לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת סנהדרין
דף פ"ד – ע"א
אזהרה 'לערל שלא ישמש' – שנאמר ביחזקאל 'כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי'.
אזהרה 'לאונן שלא ישמש' – שנאמר בכהן גדול אונן 'ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלוקיו', ומשמע להדיוט שלא יצא חילל. ואין ללמוד בגזירה שווה 'חילול' 'חילול' מתרומה שחייב מיתה, כיון שלא נכתב בפירוש רק נלמד מהכלל, וכל דבר הבא מהכלל אין דנים אותו בגזרה שוה.
אזהרה 'לא לשמש בישיבה' – שנאמר 'כי בו בחר ה' אלוקיך מכל שבטיך לעמוד לשרת', לעמידה בחרתי ולא לישיבה, וכשהוא יושב הוא כזר.
'כהן בעל מום ששימש' – לרבי: במיתה, שלומדים גזירה שוה 'חילול' שנאמר 'אך אל הפרכת לא יבא… ולא יחלל', מפסוק 'חילול' בטמא ששימש, ועדיף מללמוד מפסוק 'חילול' הנאמר בנותר ויהא בכרת, שהרי שניהם פסול הגוף וקודש ופנים ושייך בפיגול ונותר. לחכמים: רק באזהרה, שנאמר 'ומתו בו' ולא בבעל מום.
הזיד במעילה – לרבי: במיתה, שדרש גזירה שווה 'חטא' מפסוק 'חטא' בטמא שאכל תרומה. לחכמים: אינו אלא באזהרה, שדרשו 'ומתו בו' – ולא במעילה.
זר ששימש במקדש – א. לרבי ישמעאל: חייב מיתה בידי שמים, שלומדים 'והזר הקרב יומת' ממה שנאמר במאתיים וחמישים אנשי קורח 'כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות' שנשרפו בידי שמים, ודנים הדיוט מהדיוט ולא מנביא. ב. לרבי עקיבא: חייב סקילה, שלומדים 'והזר הקרב יומת' ממה שנאמר 'והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת', כיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה, ולומדים מגזירה שווה 'יומת יומת' ולא 'יומת' 'ימות'. ג. לרבי יוחנן בן נורי, ולתנא אחר בשם רבי עקיבא: חייב חנק, שדורש כרבי עקיבא, וסובר כרבי שמעון שנביא שהדיח לעבוד עבודה זרה חייב חנק, כיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה.
הדרן עלך פרק אלו הן הנשרפין
פרק עשירי – ואלו הן הנחנקין
דף פ"ד – ע"ב
משנה . אלו הן הנחנקין – המכה אביו ואמו. גונב נפש מישראל ומכרו. זקן ממרא על פי בית דין. נביא השקר. המתנבא בשם עבודה זרה. הבא על אשת איש. זוממי בת כהן. בועל בת כהן.
המקור 'מכה אביו ואמו' – בחנק, שנאמר'ומכה אביו ואמו מות יומת', ומיתה האמורה בתורה סתם היא חנק,ואין לפרש הפסוק בהורג אותם שהרי נאמר 'מכה איש ומת מות יומת' וכן נאמר 'או באיבה הכהו בידו וימת' – הרי שסתם הכאה אינה מיתה.
'כל מכה נפש' – ללמד שאפילו המית 'קטן' חייב ולא רק כשהמית 'איש'. 'מכה איש' – בא למעט נפלים ונולד לשמונה.
המכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהם חבורה – שנאמר במכה בהמה 'נפש' ומיותר הוא שהרי בוודאי גם אם הכחישה באבנים חייב, ואם אינו ענין לבהמה תנהו לנפש אדם.
הוקש 'מכה אדם' ל'מכה בהמה' – לתנא דבי חזקיה: כמו שבבהמה אין הבדל לעניין חיוב תשלומים בין שוגג למזיד, גם באדם בשוגג פטור מתשלומים. לחולקים: מה מכה בהמה לרפואה – פטור, גם מכה אדם לרפואה – פטור. לרב מתנא: המקור שלרפואה פטור הוא מ'ואהבת לרעך כמוך'.
רב – לא הניח לבנו להוציא לו קוץ, מר בריה דרבינא – לא הניח לבנו לפתוחלו מורסא– שמא יחבול בשוגג ויהא שגגת חנק, אבל בסתם אדם שאין זה רק לאו אין לחשוש.
בשבת מותר לטלטל מחט של יד כדי ליטול את הקוץ – אין לחשוש שיחבול והריזו שגגת סקילה, שהרי מקלקל פטור, לרבי שמעון: שסובר מקלקל חייב, הרי לשיטתו מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה.
***************
דף פ"ה – ע"א
להלקות או לנדות האב בשליחות בית דין – לרב ששת: מותר, שהרי כל אדם אסור להכות ולקלל, והותר לשליח בית דין משום כבוד שמים, וכן לאב. לרב חסדא: אסור. 'למסקנא' וכן תנא דבי רבי ישמעאל: אינו נעשה שליח, מלבד מסית שנאמר 'לא תחמל ולא תכסה עליו'.
המקור 'שאסור להלקות אחד מישראל' – שנאמר 'ארבעים יכנו לא יוסיף', ומה מי שמצוה להכותו מצוה שלא להכות יותר, כל שכן מי שאין מצוה להכותו.
המבייש את הישן ומת – חייב, משום בושת בניו.
'ונשיא בעמך לא תאור' – בעושה מעשה עמך, וכן בחטא ועשה תשובה.
אב היוצא ליהרג בבית דין, אם בנו הכהו או קיללו – חייב, אם אחר הכהו או קיללו – פטור, לרב חסדא: במסרבים בו לצאת ואינו יוצא, שאסור לבן להיות שליח בית דין, ואחר – מותר. לרב ששת: מדובר אם עשה תשובה, והבן – חייב, ואף שנגמר דינו למיתה לא גרע מהמקלל לאחר מיתה, אבל אחר – פטור, שנאמר 'בעמך' בראוי להתקיים שבעמך, ומקישים הכאה לקללה.
דף פ"ה – ע"ב
משנה . המכה אביו ואמו – אינו חייב עד שיעשה בהם חבורה.
המקלל אב ואם לאחר מיתה – חייב. המכה אב ואם לאחר מיתה – פטור, שאינו עושה חבורה.הטעם שמקלל לאחר מיתה חייב ואינו נלמדמהכאה שפטור – לרבי יונתן: שנאמר 'אביו ואמו קילל', ומיותר הוא שאינו נצרך, אלא ללמד שחייב גם על אחד, שבכל מקום שנאמר בלי 'יחדיו' משמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפני עצמו. לרבי יאשיה: נצרך הפסוק ללמד שחייב גם על אחד, והמקור לאחר מיתה הוא ממה שנאמר 'ומקלל אביו ואמו מות יומת'.
'איש איש כי יקלל' – לרבי יאשיה: לרבות – בת, וטומטום ואנדרוגינוס. לרבי יונתן: דיברה תורה כלשון בני אדם, ובת וטומטום ואנדרוגינוס – נלמדים ממה שנאמר 'ומקלל אביו ואמו מות יומת'.
מי שאינו עושה מעשה עמך – נתמעט רק במקלל ולא במכה.ונחלקו התנאים אם מקישים מכה למקלל, וכשם שמקלל גוי – פטור, כך גם המכה או לא. והתנא במשנה סובר שמקישים ובשניהם פטור.
משנה . הגונב נפש מישראל – אינו חייב עד שיכניסו לרשותו וישתמש בו קודם שימכור שנאמר 'והתעמר בו'. לחכמים: גם בשימוש פחות משוה פרוטה, לרבי יהודה: דווקא שוה פרוטה.
הגונב בנו – לרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה: חייב, לחכמים: פטור.
הגונב אדם שחציו עבד וחציו בן חורין – לרבי יהודה: חייב, לחכמים: פטור.
איבעיא: גנב אדם והשתמש בו לשכיבה ומכרו כשישן, וכן גנב אשה מעוברת והשתמש בה והעמידה כדי להגן מרוח שהרי שהיא עבה היא מגינה ביותר, ומכר רק את העובר, איבעיא שלא הופשט האם נחשב בכך דרך עימור שחייב או לא, תיקו.
'כי ימצא איש גונב נפש מאחיו' – איש שגנב איש או אשה. 'וגונב איש' – אשה שגנבה איש. 'ומת הגנב ההוא' – אשה שגנבה אשה.
'כי ימצא איש גונב נפש מאחיו' – בין אם גנב איש או אשה, או גר או עבד משוחרר, או קטן.
הגונב עבד כנעני – פטור.
מכר לאחד מקרוביו – לרבי שמעון: פטור, שנאמר 'מאחיו' עד שיוציאנו מרשות אחיו. ותנא אחד שנה לפני רב ששת: ברייתא בספרי שחייב, והקשה לו מברייתא דרבי שמעון, שהרי סתם ספרי – רבי שמעון?.
סתם משנה – רבי מאיר. סתם תוספתא – רבי נחמיה. סתם ספרא – רבי יהודה. סתם ספרי – רבי שמעון. וכולם למדו מרבי עקיבא.
*************
דף פ"ו – ע"א
הגונב בנו ומכרו – לחכמים: פטור, שנאמר 'ונמצא בידו', שהוא מיותר אחרי שנאמר 'כי ימצא'. ולכן גם הרב שמכר תלמידו – פטור.
המבייש עבד כנעני – לרבי יהודה: פטור, שנאמר 'כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו', מי שיש לו אחוה יצא עבד שאין לו אחוה, לחכמים: חייב, משום שהוא 'אחיו' במצוות.
הגונב אדם שחציו עבד וחציו בן חורין – לרבי יהודה: חייב,שמפסוק 'מאחיו' – ממעט עבדים, 'בני ישראל' – ממעט חציו עבד וחציו בן חורין, ושוב נתמעט חציו עבד מיתור 'מבני ישראל', ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. לחכמים: פטור, שמפסוק 'מאחיו' אינו ממעט עבדים שהוא אחיו במצות, מפסוק 'בני ישראל' ומייתור 'מ' – ללמד למעט עבד, ולמעט מי שחציו עבד וחציו בן חורין.
אזהרה לגונב נפש – שנאמר 'לא תגנוב' (שבעשרת הדברות), שדבר הלמד מענינו הוא, והעניין אינו מדבר בממון רק בנפשות. אזהרה למוכרו – שנאמר 'לא ימכרו ממכרת עבד'.
'לא תגנובו' – אזהרה לגונב ממון, ולא לגונב נפשות, שדבר הלמד מענינו והעניין מדבר בממון.
דף פ"ו – ע"ב
עדי גניבה ועדי מכירה שהוזמו: 'ללשון א' – לחזקיה: אינם נהרגים, וממילא גם הוא לא נהרג כיון שהעדות אי אתה להזימה, כשיטת רבי עקיבא שממעט 'דבר' ולא חצי דבר. לרבי יוחנן: נהרגים, כשיטת חכמים ולומדים 'דבר' ואפילו חצי דבר. 'לרב פפא' עידי מכירה – נהרגים, שעידי גניבה יכולים לומר שבאו רק להלקותו. עדי גניבה – לחזקיה: אינם נהרגים, משום חצי דבר רק לוקים, לרבי יוחנן: אם הוזמו קודם שבאו עדי מכירה – אינם נענשים כלל שאי אפשר להלקות כיון שהוא לאו שניתן למיתת בית דין, והגם שבאו אחר כך עדי מכירה ורימזו זה לזה – רמז אין בו כלום. הוזמו אחר שבאו עדי מכירה – נהרגים, שהגניבה היא תחילת מכירה.
עדים ראשונים של הבן סורר ומורה שהוזמו – אינם נהרגים, גם לרבי יוחנן שיכולים לומר להלקותו באנו, כמו שמפורש בתורה 'ויסרו אותו'.
עדים אחרונים של הבן סורר ומורה שהוזמו – נהרגים, גם לחזקיה שהראשונים יכולים לומר שבאו רק לחייב מלקות.
הגונב נפש ולא מכר – לחזקיה: לוקה. לרבי יוחנן: אינו לוקה, משום שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין.
ב' כתי עדים בעדות אחרונה של בן סורה ומורה, אחת מעידה שגנב, ואחת מעידה שאכל – לחזקיה: אינם נהרגים, כשיטת רבי עקיבא בדבר ולא חצי דבר, לרבי יוחנן: נהרגים, כרבנן.
***************