לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת סנהדרין דף פ״ז – צ׳
דף פ"ז – ע"א
משנה . זקן ממרא על פי בית דין – שנאמר 'כי יפלא ממך דבר למשפט'.
שלשה בתי דינים במקדש – א. בפתח הר הבית, ב. בפתח העזרה, ג. בלשכת הגזית. בא הזקן ובית דין שבעירו לבית דין שהם בפתח הר הבית, ואומר כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך לימדתי וכך לימדו חבירי, ובית דין שבפתח הר הבית אומרים איך הדין, ואם אין יודעים – באים לבית דין שהם בפתח עזרה, ואומר.., ואם אינם יודעים – באים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית שממנו יוצא תורה לכל ישראל כנאמר 'מן המקום ההוא אשר יבחר ה'. אם חזר הזקן לעירו ולימד כמו שהיה למד קודם – פטור, ואם הורה לעשות – חייב.
תלמיד שלא הגיע להוראה, שהורה לעשות שלא כהוראת בית דין הגדול – פטור, נמצא חומרו קול.
נאמר בזקן ממרא: 'כי יפלא' – במופלא שבבית דין הכתוב מדבר, ולא בתלמיד. 'ממך' – יועץ, שנחלק בעיבור שנה. 'דבר' – שנחלק בהלכה למשה בסיני. 'למשפט' – שנחלק בדין גזירה שוה. 'בין דם לדם' – שנחלק בדם נדה או בדם לידה או בדם זיבה. 'בין דין לדין' – שנחלק בדיני נפשות או בדיני ממונות או בדיני מכות. 'בין נגע לנגע' – שנחלק בנגעי אדם או בנגעי בתים או בנגעי בגדים. 'דברי' – שנחלק בחרמים או בערכין או בהקדשות. 'ריבות' – שנחלק בהשקאת סוטה או בעריפת עגלה או טהרת מצורע. 'בשעריך' – שנחלק בלקט שכחה ופאה. 'וקמת' – מבית דין. 'ועלית' – מלמד שבית המקדש גבוה מארץ ישראל וארץ ישראל גבוה מכל הארצות. 'אל המקום' – מלמד שהמקום [לשכת הגזית] גורם, ודווקא אם המרה שם – חייב.
ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות – שנאמר 'אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפנה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם'.
מחלוקת באיזה המראה חייב זקן ממרא: א. לרבי מאיר: על דבר שבזדונו כרת, ובשגגתו חטאת, שדורש גזירה שוה 'דבר' הנאמר בפסוק 'כי יפלא ממך דבר', מ'דבר' הנאמר בהעלם דבר של ציבור. ב. לרבי יהודה: על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, שדורש 'על פי התורה אשר יורוך' – שיהא 'תורה' וגם 'יורוך'. ג. לרבי שמעון: גם בדקדוק אחד מדקדוקי סופרים, שנאמר 'אשר יגידו לך מן המקום ההוא' כל מה שיגידו.
יישוב הברייתא לשיטת רבי מאיר:
עיבור שנה – נחלקו אם אפשר לעבר השנה אחרי פורים, וזה גורם לאכילת חמץ בפסח.
הלכה למשה מסיני – נחלקו בהלכה למשה מסיני שנאמרה לגבי יום 'עשירי' שיש י"א ימי נדה, אם כרבי יוחנן שהרואה בו צריכה לשמור יום כנגד יום או כריש לקיש שאינה צריכה (ומי שבא על שומרת יום בכרת).
גזירה שוה – נחלקו אם דורשים 'הנה' 'הנה' וגם 'זמה' 'זמה', ללמד על בתו מאנוסתו שחייב עליה כרת כמו בתו מאשתו.
דף פ"ז – ע"ב
דם נידה – נחלקו בדם ירוק, עקביא בן מהללאל: מטמא, לחכמים: טהור. דם לידה – נחלקו אם ממעין אחד הוא, לרב: מעיין אחד הוא בימי טומאה ובימי טהרה, ללוי: הם שני מעיינות.
דם זיבה – נחלקו כמה צריכה לשפות קודם לידה כדי שתהא זבה, לרבי אליעזר: מעת לעת, לרבי יהושע: דווקא לילה ויום כליל שבת.
דיני ממונות – נחלקו בשנים שדנו, לשמואל: דיניהם דין, אלא שנקראים בית דין חצוף, לרבי אבהו: אין דיניהם דין. ונפקא מיניה לעניין כרת באשת איש – אם קידש אשה בממון שזכה, האם זה ממונו וחל הקידושין, או שהם גזל, וכן בכל ממונות דלהלן.
דיני נפשות – נחלקו במכווין להרוג את זה והרג את זה, לרבי: חייב ממון, שדורש גזירה שוה 'ונתתה נפש תחת נפש' מ'נתינה' בדמי וולדות, לחכמים: פטורים.
דיני מכות – נחלקו כמה דיינים צריך, לרבי ישמעאל: צריך כ"ג דיינים, ואם הלקוהו על פי ג' חייבים לו ממון, לחכמים: די בשלשה דיינים, ואם תפס ממון אינו שלו.
נגעי אדם – שהדין שטמא רק אם קדמה הבהרת לשער הלבן, ונחלקו בספק מי קדם, לחכמים: טמא, ואם נכנס למקדש חייב כרת, לרבי יהושע: טהור.
נגעי בתים – נחלקו אם צריך קרן זוית, לרבי אליעזר ברבי שמעון: אין הבית טמא עד שיראה כשני גריסים על שתי אבנים בשתי כתלים בקרן זוית ארכו כשני גריסים ורחבו כגריס, [שנאמר 'קיר' ו'קירות'], לחכמים: אין צריך קרן זוית, ואם נכנס לבית כזה ואחר כך למקדש חייב כרת.
נגעי בגדים – נחלקו אם פריחת הנגע בכל הבגד מטהרת, לנתן בן אבטולמוס: טהור, שדורש קרחת וגבחת שנאמרה בבגדים מקרחת וגבחת שנאמרה באדם, לחכמים: אינה מטהרת, ואם הכניס הבגד למקדש או שנכנס הנוגע בבגד, חייב כרת.
***************
דף פ"ח – ע"א
ערכין – נחלקו במעריך פחות מבן חדש, לרבי מאיר: נותן דמיו, ואם משכנו גזבר – חל ההקדש, ואם קידשו בו הבעלים אשה בשוגג – אינה מקודשת, וכן אם מעל בו אדם – מביא אשם מעילות, וטמא האוכל מבשרו – חייב כרת, לחכמים: לא אמר כלום, והאשה מקודשת, וכן אין האשם קדוש.
חרמים – נחלקו בסתם חרמים, לרבי יהודה בן בתירה: הם לבדק הבית, והנהנה ממנו מועל, לחכמים: הם לכהן, ואין בהם מעילה. ונחלקו אם דורשים מפסוק 'קודש קדשים הוא לה' שהוא להקדש, או ללמד שחל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים.
הקדשות – נחלקו בפדיון מטלטלים, לרבי אליעזר בן יעקב: כל הקדש, וגם צינורא צריך לפדות בעשרה בני אדם, ואם פדה בפחות מעשרה מועלים בה, לחכמים: רק קרקעות נפדה בעשרה.
השקאת סוטה – נחלקו אם משקה על פי שנים, לרבי אליעזר: מקנא על פי שנים, ומשקה על פי עד אחד או על פי עצמו, ואם אינה רוצה לשתות – אין לה כתובה, ואם מכרה כתובתה לאחר ותפס הקונה ממונו של בעל – גזל הוא, ואם קידש בו אשה – אינה מקודשת, לרבי יהושע: שמשקה על פי שנים, ואם אין שני עדים – אינה שותה, ויש לה כתובה.
עריפת עגלה – נחלקו מהיכן מודדים, לרבי אליעזר: מטיבורו, לרבי עקיבא: מחוטמו, לרבי אליעזר בן יעקב: מצווארו. והמקדש בעגלה ערופה – אינה מקודשת.
טהרת מצורע – נחלקו במצורע שאין לו בוהן ביד או רגל או אוזן ימנית, לחכמים: אין לו טהרה עולמית, ואם נכנס למקדש – חייב כרת, לרבי אליעזר: שנותן על מקומו ויוצא, לרבי שמעון: נותן על של שמאל ויוצא.
לקט ושכחה – נחלקו אם שלשה הם לקט ושכחה, לבית הלל: הם לבעל הבית, לבית שמאי: הם לעניים. ומי שזכה בהם וקידש אשה שתלוי בזה כרת.
פאה – מצות פאה – להפריש מהקמה, ואם לא הפריש – יפריש מהעומרים, ואם לא הפריש – יפריש מהכרי, ואם כבר מירח – מעשר ומפריש. ונחלקו אם לא הפריש עד שעשה עיסה, לחכמים: אינו מפריש, כיון שקנאה בשינוי, לרבי ישמעאל: חייב להפריש.
זקן שאומר מפי השמועה ובית דין הגדול אומרים מפי השמועה, או ששניהם אומרים מה שבעיניהם – לרב כהנא: אינו נהרג, וכל שכן הוא אומר מפי השמועה והם אומרים כך הוא בעינינו. ורק אם אומר כך הוא בעיני והם אומרים מפי השמועה – נהרג, ולכן לא הרגו את עקביא בן מהללאל. לרבי אלעזר: אפילו הוא אומר מפי השמועה והם אומרים כך הוא בעינינו נהרג, כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל, ומה שלא הרגו את עקביא בן מהללאל מפני שלא הורה הלכה למעשה.
דף פ"ח – ע"ב
אמר רבי יאשיה שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים: א. בעל שמחל על הקינוי – קינויו מחול. ב. בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו – מוחלים לו. ג. זקן ממרא שרצו בית דינו למחול לו – מוחלים לו. וכשבאתי אצל חבירי שבדרום על שנים הודו לי, ועל זקן ממרא לא הודו לי כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל. ומוכח כרבי אלעזר.
מתחילה לא היו מרבים מחלוקת בישראל – שהיה בית דין של שבעים ואחד יושבת בלשכת הגזית מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, ובשבתות ובימים טובים יושבים בחיל. ובית דין של עשרים ושלשה יושבת על פתח הר הבית ועל פתח העזרה, וכן בכל עיירות ישראל. הוצרכו לשאול דבר – שואלים מבית דין שבעירם, ואם לא שמעו – באים לבית דין הסמוך לעירם, ואם לא שמעו – באים לבית דין שבפתח הר הבית, ואם לא שמעו – באים לבית דין שיש בפתח העזרה, ואומר כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך למדתי וכך למדו חבירי, ואם לא שמעו – באים ללשכת הגזית ושואלים בפניהם, ואם לא שמעו – עומדים למניין, רבו המטמאים – טימאו, רבו המטהרים – טיהרו.
משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכם, רבו מחלוקת בישראל, ונעשה התורה כשני תורות, משם כותבים ושולחים בכל מקומות: כל מי שהוא חכם ושפל ברך ודעת הבריות נוחה הימנו יהא דיין בעירו, משם מעלים אותו להר הבית, משם לעזרה, משם ללשכת הגזית.
איזהו בן העולם הבא – ענוותן ושפל ברך, שייף עייל שייף ונפיק, וגריס בתורה תמיד, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, ונתנו חכמים עיניהם ברב עולא בר אבא.
אין זקן ממרא – חייב, עד שיעשה כהוראתו, או שיורה לאחרים ויעשוכהוראתו, וכשהורה בחייבי מיתות בית דין מקודם צריך התראה, ועכשיו אינו צריך התראה, ובמסית שלא צריך התראה ביאור הברייתא הוא מקודם אם אמר טעם – מקבלים ממנו, עכשיו אם אומר טעם – אין מקבלים ממנו.
משנה . חומר בדברי סופרים מדברי תורה – האומר אין תפילין כדי לעבור על דברי תורה – פטור, אבל האומר חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים – חייב.
אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: אינו חייב רק על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף, ואם הוסיף גורע – ואין לנו רק תפילין כרבי יהודה. אבל הוסיף מין בלולב – לא, שאם אין צריך אגד – הרי כל אחד עומד לעצמו, ואם צריך אגד – הרי הוא גרוע ועומד. וכן אם הוסיף חוט בציצית – לא, שאם קשר העליון אינה מהתורה – הרי כל חוט עומד לעצמו, ואם אינו מהתורה – הרי הוא גרוע ועומד. אבל בתפילין שעשה ארבעה בתים והוסיף עוד בית – פסל בזה התפילין, שהרי בית חיצון שאינו רואה את האויר פסול.
*****************
דף פ"ט – ע"א
משנה . אין ממיתים זקן ממרא בבית דין שבעירו, וכן בסנהדרין שגלתה ליבנה, רק מעלים אותו לבית דין הגדול שבירושלים. לרבי עקיבא: משמרים אותו עד הרגל והורגים אותו, שנאמר 'וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד'. לרבי יהודה: אין מענים את דינו, אלא ממיתים אותו מיד, וכותבים ושולחים לכל המקומות 'איש פלוני מתחייב מיתה בבית דין', שהרי לא נאמר 'יראו וייראו' אלא 'ישמעו וייראו'.
ארבעה צריכים הכרזה שהומתו בבית דין: א. מסית, ב. בן סורר ומורה, ג. זקן ממרא, ד. עדים זוממים, ובכולם נאמר 'וכל העם' או 'וכל ישראל', אבל בעדים זוממים שלא ראויים כולם לעדות נאמר 'והנשארים'.
משנה . נאמר בנביא שקר: 'אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי' – זה המתנבא מה שלא שמע, 'ואשר לא צויתיו' – אבל צויתיו לחבירו, זה המתנבא מה שלא נאמר לו, 'ואשר ידבר בשם אלהים אחרים' – זה המתנבא בשם עבודה זרה, גם אם כיון את ההלכה, 'ומת הנביא ההוא' – כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק.
נאמר 'והאיש אשר לא ישמע' והקרי 'לא ישמיע',ולכן נביא הכובש נבואתו, והמוותר על דברי נביא, ונביא שעבר על דברי עצמו – מיתתם בידי שמים שנאמר 'אנוכי אדרוש מעמו' – בידי שמים.
הבא על אשת איש, כיון שנכנסה לרשות הבעל לנישואין אף שלא נבעלה – מיתתו בחנק.
זוממי בת כהן ובועלה – אף שהיא בשריפה, הם בחנק.
המתנבא מה שלא שמע – כגון צדקיה בן כנענה, ואף שרוחו של נבות היזרעאלי הטעתו היה לו לדקדק, שהגם שסגנון אחד עולה לכמה נביאים מכל מקום אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, ויהושפט שהיה שם לימדו כלל זה.
המתנבא מה שלא נאמר לו – כגון חנניה בן עזור, שעמד ירמיה בשוק העליון ואמר 'כה אמר ה' צבאות .. הנני שובר את קשת עילם', נשא חנניה קל וחומר בעצמו מה עילם שלא בא אלא לעזור את בבל אמר הקדוש ברוך הוא הנני שבר את קשת עילם כשדים עצמם על אחת כמה וכמה, אמר בשוק התחתון 'כה אמר ה' וגו' שברתי את עול מלך בבל'. ואף שלא נאמר בפירוש לחבירו, כיון שניתן לדרוש קל וחומר הרי זה כנאמר ממש.
המתנבא בשם עבודה זרה – כגון נביאי הבעל.
הכובש את נבואתו – כגון יונה בן אמיתי.
המוותר על דברי נביא – כגון חברי מיכה, שנאמר 'ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה' הכיני נא וימאן האיש להכותו', ונאמר 'ויאמר לו יען אשר לא שמעת…'.
נביא שעבר על דברי עצמו – כגון עדו הנביא, שנאמר 'כי כן צוה אתי', ונאמר 'ויאמר לו גם אני נביא כמוך', ונאמר 'וישב אתו', ונאמר 'וילך מאצלו וימצאהו האריה'.
דף פ"ט – ע"ב
הכובש את נבואתו – לוקה, וחבריו הנביאים – מתרים אותו, שאף אם חזרו בשמים מהנבואה מודיעים אותם, ובנבואת יונה לא היה חזרה, רק נתנבא 'נינוה נהפכת', והוא לא ידע אם לטובה – שהתהפכו ויחזרו בתשובה, או לרעה – שתתהפך העיר.
המוותר על דברי נביא – היינו כאשר נתן הנביא אות, או שהוא נביא מוחזק, כגון מיכה, ולכן שמע יצחק לאברהם אביו בהר המוריה כיון שהיה מוחזק, וסמכו על אליהו בהר הכרמל לעשות שחוטי חוץ.
'אחר הדברים האלה' הנאמר בציווי אברהם על עקידת יצחק– א. לרבי יוסי בן זמרא: אחרי דברי השטן, שכשעשה אברהם סעודה ביום הגמל יצחק אמר השטן להקב"ה: ריבונו של עולם, זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן, מכל הסעודה שעשה לא היה לו תור או גוזל אחד להקריב לפניך? השיבו: כלום עשה אלא בשביל בנו, אם אני אומר לו זבח את בנך לפני מיד הוא זובח, מיד ציווה על העקידה. ב. לרבי לוי: אחרי דברי ישמעאל ליצחק – אני גדול ממך במצוות, שאתה מלת בן שמנת ימים ואני בן שלש עשרה שנה. השיבו יצחק: ובאבר אחד אתה מגרה בי, אם אומר לי הקדוש ברוך הוא זבח עצמך לפני אני זובח, מיד 'והאלוקים ניסה את אברהם'.
'ויאמר קח נא את בנך' – אין 'נא' אלא לשון בקשה, משל למלך בשר ודם שהיה לו גיבור שניצח הרבה מלחמות, לימים עמדה עליו מלחמה חזקה אמר לו בבקשה ממך עמוד לי במלחמה זו שלא יאמרו ראשונות אין בהם ממש, אף הקב"ה אמר לאברהם ניסיתיך בכמה ניסיונות ועמדת בכולם עכשיו עמוד לי בניסיון הזה שלא יאמרו אין ממש בראשונים.
'את בנך' – אמר לו: שני בנים יש לי. 'את יחידך' – אמר לו: זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו. 'אשר אהבת' – אמר לו: שניהם אהובים. אמר לו: 'את יצחק'. ועשה כן הקב"ה כדי שלא תיטרף דעתו. קדמו שטן לדרך, אמר לו: 'הנסה דבר אליך תלאה? הנה יסרת רבים, וידים רפות תחזק, כושל יקימון מליך. כי עתה תבוא אליך ותלא'. אמר לו: 'אני בתומי אלך'. אמר לו: 'הלא יראתך כסלתך'. אמר לו: 'זכר נא מי הוא נקי אבד'. אמר לו השטן ששמע מאחורי הפרגוד 'השה לעולה ואין יצחק לעולה'. אמר לו אברהם: כך עונשו של בדאי שאפילו אומר אמת אין שומעים לו.
נביא שהדיח – לחכמים: בסקילה, שדורשים גזירה שוה 'הדחה' מ'הדחה' במסית. לרבי שמעון: בחנק, שנאמר בו 'מיתה' וכל מיתה סתם היינו חנק.
מדיחי עיר הנדחת – לחכמים: בסקילה, שדורשים גזירה שוה 'הדחה' 'הדחה' ממסית או מנביא. לרבי שמעון: בחנק, שדורש גזירה שוה 'הדחה' 'הדחה' מנביא ולא ממסית, שלומדים מסית רבים ממסית רבים, ולא ממסית יחיד, ואין לטעון שיש ללמוד הדיוט מהדיוט ולא מנביא, שהרי נביא שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה.
****************
דף צ' – ע"א
במחלוקת חכמים ורבי שמעון במיתת נביא שהדיח – לרב חסדא (ואביי): הוא דווקא בהדיח לעבוד עבודה זרה, בין בעוקר הכל ובין במקיים מקצת ומבטל מקצת כגון שאומר: היום עיבדו ולמחר ביטלו, שנאמר 'מן הדרך' – אפילו מקצת הדרך. אבל בשאר מצוות: עוקר גוף המצוה – לדברי הכל נענש בחנק, מקיים מקצת ומבטל מקצת – לדברי הכל פטור. לרב המנונא (ורבא): גם בשאר מצוות אם עוקר כל המצוה – לרבי שמעון – בחנק, ולחכמים – בסקילה.
נאמר בנביא המדיח 'ללכת' – זו מצות עשה, ולרב חסדא דווקא בעבודה זרה יש מצות 'ונתצתם', 'בה' – זו מצות לא תעשה.
בדברי תורה אם יאמר לך נביא עבור לצורך שעה – שמע לו, בעבודה זרה אפילו מעמיד לך חמה באמצע הרקיע – אל תשמע לו.
רבי יוסי הגלילי אומר: הגיעה תורה לסוף דעתה של עבודה זרה לפיכך נתנה תורה ממשלה בה שאפילו מעמיד לך חמה באמצע הרקיע – אל תשמע לו. לרבי עקיבא: חס ושלום שהקדוש ברוך הוא מעמיד חמה לעוברי רצונו, ומה שנאמר 'ונתן אליך אות או מופת' היינו כגון חנניה בן עזור שבתחילתו נביא אמת – ואז נתן אות או מופת, ולבסוףנביא שקר.
זוממי בת כהן – נענשים בחנק, ולא בשריפה, ממה שנאמר 'אחיו' בפסוק 'ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו' – לאחיו (היינו הבועל – שהוא בחנק) ולא לאחותו.
הדרן עלך פרק אלו הן הנחנקין
פרק אחד עשר – חלק
משנה . כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא – שנאמר 'ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר'.
אלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מהתורה. האומר אין תורה מן השמים. אפיקורוס. לרבי עקיבא: גם הקורא בספרים החיצונים, והלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. לאבא שאול: אף ההוגה את השם באותיותיו.
שלשה מלכים וארבעה הדיוטות – אין להם חלק לעולם הבא, 'מלכים' ירבעם אחאב ומנשה. לרבי יהודה: יש חלק למנשה, שנאמר 'וישיבהו ירושלים למלכותו', לחכמים: רק למלכותו השיבו. 'הדיוטות' בלעם ודואג ואחיתופל וגחזי.
הכופר בתחיית המתים – אין לו חלק לעולם הבא,משום שכל מידותיו של הקדוש ברוך הוא מידה כנגד מידה.
המקור שהכל מידה כנגד מידה – שבזמן שצר מלך ארם על שומרון והיה רעב אמר אלישע שיהיה שבע גדול וימכרו התבואות בזול, ולגלג עליו השליש, והשיבו אלישע שאכן יראה הזול אך לא יזכה לאכול ממנו כי ימות, וכך היה שנאמר 'ויהי לו כן וירמסו אתו העם בשער וימת', 'בשער' – ללמד שמת מידה כנגד מידה על עסקי שער שלגלג על הנביא.
דף צ' – ע"ב
המקור בתורה לתחיית המתים – לרבי יוחנן: שנאמר'ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן', והרי לא נכנס אהרן לארץ ישראל, אלא ללמד שעתיד לחיות וישראל נותנים לו תרומה. אבל לתנא דבי רבי ישמעאל: הכוונה לכהנים כאהרן – מה אהרן חבר גם בניו חברים. לרבי סימאי: שנאמר 'וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען' – 'לכם' לא נאמר אלא 'להם'.
אין נותנים תרומה לכהן עם הארץ – שנאמר 'למען יחזקו בתורת ה', רק המחזיק בתורת השם יש לו מנת. והנותן לעם הארץ כאילו נותן לארי, מה ארי ספק דורס ואוכל ספק אינו דורס ואוכל – גם כהן עם הארץ ספק אוכלה בטהרה ספק אוכלה בטומאה. וגורם לו מיתה, שנאמר 'ומתו בו כי יחללוהו'. ואף משיאו עון אשמה, שנאמר 'והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם'.
ויכוח המינים עם רבן גמליאל מניין שהקדוש ברוך הוא מחייה מתים:
מהתורה – 'ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם'. והשיבו – שמא 'וקם' הולך על ההמשך 'העם הזה וזנה'.
מהנביאים – 'יחיו מתיך, נבלתי יקומון. הקיצו ורננו, שכני עפר, כי טל אורת טלך, וארץ רפאים תפיל'. והשיבו – שמדובר במתים שהחיה יחזקאל.
מהכתובים – 'וחכך כיין הטוב, הולך לדודי למישרים, דובב שפתי ישנים'. והשיבו – שהכוונה כרבי יוחנן שכל מי שנאמרה הלכה בשמו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר.
עד שאמר להם המקרא 'אשר נשבע ה' לאבתיכם לתת להם' – 'לכם' לא נאמר אלא 'להם'. וי"א שאמר להם המקרא 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כלכם היום' – מה היום כולכם קיימים אף לעולם הבא כולכם קיימים!!!.
שאלו רומיים לרבי יהושע בן חנניה מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים ויודע מה שעתיד להיות – והשיבם שתי הדברים מהנאמר 'ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה', ודחו – כנ"ל, והשיב – שיש לדעת מכך שיודע מה שעתיד להיות!!!.
רבי אלעזר ברבי יוסי הוכיח לכותים שתחיית המתים מהתורה – מפסוק 'הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה', 'הכרת תכרת' – בעולם הזה, 'עוונה בה' – לעולם הבא. ולא רצה להוכיח מכפילות 'הכרת תכרת', מפני שיכולים להשיב שדיברה התורה כלשון בני אדם. וכמו שנחלקו התנאים, שרבי עקיבא דרש זאת מכפילות, ורבי ישמעאל דרש זאת מסוף הפסוק 'את ה' הוא מגדף ונכרתה', והכפילות דיברה תורה כלשון בני אדם. ו'עוונה בה' דרשו שדווקא אם לא עשה תשובה.
קליאופטרא המלכה למדה מפסוק 'ויציצו מעיר כעשב הארץ' – שהמתיםחיים,ושאלה לרבי מאיר אם הם עומדים ערומים או במלבוש?, והשיב: קל וחומר מחיטה, ומה חיטה שנקברה ערומה יוצאה בכמה לבושים, צדיקים שנקברים בלבושים על אחת כמה וכמה שעומדים לבושים!!!.
***************