לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

מסכת סנהדרין דף פ׳ – פ״ב

דף פ' – ע"א

פרה שהמיתה וילדה – שהואיל ועובר ירך אמו דינו גם כן לסקילה. ואם נתערב באחרים ואחרים באחרים, לת"ק: כונסים את כולם לכיפה, לרבי אלעזר ברבי שמעון: סוקלים כולם בבית דין.

נולד עד שלא נגמר הדין – מותר,מדובר בנתעברה ממנו אחרי הנגיחה, שאם הייתה בשעת נגיחה אמר רבא שהיא כאמה (וכן בוולד הנרבעת) וצריך לגמור דינה בעצמה לסקילה, (ואי אפשר לפרש הברייתא שפטור, כשאינו בפנינו שאי אפשר לגמור דינו, שאם כן מאי איריא וולד).

דף פ' – ע"ב

נולד לאחר גמר דין – אסור, לסובר זה וזה גורם אסור, מדובר כשהתעברה אחרי גמר דין (שהנולד מהאיסור אסור, אף שלא היה בשעת נגיחה ולא בשעת גמר דין). ולסובר זה וזה גורם מותר, פירש רבינא שמדובר כשהתעברה קודם גמר דין, ונאמר גם על הולד, שעובר ירך אמו.

'כל חייבי מיתות שהתערבו נידונים בקלה'

אמר רבי ירמיה שאין ללמוד מזה שהתראה לדבר חמור הוא התראה לדבר קל, (אף שבלי התראה אי אפשר להמית, והרי התרו רק לחמורה, ומכל מקום נידון בקלה), שיש לומר שהתרו סתם שחייב מיתה, וכדעת תנא קמא בברייתא שהוא התראה. שנחלקותנא קמא ורבי יהודה בברייתא אם התראת המחויב מיתה צריכה להיות באיזה מיתה יתחייב – לת"ק: אין צריך כמו במקושש (שלא ידעו עדין מה מיתתו), לרבי יהודה: אין לומדים משם שהוא הוראת שעה (והתראה לומדים מפסוק 'יומת המת', שיתיר עצמו למיתה, ולכן צריכים להודיעו . ומה שצריך התראה הוא רק בשאר חייבימיתות חוץ ממסית, שנאמר בו לא תחמול עליו וגו' ואכן עדה ועדים כולם צריכים).

לרבי שמעון: שריפה חמורה – שכן מצינו בבת כהן (שמחללת את אביה) שנידונת בשריפה, וחנק – חמור מסייף. לרבנן: סקילה חמורה – שכן מצינו במגדף ועובד עבודה זרה (שפושטים ידיהם בעיקר), וסייף חמור – מחנק.

נתערבו אלו באלו – נידונים בקלה, למר כדאית לי ולמר כדאית ליה, ממה שאמר רבי שמעון שנידון בסקילה לפי שהשריפה חמורה, ולא משום הלך אחר הרוב, דייק רבי יהודה בן רבי יחזקאל שמדובר במיעוט נסקלים שהתערבו ברוב נשרפים, ולא כמו שלימד אביו לרמי בנו שנתערבו נשרפים בנסקלים, ומה שאמרו רבנן שהסקילה חמורה הוא רק להוציא משיטת רבי שמעון, אבל מטעם הלך אחר הרוב סגי לחייב שריפה באופן זה.

אסור לומר לאביו באופן ברור שהוא טועה (שמתבייש ומצטער), וגם לא בלשון תמיה 'וכי כך כתוב', אלא יאמר לו מקרא שכתוב (ומאליו ישים על לבו, על מה זה מזכירו).

**********

דף פ"א – ע"א

משנה . מי שנתחייב בשתי מיתות בית דין – נידון בחמורה. ואם נתחייבבשניהם קודם שבא לבית דין פשוט שנידון בחמורה, ומפרש רבא שהחידוש  במשנה הוא, שאף אם כבר נגמר דינו לעבירה קלה, ועבר במיתה חמורה, שאין אומרים שהוא גברא קטילא.

מקור שנידון במיתה חמורה, לרבה בר נתן -שנאמר ביחזקאל 'והוליד בן פריץ שפך דם… כי גם אל ההרים אכל ואת אשת רעהו טימא.. ואל הגילולים נשא עיניו', מי שהיה רוצח – שחייב בסייף ונגמר דינו, ואחר כך עבר באשת איש – שחייב חנק, ואחר כך עבד עבודה זרה – שחייב סקילה, ומסיים הפסוק 'דמיו בו יהיה', שמיתתו בסקילה – שחמורה מכולם.ואין לבאר הפסוק כמושפירש רבי נחמן בר יצחק,ואזי דין כולם בסקילה,ונבארהפסוק,שרוצח – הפירוש בן סורר ומורה שנידון על שם סופו שעומד לרצוח, אשת איש – הפירוש נערה המאורסה, וכן עבד עבודה זרה, ומיתתו בסקילה בכל העבירות, שאם כן אינו חוזר הפסוק רק במה שכתוב בתורה, ואם כך היה לו לחזור ולכתוב הכל כמשה רבינו במשנה תורה?.

דרש רב אחא ברבי חנינא: בפסוקים האלו אין לומר כפשוטו שמי שנזהר לעשות עבירות האלו הוא כצדיק גמור וחיה יחיה, ולכן צריך לדרוש, אל ההרים לא אכל – שאינו צריך לזכות אבות, ועיניו לא נשא אל גילולי בית ישראל – שלא הלך בקומה זקופה, ואת אשת רעהו לא טימא – שלא ירד לאומנות חברו, ואל אשה נדה לא יקרב – שלא נהנה מצדקה שהוא גנאי לאדם הגון, ועליו נאמר צדיק הוא חיה יהיה.בכה רבן גמליאל שאם חסרלו אחת מהם לא יחיה? וענה לו רבי עקיבא כמו 'אל תיטמאו בכל אלה' אסור גם באחת מהם, כן הוא בזה, שבאחת מאלו הוא צדיק וחיה יחיה.

עבירה שיש עליה שני מיתות – נידון בחמורה, לרבי יוסי: נידון בזיקה ראשונה שבאה עליו. והיינו לרבי יוסי תמיד נידון במה שהיה קודם, אם היה באיסור חמותו שאינה אשת איש – מיתתו בשריפה, ואם היה באיסור אשת איש – מיתתו רק בחנק משום שאין איסור חל על איסור. ואמר רבא לרב אדא בר אהבה שהגם שאמר רבי אבהו מודה רב יוסי שאיסור חל על איסור באיסור מוסיף, והרי איסור אשת איש מוסיף איסור יותר מאיסור חמותו שנאסרה על כל העולם, מכל מקום אין זה מועיל לחייב אותו במיתה של האיסור המוסיף, ורק לחייב שני חטאות בשוגג.

דף פ"א – ע"ב

משנה . מי שלקה ושנה – בית דין מכניסים אותו לכיפה ומאכילים אותו שעורים עד שכריסו מתבקעת. ומבאר רבי ירמיה בשם רבי שמעון בן לקיש שהוא בעבירה שחייב כרת והתרוהו רק למלקות, שרק מקרבים את מיתתו, אבל אם עבר ושנה הרי וויתר נפשו וכונסים אותו לכיפה בפעם שלישית. ואמר רב יעקב, שהדין כך רק בשלש פעמים באותה עבירה שמפקיר עצמו לעבירות, מה שאין כן בשלשה עבירות אחרות שטועם האיסורים – אין מכניסים אותו לכיפה רק מלקים פעם נוספת.

בכמה פעמים נהיה חזקה – לרבן שמעון בן גמליאל: בשלשה פעמים, לרבי: בשני פעמים. ובמשנה נראה שהוחזק רשע אחרי שלקה פעמיים, ולא כרבן שמעון בן גמליאל במסכת יבמות.ומתרץ רבינא: תירוץ א'שהעבירות הם מחזיקות אותו לרשע ויש כאן שלשה עבירות, ומה שנחלקו אבא שאול ורבנן אם מכניסים אותו כבר בפעם שלישית או רק בפעם רביעית, הוא גם כן כדעת רבן שמעון בן גמליאל, אך תנא קמא סובר עבירות מחזיקות, ואבא שאול סובר מלקות מחזיקות, ולאחר המלקות בפעם השלישי היה לנו להכניסו לכיפה, אלא שאין מענישים שני דברים וכבר לקה.והקשו עליומהתראה שאינה למלקות שיש רק שלשה עבירות ואם כן מה נחלקו שם תנא קמא ואבא שאול?ומתרץ רבינא:תירוץ ב', שאכן כולם סוברים שעבירות מחזיקות, רק נחלקו תנא קמא ואבא שאול אם צריך התראה מיוחדת לכיפה או לא.

התראה שאינה למלקות – התרו בו והרכין ראשו או שתק, לתנא קמא: מכניסים אותו לכיפה בפעם שלישית, לאבא שאול: מכניסים אותו לכיפה רק בפעם הרביעית.

כיפה – במלא קומתו של המוחזק ברשע, בוודאי הוא הלכה למשה מסיני אבל אמר ריש לקיש שנרמז במה שנאמר תמותת רשע (שהוחזק בכך) רעה.

'כי גם לא ידע האדם את עתו כדגים שנאחזים במצודה רעה' – אמר רישלקיש, כמו חכה (שאינו במצודות ותחבולות, אלא רע וחלש, ואוחז בו דגים גדולים פתאום).

משנה . ההורג שלא בעדים – מכניסים אותו לכיפה. א. לרב: היינו כגון שהעידו בעדות מיוחדת זה מחלון זה וזה מחלון אחר, שלא שייך להורגו רק כונסים אותו, מה שאין כן עד אחד הוא מוציא דיבה. ב. לשמואל: כגון שלא התרו בו. ג. לאבימי: כגון שהוכחשו העדים רק בבדיקות ולא בחקירות, שפוטרים אותו ממיתה רק מכניסים אותו לכיפה.

מאכילים אותו לחם צר ומים לחץ – הוא רק בתחילה מאכילים אותו כך כדי שיוקטן מעיו, ואחר כך מאכילים אותו שעורים שתופחים במעיו עד שכריסו נבקעת.

משנה . הגונב את הקסוה והוא כלי שרת כמו שנאמר קשות הנסך – קנאים פוגעים בו, ומרומז בכתוב 'כבלע את הקודש' – לשון גניבה, 'ומתו' (ופשטות הפסוק בלויים, שלא יסתכלו בזמן סילוק המסעות).

המקלל בקוסם, לרב יוסף: שאומר יכה קוסם את קוסמו (שמחשיב בליבו שיש כח לקלל בו), לרבנן, או רבה בר מרי: שמקלל חבירו וגם כלפי מעלה בקוסם – קנאים פוגעים בו.

 **************

 

דף פ"ב – ע"א

הבועל ארמית – קנאים פוגעים בו,ואם לא פגעו – אמר רב כהנא לרב פסוק זה שהקריאו לו בחלום, 'בגדה יהודה, ותועבה נעשתה בישראל ובירושלם, כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב, ובעל בת אל נכר', 'בגדה יהודה' – זה עבודת כוכבים, 'ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים' – זה משכב זכור, 'כי חלל' יהודה קדש ה' – זו זונה, 'ובעל בת אל נכר' – זה הבא על הכותית. ונאמר אחר כך 'יכרת ה' לאיש אשר יעשה ער ועונה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה' צבקות', שאם הוא תלמיד חכם – לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים, ואם כהן הוא – לא יהיה לו בן מגיש מנחה.

הבועל ארמית – הוא כמתחתן בעבודה זרה, שנאמר עליו 'ובעל בת אל נכר'.

בראש יהויקים המלך נכתב 'זאת ועוד אחרת', שמלבד הנקמה שנעשה כמו שנאמר קבורת חמור יקבר וגו' ולא עלה לקוברו – ותמיד בצבצה ויצאה. עוד זאת – נשרפה, שהניח רבי חייא את ראשו בתיבה לכבודו, והשכינות אמרו לאשת רבי חייא שזה של אשתו ראשונה שאינו שוכחה, ושרפה.

בית חשמונאי גזרו שנענש הבא על הכותית – לרב דימי: משום נשג"א, נדה – הגם שהוא כדם בהמה, מכל מקום יש כאן מיאוס וחילול. שפחה – לכנסת ישראל הגבירה. גויה – משום לאו לא תתחתן שאסור מהתורה משום הסרת הלב – וזה גם במשמע, אבל מהתורה אסור רק בדרך חתנות ואסרו גם הבא בזנות. ואישות – ואף שאיננה באיסור אשת איש, גזרו עליה כיון שהכותים אינם מפקירים נשותיהם להיבעל לאחרים, ואסרו שלא יהא רגיל באיסור אשת איש. לרבין: גזרו משום נשג"ז – היינו זנות ולא איסור אישות כי הם מופקרות.

הבא להימלך בבועל כותית – אין מורין לו. ואם פירש זמרי והרגו פינחס – היה נהרג עליו. ואם הרג זמרי לפינחס – אינו נהרג שהוא רודף.

'ויאמר משה אל שופטי ישראל' וגו' – שהתרעמו שבט שמעון שכולם דנים שם דיני נפשות ושותק, לקח כ"ד אלף מישראל והלך לכזבי, ואמר לה שהוא גדול ממשה, שהוא נשיא שמעון – שני לבטן, ושאל למשה שאם היא אסורה מי התיר לך בת יתרו? והרי משה נשאה קודם מתן תורה והתגיירו כולם, והתעלמה ממשה הלכה של הבועל ארמית והוא מה שנאמר 'והמה בוכים פתח אהל מועד'.

'וירא פינחס' א. לרב: ראה מעשה ונזכר הלכה, שקנאים פוגעים בו, ואמר לו משה שהוא יקיימו. ב. לשמואל: ראה ונזכר 'אין חכמה ועצה ותבונה נגד ה', שבמקום של חילול השם שילמדו הרואים להתיר כותית – אין חולקים כבוד ורשות לרב. ג. לרבי יצחק בשם רבי אלעזר: ראה שבא מלאך והשחית בעם.

ויקם מתוך העדה – סנהדרין, שדנו נפשות על פעור. ויקח רומח – שאין מכניסים כלי זיין לבית המדרש, ונטל שננה והלך על מקלו, ואמר להם שבא לעשות צרכיו, שהרי אין לוי גדול משמעון בפרישות, ואמרו בוודאי התירו הפרושים את הדבר.

דף פ"ב – ע"ב

ששה ניסים נעשו לפינחס – א. שלא פירש זמרי, ב. לא דיבר, ג. כיון בזכרותו ונקבותה, ד. לא נשמטו, ה. הוגבה המשקוף, ו. ששבט שמעון היו טרודים במלאך שהשחית בהם.

חבטן לפני המקום, ועשה פלילות עם קונו – שנאמר ויעמוד פינחס ויפלל, שטען שעל אלו יפלו כ"ד אלף שמתו במגפה.וביקשו מלאכי השרת לדחפו – ואמר להם הקב"ה שהוא קנאי בן קנאי – לוי במעשה דינה, משיב חמה בן משיב חמה – אהרן בקטורת אחרי מעשה קרח. והתחילו שבטים לבזותו, שאבי אמו יתרו פיטם עגלים לעבודה זרה, שנאמר באלעזר שלקח מבנות פוטיאל מיתרו שפיטם וכו' ומיוסף שפיטפט ביצר, מאבי אמו וגם מאם אמו והרג נשיא שבט מישראל? לכך יחסו הכתוב לאהרן. ואמר הקב"ה למשה שיקדים לו שלום. וראויה כפרתו שמכפרת לעולם שנאמר 'כהונת עולם' וגו' ויכפר על בני ישראל.

לרב נחמן אמר רב: מה שנאמר'זרזיר' -זה גימטריה של מספר הבעילות של זמרי בה (תכ"ד), 'מתנים' – שהמתין לו פינחס, 'או תיש' – עד שתשש כחו, 'מלך אלקום עמו' –ולא ידע פינחס שאינו צריךלהמתין שקל נקמות עמו. לברייתא: בעל זמרישישים בעילות, ונעשה הוא כביצה המוזרת, והיא כערוגה מלאה מים. אמר רב כהנא מושבה בית סאה. ותני רב יוסף קבר שלה אמה.

'כזבי בת צור' – לרב ששת: שוילנאי בת צור שמה,אלא שכיזבה באביה שאמר לה להישמע רק למשה, ושאמרה לו 'כוס בי' – שחוט אותם על ידי.וזה מה שאומרים אנשים להולכת למקום יחוד בין הערבותשהיא שוילנאי, ואומרים עליה זונה בת זונה.

נקרא 'זמרי' – שנעשה כביצה המוזרת, 'בן סלוא' – שהסליא (לשון הערכה או חיפוש) עוונות משפחתו, 'שאול' – שהשאיל עצמו לעבירה,  'בן הכנענית' – כמעשה כנען (שציווה לבניו על הזימה), 'ושלומיאל בן צורישדי' – שמו.

כהן ששימש בטומאה – חייב מיתה בידי שמים כמפורש בברייתא, ובכל זאת פירחי כהונה מוציאים אותו חוץ לבית דין ופוצעים את ראשו בגיזרין, ולא כשיטת רב ששת שאם חייב מיתה בידי שמים יניחוהו שיהרג במיתת ידי שמים. מצינו במי שלקה ושנה שבית דין מכניסים אותו לכיפה – משום שהוא באופן מלקות של כריתות שהרי הוא בן מיתה, והורגים אותו. וכן בגונב כלי שרת שקנאים פוגעים בו – משום שרמוז בפסוק 'לא יבואו לראות כבלע את הקדש'. וכן המקלל את הקוסם שהדין שקנאים פוגעים בו – משום שהוא כמקלל שאמר יכה קוסם את קוסמו. ובועל את הכותית – קנאים פוגעים בו – משום שנאמר 'יכרת'.

***************

דף פ"ג – ע"א

היוצק, והבולל, והפותת, המולח, המניף, המגיש, והמסדר את השולחן, המטיב את הנרות, והקומץ, והמקבל דמים בחוץ – פטור. ואין חייביםעליהם משום זרות – שלומדים מפסוק 'ועבדתם עבודת מתנה' והוא עבודה תמה וכמו הקטרה ולא שיש אחריו עוד עבודה. ואין חייבים עליהם משוםטומאה – שלומדים דין טומאה מאותו פסוק של איסור זרות כמו שנאמר  'וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו', וכמו שאין חייבים בהם משום זרות אין חייבים עליהם משום טומאה. ואין חייבים עליהם משום מחוסר בגדים – שהוא כזרות. ואין חייבים עליהם משום רחוץ ידים ורגלים – שלומדים מגזירה שווה חוקה מחוקה הנאמר במחוסר בגדים. אבל המקטיר בטומאה- חייב, לרב ששת: חייב מלקות משום לאו ולא מיתה, והיוצק ובולל וכו' גם איסור לאו אין, ומה שדורשים מפסוק 'קדושים יהיו ולא יחללו' הוא רק אסמכתא בעלמא, למסקנת הגמרא: במקטיר – חייב מיתה, ובשאר העבודות בלאו.

אלו חייבים מיתה בידי שמים – האוכל טבל, כהן טמא שאכל תרומה טהורה, זר שאכל תרומה, וגם אלו אם שימשו במקדש – זר, טמא, טבול יום, מחוסר בגדים, מחוסר כפרה, ושלא רחץ ידים ורגלים, ושתויי יין, ופרועי ראש.

שימשו במקדש, ערל ואונן, וכן המשמש בישיבה – אינם במיתה רק באזהרה. כהן בעל מום – לרבי: במיתה, לחכמים: באזהרה.

המועל בהקדש במזיד – לרבי: במיתה, לחכמים: באזהרה.

מקור חיוב מיתה לאוכל טבל – שלומדים בגזירה שוה 'חילול' הנאמר בפסוק 'ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' [העתידים לתרום] ממה שנאמר 'חילול' בטמא האוכל תרומה. ואין לומדים ממה שנאמר 'חילול' בנותר שהוא בכרת, משום שטבל דומה לתרומה: א. משום שזה תרומה, וזה תרומה מעורבת בו, ב. משום שטבל ותרומה – אינה נוהגת בחוצה לארץ, אבל נותר – היה במדבר ובבמה בכל מקום, ג. שהרי תרומה ניתר לטמא – על ידי טבילה, וטבל ניתר – בהפרשה, אבל נותר – אין לו היתר, ד. בשניהם נאמר 'חילול' לשון רבים, ה. שניהם פירות, ו. פיגול ונותר אינו נוהג בהם רק בהקדש. ודומה לנותר בשני דברים: א. בשניהם המאכל פסול ולא האדם, ב. אין להם היתר במקוה. לרבינא: הסיבה שלומדים מתרומה ולא מנותר, לא מחמת שיש לו יותר דברים שדומים זה לזה, אלא משום שעדיף לו ללמוד חילול דרבים מחילול דרבים.

מקור 'כהן טמא שאכל תרומה טהורה' – שחייב מיתה, שנאמר 'ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא' וגו'.

'כהן טמא שאכל תרומה טמאה' – פטור ממיתה, שנאמר 'ומתו בו כי יחללוהו' פרט לטמאה שכבר מחולל.

דף פ"ג – ע"ב

'זר שאכל תרומה' – לתנא בברייתא: חייב מיתה, לרב: רק לוקה, משום 'אני ה' מקדשם' מפסיק בין 'ומתו בו…' לפסוק 'וכל זר לא יאכל קדש'.

המקור 'זר ששימש' – שחייב מיתה, שנאמר'והזר הקרב יומת'.

המקור 'טמא ששימש' – שחייב מיתה,לומדים בגזירה שוה 'חילול' שנאמר בפסוק 'דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי' מפסוק הנאמר 'חילול' בטמא שאכל תרומה, ואין לומדים מ'חילול' הנאמר נותר שהוא בכרת שדומה לו: א. ששניהם קודש, ב. שניהם בפנים, ג-ד. שווה לעניין פיגול ונותר.ודומה לתרומה: א-ב. ששניהם פסול הגוף ופסול טומאה, ג. יש להם היתר במקוה, ד. ובשניהם נאמר 'חילול' לשון רבים. מכל מקום מעדיף הוא ללמוד מתרומה ולא מנותר מחמת טעם הנאמר בשניהם 'חילול' לשון רבים.

המקור 'טבול יום ששימש' – חייב מיתה, שנאמר'קדושים יהיו לאלוקיהם ולא יחללו', ללמד על טמא ששימש הרי הוא מיותר שכבר נלמד מפסוק 'וינזרו', אלא לטבול יום ששימש ולומדים גזירה שוה 'חילול' 'חילול' מטמא שאכל תרומה שחייב מיתה.

המקור 'מחוסר בגדים ששימש' – חייב מיתה, שנאמר 'וחגרת אותם אבנט… והיתה להם כהונה', בזמן שבגדיהם עליהם – כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם – אין כהונתם עליהם, והם כזרים, וזר ששימש במיתה.

המקור 'מחוסר כפרה ששימש' – חייב מיתה,שנאמר 'וכיפר עליה הכהן וטהרה' הרי שקודם כפרה היא טמאה, וטמא ששימש במיתה.

המקור 'כהן שלא רחוץ ידים ורגלים ששימש' – חייב מיתה, שנאמר'בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו'.

המקור 'שתויי יין ששימשו' – במיתה, שנאמר'יין ושכר אל תשת.. ולא תמותו'.

המקור 'פרועי ראש ששימשו' – במיתה, שנאמר'ראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו', ואחר כך נאמר 'ויין לא ישתו', הוקש פרוע ראש לשתויי יין.

***************