לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

מסכת סנהדרין דף ע״א – ע״ה

דף ע"א – ע"א

משנה . בן סורר ומורה, אין חייב עד שיגנוב מהאב ויאכל ברשות אחרים –שהרי כאן אינו מפחד מהאב שהרי לא יראה האב, ומצוי לגנוב תמיד. לרבי יוסי ב"ר יהודה: אין חייב עד שיגנוב מאב ומאם – והיינו או מדמי סעודה שמוכן לאביו ולאמו, וגם מכסף שנתן אדם אחר לאמו על מנת שאין לבעל רשות בזה. אין חייב עד שיקנה בכסף – בשר ויין, ולא שיגנוב בשר ויין.

משנה . אין נעשה בן סורר ומורה עד שיהיו אביו ואמו רוצים. לרבי יהודה: צריך שישוו אביו ואמו בקול ומראה וקומה, שהואיל בקול נאמר בתורה 'איננו שומע בקלנו' ושיהא ששוה, גם מראה וקומה צריך שיהא שווה.

'בן סורר ומורה' לא היה ולא נברא, רק דרוש וקבל שכר – הואכרבייהודה שסובר שצריך שיהיו שני ההורים שווים בקול ומראה וקומה, או כרבי שמעון שהקשה וכי מפני שאכל בשר ושתה יין אביו ואמו מוציאים אותו לסוקלו? אלא דרוש וקבל שכר. רבי יונתן: אמר, אני ראיתיו וישבתי על קברו.

'עיר הנידחת' לא היתה ולא עתידה להיות, רק דרוש וקבל שכר – הוא כרבי שמעון שאמר שאם אין בה רק מזוזה אחת או ספר שיש בו אזכרה אינה נעשית עיר הנדחת שלא שייך בה לומר 'את כל שללה… ושרפת באש' שהרי נאמר 'לא תעשון כן לה' אלוקיכם'. רבי יונתן: אמר אני ראיתיה וישבתי על תילה.

'בית המנוגע' לא היה ולא עתיד להיות, רק דרוש וקבל שכר – הוא כרבי אלעזר ברבי שמעון שסובר שצריך שיהא כשתי גריסים אורך, וברוחב גריס על שתי אבנים בקרן זוית, שנאמר 'קיר' ונאמר 'קירות' והוא קיר שהוא כשני קירות. רבי אליעזר ברבי צדוק: אמר שהיה מקום בעזה שקראו חורבת מצורע. רבי שמעון איש כפר עכו: אמר שראה בגליל מקום שמציינים שפינו אליו אבנים מנוגעות.

משנה . 'ותפשו בו אביו ואמו' – ולא גדמים, 'והוציאו אותו' – ולא חגרים, 'ואמרו' – ולא אלמים, 'בננו זה' – ולא סומים, 'איננו שומע בקלנו' – ולא חרשים, שאינם יודעין אם אמר שלא קיבל דבריהם.

מתרים בו בפני שניים ומלקים בפני שלשה –  שלומדים 'בן' מפסוק הנאמר במלקות 'והיה אם בן הכות הרשע', חזר וקלקל – נידון בביתדין של עשרים ושלושה. ושיהא שם שלשה ראשונים – שנאמר 'בננו זה' ולא נאמר 'בננו הוא' ונדרש גם כן דרשה זו מלבד דרשת למעט סומים.

דף ע"א – ע"ב

משנה . ברח עד שלא נגמר הדין ואח"כ הקיף זקן התחתון – פטור, כיון שעכשיו אי אפשר לחייבו מדין בן סורר ומורה, ברח משנגמרהדין והקיף זקן – חייב, שכבר היה אדם הרוג. 

בן נח שבירך את השם ונתגייר – פטור, שהרי נשתנהדינו שצריךהתראה וסנהדרין ועדים,ונשתנה המיתה מסייף לסקילה.  בן נח שהרג חבירו, או בא על אשת חבירו ונתגייר – פטור, שהרי נשתנה הדין והמיתה. עשה כן בישראל – חייב, שהרי לא נשתנה מיתתו. לרבנן: שבן נח רוצח בסייף וישראל בסייף, ובאיסור אשת איש בן נח במיתת סייף, ועכשיו שנתגייר מיתתו חנק וקלה בכלל חמורה, שהרי סייף יותר חמור. לרבי שמעון: כדבי מנשה שמיתת בני נח בחנק, ובן נח שרוצח מיתתו בחנק, ועכשיו מיתתו בסייף ושייך קלה בתוך חמורה,ובאיסור אשת איש מקודם מיתתו בחנק ועכשיו גם בחנק.

מאורסת שסרחה בנערות ובגרה – לרבי יוחנן תידון בסקילה, שאף שנשתנית דינה לא נשתנה מיתתה.

 *************

 

דף ע"ב – ע"א

משנה . 'בן סורר ומורה' נידון על שם סופו, שלבסוף גומר נכסי אביו ויבקש מה שרגיל תמיד ולא ימצא ויגזול הבריות, ולכן ימות זכאי ולא חייב. שמיתת רשעים הנאה להם שאין מוסיפים לחטוא, והנאה לעולם ששקטה הארץ. ומיתת צדיקים רע להם שהיו מוסיפים זכויות, ורע לעולם שהגינו עליהם.

יין ושינה, פיזור: לרשעים – הנאה להם והנאה לעולם, לצדיקים – רע להם ורע לעולם. כינוס: לרשעים – רע להם ורע לעולם, לצדיקים – טוב להם ולעולם. שקט: לרשעים – רע להם ולעולם, לצדיקים – הנאה להם ולעולם.   

משנה . 'הבא במחתרת' נידון על שם סופו, שאף שעדיין לא הרג כיון שיש חזקה שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אומרים שרצה  להורגו אם יעמוד כנגדו, והבא להורגך השכם להרגו.

בא במחתרת ושיבר כלים, אם יש לגנב כסף – חייב לשלם הגם שנאנסו שאדם מועד לעולם, אם אין לו דמים אף שלא הרג – פטור לשלם משום שחיוב מיתה ותשלומים באים כאחד. נטל כלים ולא שיבר – לרב: פטור, שהרי אם יש לו דמים חייב גם בנאנסו שהרי הם ברשותו, ועל כרחך גם אם אין לו דמים קנה. לרבא: חייב להחזיר, ורק לעניין אונסים העמידו ברשותו כשואל שכל הנאה שלו, אך אינו קונה שיהא שלו. רבא לא רצה לקבל מגנבים שרצו להחזיר אילים, הואיל ויצא מפיו של רב.

הגונב כיס בשבת – חייב מיתה וגם תשלום, שהואיל שנתחייב בגניבה בהגבהה, ומיתה נתחייב רק מתי שהוציא. היה מגרר ויוצא  – פטור מתשלום, שחיוב מיתה ותשלום באים כאחד, לרבא ולהלכה דווקא כשזרק הכיס לנהר.

'אין לו דמים, אם זרחה השמש עליו' – אב הבא על בנו: אם ברור לך כשמש שאין לו שלום עמך – הרגהו, ואם לא – אל תהרגהו. בן הבא על אב וכל אדם: רק אם ברור לך שהוא רחמן עליך – אל תהרגהו, אבל מספק – תהרגהו.

דף ע"ב – ע"ב

'אין לו דמים' – לרבות גם שבת שאין הורגים שאר הרוגי בית דין, הורגים הבא במחתרת. 'יש לו דמים' – לרבות גם בשבת מפקחים עליו הגל.

'והוכה' – לרבות כל אדם, ואין אומרים שאינו בא רק להרוג את בעל הבית, אלא רודף הוא ויש להציל בעל הבית בנפש הרודף. 'ומת' – לרבות בכל מיתה שאתה יכול להמית, הגם שדורשים כן ברוצח שנאמר 'מות יומת', מכל מקום רוצח וגואל הדם הם שני כתובים שבאים כאחד ואין מלמדים לשאר מקום, וצריך פסוק 'ומת'.

'ימצא הגנב' – לרבות אם בא הגנב בגג חצר וקרפף שנהרג. ונאמר 'מחתרת' – או שזה הדרך, או ללמד שבמחתרת כיון שטרח כל כך אין צריך להתרות בו ובוודאי בא על נפשות, אבל אם נכנס לחצר וגג דרך הפתח צריך התראה שיאמר שעל מנת כן בא שאם עומד עליו יהרגהו.

גדול או קטן שרודף, לרב הונא: ניתן להציל בנפשו בלי התראה. ומה שמקשה ללדת המסוכנת שהוציא העובר ראשו אסור להורגושהוא כנולד, הוא משום שרודפים את האם מהשמים. וברייתא:  שסובר שצריך קבלת התראה שיאמר על מנת כך אני עושה, הוא או כשעומדים הרודף והנרדף בשני צדדי נהר ואינו יכול להצילו בנפשו, ובאופן זה צריך התראה להורגו בבית דין. או שחולק על רב הונא, ורב הונא סובר כמו הברייתא שעצם המחתרת זה התראה.

התראה – ברייתא שאמר שמתרים בו שידע שישראל הוא ונאמר 'שופך דם האדם, באדם דמו ישפך' ואינו צריך קבלת התראה, או כרב הונא, או כרב יוסי ב"ר יהודה שלא צריך התראה רק להבחין בין שוגג למזיד שלא יאמר מותר הוא, ולכן אין צריך קבלת התראה.

 *************

 

דף ע"ג – ע"א

משנה . רודף אחר חבירו להורגו, ניתן להציל בנפשו, שנאמר בנערה המאורסה 'כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש' וגו', מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו גם רוצח.

'נערה המאורסה' –  ניתן להצילה בנפשו, שנאמר 'ואין מושיע לה', הא אם יש, מושיע לה בכל דבר שאפשר להושיע. 'רודף אחר זכור, חייבי מיתות בית דין, וחייבי כריתות' – ניתן להצילו בנפשו, שנאמר'נער' – זה זכור, 'נערה' – זו נערה המאורסה,'חטא' – זה חייבי כריתות, 'מות' – זה חייבי מיתת בית דין. (עיין עמוד ב'). 'אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט' שהם רק חייבי לאו – אין מצילים בנפשו, ורק על פגם גדול מקפידים. נעבד כבר בה עבירה – אין מצילים בנפשו, שכבר נפגמה. יש לה מושיע – אין מצילים. 'הרודף אחרי בהמה, המחלל שבת ועובד עבודה זרה – למשנה אין מצילים בנפשם.

'והשבותו לו' באבידת גופו, ללמד שהרואה חבירו טובע בנהר, חיה גוררתו, או ליסטים באים עליו – חייב להצילו. 'לא תעמד על דם רעך' ללמד שאף כשאינו יכול להציל בעצמו – צריך לטרוח ולשכור.  

דף ע"ג – ע"ב

'בנערה המאורסה' דורשים גם 'נער' וגם הקרי 'נערה'- והרי אפשר ללמוד רודף אחר זכור ונערה המאורסה משאר עריות שנאמר בהם 'חטאמות', אלא אחד למעט עבודה זרה, ואחד למעט בהמה שדומה לאיסור עריות, ושבת. לרבי שמעון בן יוחאי: שבעובד עבודה זרה ניתן להצילו בנפשו, אחד למעט בהמה, ואחד למעט שבת ובלי המיעוט היינו לומדים גזירה שווה חילול מחילול בעבודה זרה. לרבי אלעזר ברבי שמעון: שגם באיסור שבת ניתן להציל בנפשו ולומד הגזירה שווה חילול מחילול, 'נער' למעט בהמה, 'נערה'כיון שכתב נער ומדבר הפסוק בנערה הקרי הוא נערה ואינו נצרך לדרשה.

האומרת הניחו לו כדי שלא יהרגנה, אבל מקפידה על פגימתה, לרבנן: ניתן להורגו שעל פגם הקפידה תורה. לרבי יהודה: מה שמצילים הוא משום שבלי זה מסרה נפשה, וכאן כיון שאינה נהרגת לא ניתן להצילה.

'הבא על אחותו' – חייב בתשלומים אף שלא נאמר בו 'ולו תהיה לאשה', וקשה שהוא חייב מיתה שניתן להצילה בנפשו,

א.  לרבנן: משעת העראה שפגמה שנעשית בעולה נפטר ממיתה על ההמשך, וחיוב קנס חייב רק בגמר ביאה. וקשה לסובר זו הכנסת עטרה.

ב.   לרב חסדא: שבא עליה שלא כדרכה, וחזר ובא עליה כדרכה, ובביאה זו אינו חייב מיתה שכבר נפגמה.

ג.    לרבא: במניחו כדי שלא יהרגנה, כרבי יהודה.          

ד.   לרב פפא: במפותה, שאינה מקפדת על פגימתה ולא ניתן להצילה.

ה.  לאביי: שיכול להציל באחד מאיבריו, כשיטת יונתן בן שאול שנהרג על הרודף, שנאמר 'וכי ינצו אנשים יחדיו' וגו' שנתכווין להרוג חבירו והוא רודף והרג אשה, 'אם לא יהיה אסון ענוש יענש', והרי קם ליה בדרבה מיניה, אלא מדובר שניתן להצילו באחד מאיבריו.

'משנכנס אדר מרבים בשמחה'

באחד באדר משמיעים על השקלים – ומתקנים בהם צרכי הרבים, עקב ההוספות והוצאות הכבירות קח בבקשה חלק וזכות בזיכוי הרבים למען הפצת סיכומי הדף היומי – מחודדים.

 *************

 

דף ע"ד – ע"א

רודף ששיבר כלים של נרדף ושל אחר – פטור, שמתחייב בנפשו. נרדף ששיבר כלי הרודף – פטור, שלא יהא ממונו חביב מגופו שיכול להציל עצמו בו. של אחרים – חייב, שמציל עצמו בממון חבירו. רודף שרוצה להציל מרודף ששיבר כלים  של רודף ושל נרדף ושל כל אדם – פטור, שאם לא, לא ירצה אדם להציל חבירו מרודף.

לרבי שמעון בן יוחאי: העובד עבודה זרה מצילים בנפשו, ומה על פגם הדיוט מצילים על פגם גבוה כל שכן, וסובר עונשים מן הדין. לרבי אלעזר ב"ר שמעון: גם על חילול שבת מצילים בנפשו שלומד חילול מחילול בעבודה זרה.

נמנו וגמרו בלוד בעליית בית נתזה אם אמרו לאדם עבור ואל תיהרג – שבכל עבירות יעבור ואל יהרג שנאמר 'וחי בהם' ולא שימות בהם. ובשלשה עבירות יהרג ולא יעבור – 'עבודה זרה': שנאמר 'ואהבת את ה' אלוקיך… בכל נפשך' – למי שגופו חביב מממונו, שגם אם נוטל נפשו, 'ובכל מאדך' – למי שממונו חביב מגופו. 'שפיכות דמים': הוא מסברא שלא שייך בזה 'וחי בהם' ומי יודע שדם שלך חביב ונאה ליוצר יותר מדם חבירך. 'גילוי עריות': שנאמר 'כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה'. לרבי ישמעאל: גם על שלשה עבירות האלו – יעבור בצינעא ולא יהרג שנאמר וחי בהם, בפרהסיא – יהרג ולא יעבור, שנאמר 'ולא תחללו… ונקדשתי'.

'בשעת גזירת המלכות' – גם על מצוה קלה יהרג ולא יעבור, 'ובפרהסיא' – גם שאין גזירת מלכות יהרג ולא יעבור, ובשעת גזירת מלכות או בפרהסיא יהרג גם למצוה קלה כמו לשינוי שרוך הנעל אם יש מנהג ישראל מצד יהדות.

דף ע"ד – ע"ב

אין בפרהסיא פחות מעשרה ישראל, ולא שיש תשעה ישראל וגם גוי, שנאמר 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', ונאמר 'הבדלו מתוך העדה הזאת' שהיה שם עשרה ישראל.

אסתר המלכה: שלא מסרה נפשה אף שהיה בפרהסיא, לאביי: שאינה עושה מעשה וקרקע עולם הוא, לרבא: על הנאת עצמם שאינם מתכוונים להעברת דת לא צריך ליהרג, ולכן לא צריך ליהרגמתי שנוטלים נכרים כלי נחושת שנותנים בהם גחלים ומעמידים בבית עבודה זרה כיון שזהו רק להנאת עצמם. ולכן אם אמר לו נכרי בשבת לקצור שחת וליתן לבהמה, קוצר ונותן משום שלעצמו נתכווין, מה שאין כן אם אמר לו בשבת לקצור ולזרוק לנהר יהרג ואל יעבור (בפרהסיא או בשעת גזירת מלכות).

בן נח בשבע מצוות – איבעיא אם מצווה על קדושת השם, ומה שהזכירו רק שבע מצוות ולא מצוות קידוש השם הוא וכל מה ששייך לזה. ומה שאמר אלישע לנעמן 'לך לשלום' ויסלח השם על עבודה זרה שבבית רמון שהיה אנוס, בצינעא היה, ולא בפרהסיא.       

אדם אחד נתן עיניו באשה עד שחלה, ואמרו רופאים אין לו תקנה עד שיבעול – אמרו חכמים ימות ולא יבעול, אמרו תעמוד לפניו ערומה – אמרו חכמים ימות ואל תעמוד לפניו ערומה, תספר עמו מאחורי הגדר – ימות ואל יספר עמה אחורי הגדר. ונחלקו אם היה באשת איש, או בפנויה – לרב פפא: משום פגם משפחה, לרב אחא בריה דרב איקא: שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות, ולא יועיל שישאנה שהרי משנחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה שנאמר 'ולחם סתרים ינעם'.

הדרן עלך פרק בן סורר ומורה

 **************

 

פרק תשיעי – ואלו הן הנשרפין

דף ע"ה – ע"א

משנה . אלו הם הנשרפים: הבא על אשה ובתה. בת כהן שזינתה. יש בכלל אשה ובתה – בתו מאנוסתו, ובת בתו, ובת בנה, בת אשתו ממנו או ממנה, ובת בתה, ובת בנה, חמותו ואם חמותו ואם חמיו.

הבא על אשה ובתה – משמע ששניהם האסורות לו והם חמותו ואם חמותו, 'יש בכלל' משמע שבאלו עונשם מפורש בפסוק, לאביי: כרבי עקיבא שסובר שאם חמותו מפורש בפסוק. לרבא: שרבי עקיבא מיירי רק בחמותו לאחר מיתת אשתו, תני במשנה הבא על אשה שנשא בתה והם אשתו וחמותו ולא אם חמותו.

'ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה' לומדים גזירה שווה 'זמה' שנאמר בשריפה מאזהרת בתה ובת בתה ובת בנה ונאמר 'זמה', ואף כאן בתה ובת בנה, ונלמד איסור 'אשה ובתה' לתשע נשים.

דף ע"ה – ע"ב

בתו, ובת בנו, ובת בתו מאנוסתו: חייב,כשאר קרוב הבא ממנה, שלומדים גזירה שווה 'הנה' 'הנה' לאסור גם קרובות שלו, ומגזירה שווה 'זמה' 'זמה' לומדים עונש שריפה.

מנין לעשות את הקרובים שלמטה כקרובים שלמעלה – לאביי: מנין לעשות שלשה למעלה כשלשה דורות למטה ולחייב שלשה דורות גם אם חמותו וחמיו שהם דור שלישי לאשתו, שנאמר בדורות למטה זמה, ונאמר למעלה בחמותו זמה, ומה בדורות למטה חייב בשלשה דורות גם למעלה חייב בשלשה דורות. ומה בעונש עשה למטה כמו למעלה גם באזהרה עשה למעלה כמו למטה. לרב אשי: היינו מנין לעשות אם חמותו שהיא למטה וקלה באיסור כחמותו שהיא עליונה באיסור, נאמר כאן זמה ונאמר בבת אשתו זמה מה כאן עשה למטה כמו למעלה לחייב בת בתו או בת בנו אף כאן למטה כמו למעלה, ולעונש – כמו אביי.

אי – מה היא, אם אמה אסורה (מהתורה), אף הוא אם אמו אסורה (ואינה רק מדרבנן), לאביי: שנאמר'אמך היא' משום אמו אתה מחייבו – ולא משום אם אמו. לרבא: לסובר דון מינה ומינה -היו לומדים, מה היא – אם אמה אסור ובשריפה, אף הוא – אם אמו אסור ובשריפה, לסובר שריפה חמורה, אי אפשר ללמוד כך משום שהיא שכן אמה העונש בשריפה, תאמר הוא שהעונש באמא בסקילה? ועוד וכי אמו בסקילה ואם אמו בשריפה? ועוד מה היא – לא חילקת בין אמה לאם אמה אף הוא?. ולסובר סקילה חמורה אי אפשר ללמוד מחמת קושיה אחרונה. לסובר דון מינה ואוקיבאתרה – שם בשריפה אבל כאן בסקילה, לסובר שריפה חמורה אי אפשר ללמוד מהיא שמה היא שכן אמה בשריפה? ועוד הוא כמו היא ומה היא לא חילקת בין בתה לאם אמה בשריפה, אף הוא אם אמו כבתו?. לסובר סקילה חמורה מצד קושיה אחרונה.     

***************