לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת סנהדרין
דף צ"א – ע"א
שאל הקיסר לרבן גמליאל כיצד יחיו המתים אחרי שנעשו עפר?והשיב לו בתו: שני יוצרים יש בעירנו, אחד יוצר מהמים ואחד יוצר מהטיט, איזה מהם משובח? אמר לה, זה שיוצר מהמים, אמרה לו, השם שצר ממים וכי אינו צר מטיט!!!. דבי רבי ישמעאל תנא: קל וחומר מכלי זכוכית, מה כלי זכוכית שיצירתם על ידי רוח בשר ודם, אם נשברו יש להם תקנה, בשר ודם שברוחו של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה!!!.
רבי אמי השיב למין ששאל כיצד יחיה עפר? – וענה במשל, מלך בשר ודם שאמר לעבדיו לכו ובנו לי פלטרין גדול במקום שאין מים ועפר, הלכו ובנו אותו, לימים נפל, אמר להם, חזרו ובנו אותו במקום שיש עפר ומים, אמרו לו אין אנו יכולים. כעס עליהם ואמר להם במקום שאין מים ועפר בניתם עכשיו שיש מים ועפר על אחת כמה וכמה!!! ואם אין אתה מאמין צא לבקעה וראה עכבר שהיום חציו בשר וחציו אדמה, למחר השריץ ונעשה כולו בשר, ושמא תאמר לזמן מרובה, עלה להר וראה שהיום אין בו אלא חילזון אחד למחר ירדו גשמים ונתמלא כולו חלזונות.
אמר מין לגביהא בן פסיסא: אוי לכם רשעים, איך אתם אומרים שהמתים חיים והלא חיים מתים?, והשיב: אוי לכם רשעים, איך אתם אומרים שאין המתים חיים והלא אם אלו שאינם חיים הרי חיים, מתים לא כל שכן!!!. אמר לו: וכי אתה קורא לי רשע, אבעט בך ואפשוט עקמימות גבך. השיבו: אם אתה עושה כן רופא אומן תקרא, ושכר הרבה תיטול.
כשבאו בני אפריקיא לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון שארץ כנען שלהם שהם נכדי כנען – אמר גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהם, אם ינצחוני – אמרו הדיוט בנו ניצחתם, ואם אני אנצח אותם – אמרו להם תורת משה ניצחתם. הלך ואמר להם כשם שאתם מביאים ראייה מהתורה גם אני אביא משם ראייה, שנאמר 'ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו', עבד שקנה נכסים עבד למי ונכסים למי, ולא עוד שהרי כמה שנים שלא עבדתם אותנו!!!. אמר להם אלכסנדרוס שיחזירו לו תשובה, ביקשו זמן שלשה ימים, ולא מצאו תשובה וברחו והניחו שדותיהם זרועות וכרמיהם נטועות, והיה שנה שביעית, והיה לבני ישראל למאכל.
כשבאו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון על כסף וזהב שנטלו קודם יציאת מצרים? – אמר גביהא בן פסיסא לחכמים כנ"ל, הלך ואמר להם כשם שאתם מביאים ראייה מהתורה גם אני אביא משם ראייה, שנאמר 'ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה', תנו לנו שכר עבודה של שישים ריבוא שעבדתם עמנו כל שנים האלו!!!. אמר להם אלכסנדרוס שיחזירו לו תשובה, ביקשו זמן שלשה ימים, ולא מצאו תשובה וברחו והניחו שדותיהם זרועות וכרמיהם נטועות, והייתה שנת שביעית, והיה לבני ישראל למאכל.
כשבאו בני ישמעאל ובני קטורה לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון בטענה שארץ כנען גם שלהם שגם הם מבני אברהם? – אמר גביהא בן פסיסא לחכמים כנ"ל, הלך ואמר להם כשם שאתם מביאים ראייה מהתורה גם אני אביא משם ראייה, שנאמר 'ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות', אב שנתן שטרות לבניו בחייו ושיגר זה מעל זה, כלום יש לזה על זה כלום!!!. 'מתנות' – שמסר להם שם טומאה.
דף צ"א – ע"ב
אמר אנטונינוס לרבי גוף ונשמה יכולים לפטור עצמם מהדין – גוף אומר: נשמה חטאה, שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם בקבר. ונשמה אומרת: גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו הריני פורחת באוויר כציפור. השיבו רבי במשל: מלך בשר ודם שהיה לו פרדס נאה והיו בו תאנים בכורות נאות, והושיב שני שומרים אחד חיגר ואחד סומא, הרכיב הסומא את החיגר והביאו ואכלו, וכשבא בעל פרדס ושאל על כך, אמר החיגר: כלום יש לי רגלים ללכת בהם, והסומא אמר: כלום יש לי עינים לראות, הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד, אף הקדוש ברוך הוא מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד!!!.
שאל אנטונינוס את רבי מפני מה חמה יוצאה במזרח ושוקעת במערב ואינה חוזרת לשקוע במזרח? – השיב רבי: כדי ליתן שלום לקונה. חזר ושאל: שתבוא עד אמצע רקיע ותיתן שלום ותשקע. והשיב רבי: אינה שוקעת פתאום משום פועלים ומשום עוברי דרכים!!!.
שאל אנטונינוס את רבי, נשמה ניתנת באדם בשעת פקידה או בשעת יצירה? – השיב רבי: משעת יצירה. שאל: אפשר חתיכה של בשר עומדת שלשה ימים בלי מלח ואינה מסרחת, רק משעת פקידה. והודה לו רבי!!! ואמר שמקרא מסייעו, 'ופקודתך שמרה רוחי'.
שאל אנטונינוס את רבי, יצר הרע שולט באדם משעת יצירה או משעת יציאה? – השיב רבי: משעת יצירה. שאל: אם כן בועט במעי אמו ויוצא, אלא משעת יציאה. והודה לו רבי!!!, ואמר שמקרא מסייעו 'לפתח חטאת רובץ'.
דרש ריש לקיש: כשיקומו המתים יעמדו עם מומיהם – שנאמר 'עיור ופיסח הרה ויולדת יחדו', ומתרפאים אחר כך – שנאמר 'אז ידלג כאיל פיסח, ותרן לשון אלם, כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה'. וכן דרש רבא: נאמר 'אני אמית ואחיה', 'מחצתי ואני ארפא' – אמר הקב"ה מה שאני ממית אני מחיה (בעלי מומים), והדר מה שמחצתי ואני ארפא.
לעתיד לבוא לא ימותו ישראל – שנאמר 'בלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים', אבל נכרים שיהיו לרועים ואיכרים לישראל – ימותו, שנאמר 'כי הנער בן מאה שנה ימות לא יהיה משם עוד עול ימים'.
דרש רב חסדא: מהשנאמר 'וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות' – מדברלעולם הבא,ומה שנאמר 'והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים' – מדבר בימות המשיח. לשמואל: שסובר אין בין העולם הזה לימות המשיח רק שיעבוד גליות בלבד, פסוק ראשון – במחנה שכינה, והשני – במחנה צדיקים.
דרש רבא: נאמר 'אני אמית ואחיה' ונאמר 'מחצתי ואני ארפא' – מה מחיצה ורפואה באחד, אף מיתה וחיים באחד, מכאן לתחיית המתים מהתורה.
אמר רבי מאיר: 'אז ישיר משה ובני ישראל…' ולא 'שר' – מכאן לתחיית המתים מהתורה. כיוצא בזה: 'אז יבנה יהושע מזבח לה" ולא 'בנה'. (והקשו מהפסוק 'אז יבנה שלמה במה לכמוש שקץ מואב', וכי יבנה לעתיד, אלא מעלה עליו הכתוב כאילו בנה). אמר רבי יהושע בן לוי: כיוצא בזה, 'אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה' ולא 'היללוך'. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כיוצא בזה, 'קול צופיך נשאו קול יחדו ירננו' ולא 'ריננו'.
כל האומר שירה בעולם הזה זוכה ואומרה לעולם הבא – שנאמר 'אשרי יושבי ביתך, עוד יהללוך סלה'.
עתידים כל הנביאים לומר שירה בקול אחד – שנאמר 'קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו'.
***************
דף צ"ב – ע"א
כל המונע הלכה מתלמיד כאילו גוזל מנחלת אבותיו – שנאמר 'תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב', מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית. ואפילו עוברים שבמעי אמם מקללים אותו, שנאמר 'מונע בר יקבהו לאום', 'לאום' – הם עוברים כנאמר 'ולאום מלאום יאמץ', 'קבה' -היא קללה, שנאמר 'מה אקב לא קבה קל', 'בר' – הוא תורה, שנאמר 'נשקו בר פן יאנף'. ויש אומרים שמנקבים אותו ככברה, שנאמר 'יקבהו לאום' ונאמר 'ויקב חור בדלתו'. ואם לימד לתלמיד – זוכה לברכות כיוסף, שנאמר 'וברכה לראש משביר', ואין משביר אלא יוסף.
כל המלמד תורה בעולם הזה זוכה ומלמד לעולם הבא – שנאמר 'ומרוה גם הוא יורא'.
מקורות בתורה לתחיית המתים – לרבא: 'יחי ראובן ואל ימת', 'יחי' – בעולם הזה, 'ואל ימות' – לעולם הבא. לרבינא: 'ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם'. לרב אשי: 'ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין'.
אמר רבי אלעזר:
כל פרנס שמנהיג הציבור בנחת – זוכה ומנהיג לעולם הבא שנאמר 'כי מרחמם ינהגם, ועל מבועי מים ינהלם'.
גדולה 'דעה' שניתנה בין שתי אותיות – שנאמר 'כי אל דעות ה'. וכן גדול 'מקדש' שניתן בין שתי אותיות – שנאמר 'פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך'. וגם 'נקמה' גדולה לעניינה שניתנה בין שתי אותיות – שנאמר 'קל נקמות ה' קל נקמות הופיע', 'הופיע' שנאמר על כל נקמה – אחת למידת טובה ואחת למידת פורענות.
כל אדם שיש בו דעה – כאילו נבנה בית המקדש בימיו, שזה ניתן בין שתי אותיות וזה ניתן בין שתי אותיות. ולבסוף מתעשר – שנאמר 'ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים'.
כל אדם שאין בו דעה – אסור לרחם עליו, שנאמר 'כי לא עם בינות הוא, על כן לא ירחמנו עושהו ויוצרו לא יחננו'. ולבסוף גולה – שנאמר 'לכן גלה עמי מבלי דעת'. והנותן לו פיתו יסורים באים עליו – שנאמר 'לחמך ישימו מזור תחתיך, אין תבונה בו', 'מזור' – הם יסורים, שנאמר 'וירא אפרים את חליו, ויהודה את מזרו'.
כל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה – אש אוכלתו, שנאמר 'כל חשך טמון לצפוניו, תאכלהו אש לא נפח, ירע שריד באהלו', 'שריד' – הוא תלמיד חכם, שנאמר 'ובשרידים אשר ה' קרא'.
כל שאינו מהנה תלמידי חכמים מנכסיו – אינו רואה סימן ברכה לעולם, שנאמר 'אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו'.
כל שאינו משייר פת על שולחנו – אינו רואה סימן ברכה לעולם, שנאמר 'אין שריד לאכלו, על כן לא יחיל טובו'. אבל אין להביא פת שלימה, שהיא דרך עובדי עבודה זרה.
כל המחליף בדיבורו – כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר 'והייתי בעיניו כמתעתע', ונאמר 'הבל המה מעשה תעתועים'.
כל המסתכל בערוה – קשתו ננערת, שנאמר 'עריה תעור קשתך'.
לעולם הוי קבל וקיים – ורמז בית אפל אין פותחים לו חלונות לראות נגעו.
דף צ"ב – ע"ב
'שאול, ועוצר רחם, ארץ לא שבעה מים' – מה רחם מכניס ומוציא אף שאול מכניס ומוציא, ומה רחם שמכניסים בו בחשאי מוציאים ממנו בקולי קולות, שאול שמכניסים בו בקולות אינו דין שמוציאים ממנו בקולי קולות?, מכאן תשובה לאומרים אין תחיית המתים מהתורה!!!.
צדיקים שעתיד הקב"ה להחיות – שוב אינם מתים,שנאמר 'והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלם', מה קדוש לעולם קיים – אף הם לעולם קיימים. ובאותם שנים שעתיד הקב"ה לחדש עולמו כאמור 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא' יעשה להם הקב"ה כנפיים כנשרים ושטים על פני המים – שנאמר 'על כן לא נירא בהמיר ארץ, ובמוט הרים בלב ימים', ואין להם צער – שנאמר 'וקוי ה' יחליפו כח, יעלו אבר כנשרים, ירוצו ולא ייגעו, ילכו ולא ייעפו'.
מתים שהחיה יחזקאל – א. לרבי אליעזר: עמדו על רגליהם ואמרו שירה 'ה' ממית בצדק ומחיה ברחמים', ומתו. ב. לרבי יהושע: אמרו ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל'. ג. לרבי יהודה: משל היה. ד. לרבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילי: עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות. עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר אני מבני בניהם והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם.
מי הם המתים שהחיה יחזקאל?, א. לרב: בני אפרים שמנו במצרים לקץ וטעו. ב. לשמואל: בני אדם שכפרו בתחיית המתים. ג. לרבי ירמיה בר אבא: בני אדם שאין בהם לחלוחית של מצוה. ד. לרבי יצחק נפחא: בני אדם שחיפו את ההיכל כולו שקצים ורמשים. ה. לרבי יוחנן: בשעה שהגלה נבוכדנצר הרשע את ישראל היו בהם בחורים שהיו מגנים את החמה ביופיים, והיו כשדיות רואות אותם ושופעות זבות, אמרו לבעליהם, ובעליהם אמרו למלך, וציווה המלך והרגום, ועדיין היו שופעות זבות, וציווה המלך ורמסום בבקעת דורא, ואותם מתים החיים יחזקאל.
בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע לחנניה מישאל ועזריה לכבשן האש – אמר לו הקב"ה ליחזקאל: לך והחייה מתים בבקעת דורא, וטפחו העצמות על פני נבוכדנצר, אמר מה טיבם של אלו, אמרו לו, חבריהם של אלו מחייה מתים בבקעת דורא. פתח ושיבח הקב"ה, ובא מלאך וסטרו, שאם היה מסיים השבח היה הקב"ה נוטה אחריהם יותר משירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהלים.
שישה נסים נעשה ביום שהושלכו חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש: א. הכבשן שהיה שקוע בקרקע צף ועלה כדי שיראו כולם הנס. ב. נפרצו מקצת כתלי הכבשן. ג. והומק סודו (שנמס הסיד, וע"ע ברש"י). ד. ונהפך צלם הזהב שהקים נבוכדנצר על פניו. ה. נשרפו ארבע מלכויות שסייעו לנבוכדנצר להשליכם לאש. ו. החיה יחזקאל למתים בבקעת דורא. וכל הניסים בקבלה מלבד נס החמישי שמוכח בפסוקים.
גם בשעת הסכנה לא ישנה אדם בעצמו מהרבנות – שכשהוליכו את חנניה מישאל ועזריה להישרף הלכו בבגדי תפארת, שיתביישו שונאיהם מפניהם.
***************
דף צ"ג – ע"א
צדיקים גדולים יותר ממלאכי השרת – שהזכירם הכתוב בנבוכדנצר קודם שהזכיר המלאך.
בשעה שיצאו חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש באו כל אומות העולם וטפחו לישראל על פניהם – אמרו להם: יש לכם אלוה כזה ואתם משתחווים לצלם. מיד פתחו ואמרו: 'לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים כיום הזה'.
'אמרתי אעלה בתמר, אחזה בסנסניו' – אמר הקב"ה: אמרתי אעלה בתמר – אלו ישראל, ועכשיו לא עלה בידי, אלא סנסן אחד – של חנניה מישאל ועזריה.
'ראיתי הלילה, והנה איש רכב על סוס אדם והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה ואחריו סוסים אדומים שרקים ולבנים': 'ראיתי הלילה' – ביקש הקב"ה להפוך כל העולם ללילה, 'והנה איש' – אין 'איש' אלא הקב"ה שנאמר 'ה' איש מלחמה ה' שמו', 'על סוס אדם' – ביקש להפוך כל העולם לדם, כיון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה נתקררה דעתו – 'והוא עומד בין ההדסים' והם צדיקים, שנאמר 'ויהי אומן את הדסה', 'אשר במצולה' – בבל, סוסים אדומים שרוקים' – מיד מלאים רוגז נעשים שרוקים, 'ולבנים' – ואדומים נעשו לבנים. ומכאן שסוס לבן יפה לחלום.
היכן הלכו חנניה מישאל ועזריה אחרי הנס? – א. לרבי אליעזר ורב: מתו בעין הרע. ב. לרבי יהושע ושמואל: טבעו ברוק שרקקו אומות העולם כשאמרו 'יש לכם אלוה כזה'. ג. לחכמים ורבי יוחנן: עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות.
היכן היה דניאל בשעה שהושלכו חבריו לכבשן? – א. לרב: הלך לכרות נהר גדול בטבריא. ב. לשמואל: הלך להביא זרע אספסתא. ג. לרבי יוחנן: הלך להביא חזירים מאלכסנדריא במצרים, והביא ממצרים בקטנותם שלא יעלה על דעת המצריים שרוצה שיפרו וירבו – שהרי אמר תודוס הרופא: אין פרה וחזירה יוצא מאלכסנדריא של מצרים שאין חותכים האם שלה כדי שלא תלד.
שלשה היו באותה עצה שלא יהיה דניאל שם: הקב"ה – שלא יאמרו שניצלו בזכותו. דניאל – שעשאו נבוכדנצר לאלוה וחשש שיתקיים בו 'פסילי אלהיהם תשרפון באש'. נבוכדנצר – שלא יאמרו ששרף אלוהיו.
'ישימך ה' כצדקיהו וכאחאב אשר קלם מלך בבל באש' – שעשה אותם כקליות. שהלכו אל בת נבוכדנצר, אחאב אמר לה: 'כה אמר ה' השמיעי אל צדקיה', וצדקיה אמר: 'כה אמר ה' השמיעי אל אחאב', הלכה ואמרה לאביה, אמר לה: אלוקיהם של אלו שונא זימה, כשחזרו אליה שלחתם אל אביה, וכשאמרו לו שכך שמעו מהקב"ה, אמר להם, והלא חנניה מישאל ועזריה אמרו לי שאסור, השיבוהו שגם הם נביאים כמותם ולהם אמר הקב"ה כך. ביקש לבדוק כמו שבדק את חנניה מישאל ועזריה בכבשן האש, אמרו לו: הם היו שלשה ואנחנו רק שניים. נתן להם לבחור אדם שלישי, ובחרו ביהושע כהן גדול, שסברו שזכותו הגדולה תגן עליהם, השליכם לאש ונשרפו כקליות, ויהושע כהן גדול ניצל אבל נחרכו מלבושיו. ואמר שלא ניצל לגמרי כחנניה מישאל ועזריה משום שהוא יחיד, ואף שאברהם היה יחיד לא היו עמו רשעים אך הוא היו עמו רשעים שניתנה רשות לאש לשרפם. והטעם שנענש מפני שהיו בניו נושאים נשים שאינם הגונות לכהונה ולא מיחה בהם.
דף צ"ג – ע"ב
בועז נתן לרות שש שעורים – ואין לומר שהיו שש סאים, שאין דרכה של אשה לישא משא כזה, ובהכרח שהכוונה לשש גרעינים, ונתן לה (מתנה מועטת כזו) כדי לרמז לה שעתידים לצאת ממנה ששה בנים שמתברכים בשש ברכות: דוד, משיח, דניאל, חנניה, מישאל, עזריה. כדלהלן.
על דוד נאמר – 'ויען אחד מהנערים ויאמר: הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי, יודע נגן, וגבור חיל, ואיש מלחמה, ונבון דבר, ואיש תואר, וה' עמו' – 'אחד' היינו מיוחד שבנערים והוא דואג, והתכווין בלשון הרע שיתקנא בו שאול, 'ידע נגן' – שיודע לשאול כעניין, 'גבור' – שיודע להשיב, 'איש מלחמה' – שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה, 'איש תואר' – שמראה פנים בהלכה, 'ונבון דבר' – שמבין דבר מתוך דבר, 'איש תואר' – שמראה פנים בהלכה, 'וה' עמו' – שהלכה כמותו בכל מקום. על חמש ראשונות אמר שאול 'יהונתן בני כמוהו', אך כשאמר לו 'וה' עמו' שלא זכה לכך שאול – שנאמר בו 'ובכל אשר יפנה ירשיע' ובדוד נאמר 'ובכל אשר יפנה יצליח' – חלשה דעתו של שאול ונתקנא בדוד.
שש ברכות של משיח – 'ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'.
נאמר במשיח 'והריחו ביראת ה' – לרבי אלכסנדרי: מלמד שהטעינו מצות ויסורים כריחיים. לרבא: שדן על פי מה שמריח. ובכך הוכיחו לבר כוזיבא שאחר שמלך שנתיים וחצי אמר שהוא משיח, ובדקו וראו שאינו יכול לדון על פי ריח, והרגו.
שש ברכות של דניאל חנניה מישאל ועזריה – 'אשר אין בהם כל מאום, וטובי מראה, ומשכלים בכל חכמה, ויודעי דעת, ומביני מדע, ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך, וללמדם ספר ולשון כשדים'. 'אשר אין בהם כל מום' – שאפילו נקב הקזת דם לא היה להם. 'ואשר כח בהם לעמד בהיכל המלך' – שמפני אימת מלכות היו אונסים עצמם משחוק ומשיחה ומשינה, ומעמידים את עצמם בשעה שנצרכים לנקביהם.
'ויהי בהם מבני יהודה דניאל חנניה מישאל ועזריה' – לרבי אלעזר: כולם – מבני יהודה הם. לרבי שמואל בר נחמני: דניאל – מבני יהודה, חנניה מישאל ועזריה – משאר שבטים.
'ומבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל' – לרב: סריסים ממש. לרבי חנינא: שנסתרס עבודה זרה בימיהם בנס שניצלו מכבשן האש. וגם רב מודה לפירוש רבי חנינא, אלא שניהם היו בהם, שהרי נאמר 'כה אמר ה' לסריסים…' ובהכרח שאין הכתוב בא לגנות הצדיקים, ולרב מובן בפשיטות מה שנאמר 'בביתי ובחומתי יד ושם טוב מבנים ומבנות', ולרבי חנינא – מפני שמתו בניהם.
'שם עולם אתן לו אשר לא יכרת' – זה ספר דניאל שנקרא בשמו. ואף שנאמרו דברי הספר על ידי נחמיה בן חכליה לא נקרא על שמו – לרבי ירמיה בר אבא: מפני שהחזיק טובה לעצמו, שנאמר 'זכרה לי אלוקי לטובה', ודוד שאמר כן התכווין לבקש רחמים ולא להחזיק טובה. לרב יוסף: מפני שסיפר בגנותם של ראשונים על המיסים שלקחו, ואף על דניאל שגדול ממנו סיפר, שהרי אף מחגי זכריה ומלאכי שהיו עדיפים עליו שהיו נביאים היה דניאל גדול שראה מראה הנבואה כאמור 'וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדלה נפלה עליהם ויברחו בהחבא', 'והאנשים' – הם חגי זכריה ומלאכי, ואף שלא ראו נבהלו מחמת שמזלם ראה. ומכאן לומדים, מי שנבהל – סימן שמזלו ראה דבר לא טוב, ותקנתו שידלג ממקומו ארבע אמות או שיקרא קריאת שמע, ואם עומד במקום מטונף – יאמר 'עיזא דבי טבחא שמינא מינאי'.
***************