק שאסור, אבל העונש כאן בשריפה, לסובר סקילה חמורה אי אפשר ללמוד מה הוא – שכן אמו בסקילה, תאמר היא שאמה בשריפה? ועוד מה הוא – חילקת בין בתו לכלתו, אף היא – תחלק בין בתה לכלתה. ולסובר שריפה חמורה – מקושיה אחרונה.
'העונש בבתו מאנוסתו בשריפה'
א. לאביי: אם ענש על בת בתו מאנוסתו בשריפה, כל שכן בתו מאנוסתו שבשריפה, ואינו קל וחומר רק גילוי מילתא בעלמא שבת בתו באה מקרבת בתו.
ב. לרבא: לומדים בגזירה שווה 'הנה' 'הנה' לאסור בתו כמו בתה, ומגזירה שווה 'זמה' 'זמה' נלמד עונש שריפה.
ג. לאבוה דרבי אבין: שנאמר 'ובת איש כהן' ולא 'ובת כהן', ואין אומרים שהיא כבת כהן שרק היא בשריפה ולא בועלה, לאביי: שנאמר 'את אביה היא מחללת', וכאן הרי חילל אותה. לרבא: בבת כהן מעמידים דינו כמו כל אשת איש, אבל הבא על בתו באיזה דין יעמידו.
'אזהרה בבתו מאנוסתו' – לאביי ורבא: מאותו מקור של העונש, לאבוה דרבי אבין: שנאמר 'אל תחלל בתך להזנותה' ואף שדורשים מזה דבר אחר, היה לו לומר תחל ולא תחלל.
'אל תחלל את בתך להזנותה', א. נאמר במוסר בתו שלא לשם אישות, אביי ורבא לרבי אליעזר: ב. למי שמשיא בתו לזקן שמזנה תחתיו, לרבי עקיבא: ג. שמשהה בתו בוגרת בשביל הנאתו שלא יצטרך לשפחה והוא עני רשע ערום.
דף ע"ו – ע"ב
הוי זהיר ממי שיועץ להנאתו.
המשיא בתו לזקן, והמשיא אשה לבנו קטן שאינו סמוך לפרקו, והמחזיר אבידה לכותי, נאמר עליהם 'למען ספות הרוה את הצמאה' וגו'. שבנישואין – משווה רווה עם צמאה לתשמיש, ובאבידה – שמשווה כנסת ישראל שצמאים להשם לעכו"ם שאינם צמאים להשם.
האוהב את אשתו כגופו, ומכבדה יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, ומשיאן סמוך לפירקן, נאמר עליו 'וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא'.
האוהב את שכניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו, והמלווה סלע לעני בשעת דוחקו, נאמר עליהם 'אז תקרא וה' יענה' וכ' לפניו 'הלא פרוס לרעב לחמך' 'ומבשרך אל תתעלם'.
'אותו ואתהן', לרבי ישמעאל: אותו ואת אחת מהם, לרבי עקיבא: אותו ואת שתיהם. לאביי: נחלקו באם אם חמותו אם דורשים גם מפסוק אתהן או מגזירה שווה מזמה זמה. לרבא: נחלקו בחמותו לאחר מיתה, לרבי ישמעאל: בשריפה, ולרבי עקיבא: איסור בעלמא שדורשים 'אתהן' שרק אם אשתו קיימת תישרף גם חמותו.
משנה . אלו הנהרגים בסייף: רוצח ועיר הנדחת. רוצחשהכה באבן או עץ צריך שיהא בו שעור אחיזה שנאמר 'באבן יד בכלי עץ', ובהרג בברזל נאמר 'ואם בכלי ברזל הכהו' – שממית בכל שהוא. כבש עליו לתוך מים או אש ואינו יכול לעלות משםומת – חייב, אבל דחפו למים או לאור ויכול לעלות משם – פטור. שיסה בו כלבאו נחש – פטור, השיך בו נחש – לרבי יהודה: חייב, לחכמים: פטור.
'או באיבה' – לרבות את המצמצם וכמו כבש, בדיני נזקין – לרבינא: חייב, קל וחומר מרוצח שלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון וחייב את המצמצם. לרב אחא בר רב: פטור, שנאמר 'מות יומת המכה' שרק ברוצח חייב מצמצם ולא בנזקין.
***************
דף ע"ז – ע"א
כפתו ומת ברעב – פטור, שבשעה שכפתו אין כאן הריגה והרעב בא מאליו לאחר זמן. כפתו בחמה או בצינה ומת – חייב. סוף חמה או צינה לבוא – פטור. כפתו לפני ארי – פטור שגם בלי כפיתה אינו יכול להינצל. לפני יתושים – לרבא: חייב, לרב אשי: פטור, שאינם אותם יתושים שהיו בשעה שכפתו.
כפה עליו הר כגיגית, ופרע עליו מעזיבה – מחלוקת רבא ורבי זירא אם חייב או פטור. סגר חבירו בבית של שיש שסתום ביותר והדליק בו נר – חייב, שההבל מתחיל מיד.
דף ע"ז – ע"ב
א: דחף לבור והיה סולם בבור ובא אחר וסילק וגם אם הוא קדם וסילק – פטור ממיתה שהרי יהיה יכול לעלות, וסילוק הסולם אינו רק גרמא. ב: זרק חץ ותריס בידו ובא אחר או הוא ולקחו – פטור ממיתה שהרי נפסק כח החץ, וסילוק התריס אינו רק גרמא, ג: זרקחץ וסממנים בידו לרבא ובא אחר או הוא ופיזרם, לרב אשי: גם אם היה סממנים בשוק, וגם אם נזדמנו לו סממנים – פטור, שבשעה שזרק החץ היה לו דרך להציל עצמו.
זרק צרור בכותל וחזרה לאחוריה – והתכווין להרוג כך חייב, כחו הוא, ולא התראת ספק.
המשחקים בכדור שהרגו: תוך כדי ד' אמות – פטורים מגלות, חוץ לארבע אמות – חייבים, שסתם משחקים בכדור מה שהולך יותר רחוק מהכותל נוח לו יותר, ולכן בפחות מארבעה אמות לא נתקיימה מחשבתו.
המקדש מי חטאת ונפל אפר על ידו, או על הצד, ואחר כך נפללשוקת – פסול, היינו בשותת ולא שנפל מכח נפילה ראשונה. מחט שהיה על החרס והזה עליה ספק על המחט ספק על החרס, ומצא עליה הזאה ואינו יודע אם על ידי זריקתו נפל על המחט או שמהחרס נפל למדרון ומשם על המחט – פסול.
הכופת חברו והפנה צינור מים עליו – חייב שהם חיציו, והוא בכח ראשון, אבל אם הניחו רחוק מהמים ולא נפלו המים מיד עליו – גרמא הוא ואינו כוחו.
זרק צרור למעלה והלכה לצדדים והרגה – חייב, שאם הוא כחו היה הולך למעלה ואם אינו כחו – יורד למטה, רק כח כחוש הוא.
************
דף ע"ח – ע"א
הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת: בבת אחת – פטורים, בזה אחר זה – לרבנן: פטורים, שנאמר 'ואיש כי יכה כל נפש אדם' ודורשים עד שיהא כל הנפש. לרבי יהודה בן בתירא: אחרון חייב, שנאמר 'כל נפש' כל שהוא נפש. הרג טריפה – פטור, שאדם הרוג הוא וניכרים חתיכת סימני חיותו. הרג גוסס בידי שמים – חייב, ונחשב כחי, רק הוא חלש. ולרבי יהודה בן בתירא משווה גוסס בידי אדם לגוסס בידי שמים, משום דלא מחתכי סימנים, ורבנן מדמה אותו לטריפה שהוא בידי אדם, ופטור.
ההורג טריפה – פטור. טריפה שהרג בפני ב"ד – חייב, שלא בפני בית דין – פטור שהעדות הוא עדות שאין אתה יכול להזימה. וכן הדין לעניין רביעה, ואין אומרים שהוא כמשמש במת שהרי יש הנאה.
עדים שהעידו בטריפה והוזמו – אינם נהרגים, עדים שהם טריפה שהעידו בטריפה והוזמו – לרבא: נהרגים, שאפשר לקיים בהם כאשר זמם. ואף שאין זוממי זוממים, כיוון שהזמה חידוש הוא לא צריך עדות שאין יכול להזימה. לרב אשי: אינם נהרגים, לפי שאינם בזוממי זוממים.
שור של אדם טריפה שהרג – פטור, שנאמר 'השור יסקל וגם בעליו יומת', וכיון שאין שייך מיתת הבעלים אין השור נסקל. שור טריפה – לרבא: חייב, שהבעלים אינו טריפה. לרב אשי: פטור,שאם היו הבעלים טריפה היו פטורים.
השיך בו את הנחש – לרבי יהודה: חייב,ארס נחש בין שיניםעומד והמכיש הוא כתוקע סכין בבטנו, ונחש פטור. לחכמים: פטור, נחש מעמו מקיא, ומתי שהשיך עדיין אין בו כדי להמית, ונחש בסקילה.
דף ע"ח – ע"ב
משנה . אמדוהו למיתה וחי – משלם חמשה דברים, ופטור ממיתה. אמדוהו לחיים ומת – משלם ליורשים, ופטור ממיתה.
אמדוהו למיתה והקל מהחולי והכביד ומת – לרבי נחמיה: אומדים אותו אומד שני לנזקין, ומשלם כשעת ההיזק. לחכמים: אין אומד אחר אומד, אם הכביד ומת. 'מקור דבריהם' שנאמר 'ולא יומת' ונאמר 'אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה' – לרבי נחמיה: שני אומדנות, אחד אם אמדוהו למיתה וחיה, ואחד אם אמדוהו למיתה והקל החולי, אבל אמדוהו לחיים ומת נאמר 'וצדיק אל תהרוג'. לרבנן: 'ונקה המכה'בא לומר שחובשים אותו עד שרואים שלא מת. ולרבי נחמיה לומדים זאת ממגדף שידעו שהוא במיתה וחבשוהו. ולרבנן אין הוכחה ממגדף שהיה הוראת שעה שהרי ידעו שצריך להמיתו וחבשוהו. ושני אומדנות אחד לאמדוהו למיתה וחיה, ואחד לאמדוהו לחיים ומת.
***************
דף ע"ט – ע"א
משנה . נתכווין להרוג באופן שאינו חייב: בהמה, עכו"ם, נפל (חשוב כמת), מכה שאין בה כדי להמית – מצד מקום המכה או מצד האדם המוכה – והרג באופן שחייב: אדם, ישראל, בר קיימא, הלכה המכה למקום, או לאדם שיש בה אז כדי להמית – פטור, שהתראת ספק היא – שמא יכה באופן הפטור, וכן נתכווין להכות מכה שיש בה כדי להמית, ולמעשה הכה באופן שאין בה כדי להמית (מצד מקום המכה, או מצד המוכה) גם פטור, שצריך כוונה להמית, ומכה שיש בה כדי להמית, אבל נתכווין להרוג אחד באופן שהוא חייב עליו, והכהו במקום אחר, או שהכה את אחר – חייב, ורבי שמעון: חולק שאפילו אם נתכווין לזה והרג לזה – פטור, ולא נאמר רבי שמעון פוטר, כי דבריו נאמרו על ידי דיוק ברישא – שדווקא נתכווין לבהמה פטור – אבל מאדם לאדם חייב, (ואילו כתב רבי שמעון פוטר, היה משמע שגם במכווין למתניו והכה על לבו פוטר).
דברי רבי שמעון שפוטר – אינו רק אם כיון לראובן והכה לשמעון,אלא גם כיוון לאחד משניהם, (הגם שבכל אחד מהם שמקבל המכה ניחא ליה) או שטעה וסבר על שמעון שהוא ראובן (אף שבוודאי לגוף זה כיוון), כי לא חייבו רבי שמעון עד שיאמר לפלוני אני מתכווין ואכן יהיו כדבריו, ולומד ממה שנאמר 'וארב לו וקם עליו' (וארב לו מיותר), עד שיתכוון לו.
דברי רבנן – לומדים מפסוק זה לפטור את הזורק אבן לגו (חבורת בני אדם),ואם הרוב הם כותים לא צריך פסוק, וכן במחצה על מחצה – שהרי ספק נפשות להקל (ויכול לומר לכותים התכוונתי), רק מדובר כשיש כותי אחד בין תשעה ישראל, ומשמע לן, שהואיל שהוא קבוע (לכל הפחות) כמחצה על מחצה, וספק נפשות להקל (ולולי זה שהוא כמחצה היה חייב לרבנן).
הפסוק 'וכי ינצו אנשים ונגפו אשה וגו' ואם אסון יהיה, ונתת נפש תחת נפש', – רבנן: שמחייבים אם כיון לזה והכה לזה, מפרשים הפסוק כרבי אלעזר שבמיתה הכתוב מדבר וחייב כשנתכווין לחבירו והכה את האשה. רבי שמעון: שפוטר, יתפרש הפסוק כרבי בברייתא, שבתשלום ממון הכתוב מדבר, ולומד 'ונתת' נפש מ'ונתן' בפלילים, מה להלן ממון (דמי ולדות), אף כאן ממון (דמי האשה ליורשיה).
דף ע"ט – ע"ב
תנא דבי חזקיה – חולק על רבנן במשנה ועל רבי בברייתא, שלומד מהיקש מכה אדם למכה בהמה, וכמו בבהמה, חייב האדם המכה אותה בנזקיה, בכל אופן (שלומדים מפצע תחת פצע לחייב על אונס כרצון ועל שוגג כמזיד), כך במכה אדם, שהוא פטור מלשלם, אין חילוק בין שוגג (הפטור ממיתה) למזיד, ובין מתכווין [להכות את זה, והכהו] לאין מתכווין [להכות את זה, אלא נתכווין לזה והכה לזה], ובין (הכהו) דרך ירידה (שחייב גלות), לדרך עליה, שבכל אלו הוא פטור מתשלומים, ורבנן אינם סוברים כחזקיה, שלשיטתם חייב מיתה – המתכווין לזה והכה לזה, ואין צריך לימוד לפטור ממון, ולא כרבי, שהרי לרבי המתכוון לחבירו והכה האשה חייב ממון.
משנה . רוצח שנתערב באחרים – כולם פטורים, לרבי יהודה: כונסים אותו לכיפה (ומאכיל שעורים)
א. לרבי אבהו אמר שמואל: מיירי ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים שנגמר דינם, שאי אפשר לגמור דינו עכשיו הואיל וצריך בפניו (ואם אין מכירים מי הוא, אין זה בפניו), ולכן פטורים לרבנן כולם, ולרבי יהודה אי אפשר לפוטרם הואיל שהם רוצחים.
ב. לריש לקיש: באדם רוצח שהתערב כמו רבי אבהו – לכו"ע פטורים (שנאמר 'והצילו העדה', וזה אין לך ראיה לזכות יותר מזה) אלא מדובר בשור, שרבנן פוטרים הואיל שכמיתת הבעלים כך מיתת השור וצריך שיהא בפניו, ולרבי יהודה כונסים אותם לכיפה.
ג. לרבא: לא נחלקו רבנן ורבי יהודה, אלא מדובר בחץ שיצא מבין שנים ואין יודעים מי הרוצח, ששניהם פטורים, וזה שאמר רבי יוסי לרבותא שאפילו אם אבא חלפתא (שהוא חסיד) ביניהם, יהא פטור השני. ואילו לפירושים הקודמים אין בכך חידוש, שהרי מדובר ברוצח שהוכר לבית דין אלא שלא נגמר דינו. ומחלוקת רבנן ורבי יהודה בשור שנגמר דינולסקילה שהתערב בסתם שוורים,שהואיל וממילא נאסרים בהנאה סוברים רבנן שיסקלו את כולם, כדי שתתקיים מצות סקילה בשור הנסקל המחויב בה. ולרבי יהודה לא מטריחים את בית דין בכך, ולכן כונסים את כולם לכיפה.
***************