לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

מסכת סנהדרין דף צ״ד – צ״ו

דף צ"ד – ע"א

'לםרבה המשרה ולשלום אין קץ' – 'מ' שבאמצע תיבה סתום: משום שביקש הקב"ה לעשות לחזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג, אמרה מידת הדין לפניו: ריבונו של עולם!! ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשית משיח, חזקיה שעשית לו כל הניסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח? לכך נסתתם. מיד פתחה הארץ ואמרה לפניו: ריבונו של עולם!! אני אומרת לפניך שירה תחת צדיק זה ועשהו משיח, פתחה ואמרה שירה לפניו. אמר שר העולם לפניו: ריבונו של עולם!! רצונו עשה לצדיק זה. יצאה בת קול ואמרה: רזי לי רזי לי. אמר נביא: אוי לי אוי לי עד מתי. יצאה בת קול ואמרה: בגדים בגדו, ובגד בוגדים בגדו – עד שיבואו בוזזים על ישראל כמה פעמים.

'משא דומה, אלי קרא משעיר: שמר, מה מלילה? שמר מה מליל?' – אותו מלאך הממונה על הרוחות 'דומה' שמו, התקבצו כל הרוחות ואמרו לו: 'שמר מה מלילה שמר מה מליל' – עד מתי תהא הגלות. ומשיב: 'אמר שומר [-הקב"ה], אתא בקר וגם לילה, אם תבעיון בעיו, שבו אתיו' – הגאולה שהיא כבוקר תבוא, אבל לפני כן תהיה גלות ארוכה, שהיא כלילה, אם תרצו להיגאל – ביקשו רחמים, שובו בתשובה, ובואו לגאולה.

תנא משום רבי פפייס: גנאי לחזקיה וסייעתו שלא אמרו שירה עד שפתחה הארץ ואמרה שירה – שנאמר 'מכנף הארץ זמרת שמענו צבי לצדיק'. וכמו כן גנאי למשה ושישים ריבוא שלא אמרו 'ברוך' עד שבא יתרו ואמר 'ברוך ה'.

'ויחד יתרו' – לרב: שהעביר חרב חדה על בשרו (מילה). לשמואל: שנעשה חדודים חדודים כל בשרו, כמאמר העולם שאין לבזות גוי בפני גר עד י' דורות.

'לכן, ישלח האדון ה' צבאות במשמניו רזון' – אמר הקב"ה: יבא חזקיהו שיש לו שמונה שמות – 'פלא יועץ, אל גבור, אבי עד, שר שלום', אבל אין שמו 'חזקיה' אלא 'שחזקו יה', או 'שחיזק את ישראל לאביהם שבשמים – ויפרע מסנחריב שיש לו שמונה שמות – תגלת פלאסר, פלנאסר, שלמנאסר, פול, סרגון, אסנפר, רבא, ויקירא, אבל אין שמו 'סנחריב' אלא 'סיחתו ריב', או 'שסח וניחר דברים כלפי מעלה'.

זכה אותו רשע להקראות אסנפר רבא ויקירא [גדול ומכובד] – מפני שלא סיפר בגנותה של ארץ ישראל, שנאמר 'עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם' ולא יותר טובה. ונחלקו רב ושמואל אם מלך פיקח היה – שאם יאמר שלוקחם לארץ יותר טובה יאמרו שמשקר. או מלך טיפש היה – שמה מפתה בזה. אבל ישראל סיפרו בגנות ארץ ישראל, שכשהגיעו ל'שוש' אמרו ששוה לארצם, וכשהגיעו ל'עלמין' אמרו שהיא כירושלים, וכשהגיעו ל'שוש תרי' אמרו שיפה כפליים מארצם.

סנחריב הגלה עשרת השבטים – למר זוטרא: לאפריקי. לרבי חנינא: להרי סלוג.

נאמר בחיילי סנחריב 'ותחת כבדו יקד יקוד כיקוד אש' – לרבי יוחנן: 'תחת כבודו' – הגוף שתחת הבגדים [שקרא רבי יוחנן 'מכבדותא'] ולא כבודו ממש. לרבי אלעזר: תחת כבודו – גופו ממש, כשריפת בני אהרן, שריפת נשמה וגוף קיים.

דף צ"ד – ע"ב

תנא רבי יהושע בן קרחה: פרעה שחירף בעצמו– שנאמר 'מי ה' אשר אשמע בקולו' – נפרע הקב"ה ממנו בעצמו, שנאמר 'וינער ה' את מצרים בתוך הים', 'דרכת בים סוסיך'. סנחריב שחירף על ידי שליח – שנאמר 'ביד מלאכיך חרפת ה', – נפרע ממנו על ידי שליח שנאמר 'ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף'.

אמר סנחריב בתחילה -'ואבא מרום קצו', ואח"כ אמר – 'ואבואה מלון קצו'– אמר: בתחילה אחריב דירה של מטה ואחר כך אחריב דירה של מעלה.

סנחריב אמר 'ה' אמר אלי עלה על הארץ הזאת והשחיתה' –ששמע את הנביא שאמר 'יען כי מאס העם הזה את מי השלח ההולכים לאט, ומשוש את רצין ובן רמליהו', ותרגומו שהיות ומאס העם הזה במלכות בית דוד, שהנהיגה אותם בנחת, כמי השילוח שהולכים בנחת, ובחרו במלכות רצין ובן רמליה, 'לכן הנה ה' מעלה עליהם את מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור'.

אמר רבי יוחנן: 'מארת ה' בבית רשע' – זה פקח בן רמליהו, שהיה אוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה, ובכל זאת לא היה שבע, כי היתה מארה במאכלו. 'ונוה צדיקים יברך' – זה חזקיה מלך יהודה, שהיה אוכל ליטרא ירק בסעודה והיה שבע כי היתה ברכה במאכלו.

נענש סנחריב אף ששמע מנביא – שהנביא התנבא רק על עשרת השבטים, והוא נתן דעתו על כל ירושלים.

'כי לא מועף לאשר מוצק לה" – אין נמסר עמו של חזקיה, שהוא עם עייף בתורה ביד המציק לו.

'כעת הראשון הקל, ארצה זבולון וארצה נפתלי, והאחרון הכביד, דרך הים, עבר הירדן, גליל הגוים' – לא כראשונים, עשרת השבטים, שהקלו מעליהם עול תורה, שאחרונים, דורו של חזקיה, הכבידו עליהם עול תורה, וראויים לעשות להם נס כעוברי הים וכדורכי הירדן. ואמר הקב"ה: אם חוזר בו סנחריב – מוטב. ואם לא – אני אעשה לו גליל בגוים.

'אחרי הדברים והאמת האלה, בא סנחריב מלך אשור, ויבא ביהודה, ויחן על הערים הבצרות, ויאמר לבקעם אליו' – 'אחרי הדברים והאמת' – לאחר שקפץ הקדוש ברוך הוא ונשבע, שאמר הקב"ה: אם אומר לחזקיה שאביא עליו את סנחריב ואמסור בידו, יאמר שאינו רוצה לא אותו ולא את הפחד ממנו, מיד קפץ הקב"ה ונשבע שיביא אותו, שנאמר 'נשבע ה' צבאות לאמר, אם לא כאשר דמיתי כן היתה, וכאשר יעצתי היא תקום, לשבר אשור בארצי, ועל הרי אבוסנו, וסר מעליהם עלו, וסבלו מעל שכמו יסור'.

'אבוסנו' – אמר הקב"ה: יבא סנחריב וסיעתו, ויעשה אבוס לחזקיהו ולסיעתו [שיהיו כולם פגרים מתים, ויאכילו ישראל את סוסיהם ובהמתם מתוך עצמות הפגרים].

'והיה ביום ההוא יסור סבלו מעל שכמך, ועלו מעל צוארך, וחבל על מפני שמן' – נחבל עולו של סנחריב שהיה רוצה להטיל על ישראל, מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי מדרשות ללמוד תורה. שנעץ חרב על פתח בית המדרש, ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה – ידקר בחרב זו, בדקו מדן ועד באר שבע, ולא מצאו עם הארץ, בדקו מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה, ועל אותו הדור אומר 'והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן'.

'והיה ביום ההוא, יהיה כל מקום אשר יהיה שם אלף גפן באלף כסף, לשמיר ולשית יהיה' – אף שהגפנים יקרים מאוד, והעוסק בכרמים משתכר הרבה, בכל זאת מניחים ישראל כרמיהם בור, ועוסקים בתורה.

'ואסף שללכם אסף החסיל, כמשק גבים שקק בו' – אמר להם נביא לישראל: אספו שלל חילו של סנחריב, שנפלו כולם פגרים מתים. אמרו לו ישראל לנביא: כיצד נחלק השלל. אמר להם: חלקו את השלל כאסף החסיל, שכל אחד ואחד נוטל לעצמו. שאלו: והלא יש בו ממון עשרת השבטים שנטל מהם סנחריב כשהגלה אותם. אמר להם: כמשק גבים שקק בו' – מה גבים מעלים אדם הטובל בהם מטומאה לטהרה, אף ממונם של ישראל, כיון שנפל ביד גוים – מיד טיהר.

*************

דף צ"ה – ע"א

עשר מסעות נסע סנחריב באותו היום – שנאמר 'בא על עית, עבר במגרון, למכמש יפקיד כליו. עברו מעברה, גבע מלון לנו, חרדה הרמה, גבעת שאול נסה'. צהלי קולך בת גלים, הקשיבה לישה, עניה ענתות. נדדה מדמנה, ישבי הגבים העיזו'. 'עברו מעברה' – הם שתי מקומות. ולא כל המקומות הם מסעות, רק 'צהלי קולך בת גלים' – אמר הנביא לכנסת ישראל: צהלי קולך בת אברהם יצחק ויעקב, שעשו מצות רבות כגלי הים. 'הקשיבה לישה' – אמר הנביא לכנסת ישראל: אל תחששי מסנחריב, רק מנבוכדנצר הרשע הנמשל לאריה. 'עניה ענתות' – עתיד ירמיה בן חלקיה מענתות ומתנבא על נבוכדנצר.

נבוכדנצר, נקרא ארי וליש –שהרי ארי נקרא בשש שמות: ארי, כפיר, לביא, ליש, שחל, שחץ.

'עוד היום בנוב לעמוד' – עד אותו היום נשתייר עדיין עונש על ישראל מעוון נוב עיר הכהנים, שהרג דואג במאמר שאול כל הכהנים שהיו שם. ואם היה סנחריב נלחם בירושלים באותו יום, היה כובש.

אמרו חוזים בכוכבים לסנחריב: אם תלך היום – תוכל לכבוש, אבל ביום אחר – לא תוכל / הלך ביום אחד מהלך שהולכים בדרך כלל בעשרה ימים / כשהגיעו לירושלים הניחו בשבילו בגדים זה על זה לגובה עד שעלה וישב גבוה יותר מהחומה ורואה כל ירושלים / כשראה ירושלים היתה קטנה ובזויה בעיניו, ואמר:זו היא העיר ירושלים, שעליה הטרחתי את כל חילי, ובשבילה כבשתי את כל המדינה, הלא היא קטנה וחלשה מכל כרכי העמים שכבשתי בחוזק ידי? עמד והניד ראשו, ומוליך ומביא בידו על הר בית המקדש שבציון, ועל העזרה שבירושלים / אמרו אנשי חילו נשלח בה יד היום? ואמר, שהם היום עייפים ולמחר יביא כל אחד חתיכה מהחומה / מיד 'ויהי בלילה ההוא, ויצא מלאך ה', ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף, וישכימו בבקר, והנה כולם פגרים מתים'. וזה מה שאומרים בני אדם: כיון שעבר לילה על הריב, בטל הריב.

'וישבי בנוב אשר בילידי הרפה, ומשקל קינו שלש מאות משקל נחשת, והוא חגור חדשה, ויאמר להכות את דוד' – הביאור 'וישבי בנוב' איש שבא על עסקי נוב, שאמר הקב"ה לדוד: עד מתי יהיה עון נוב עיר הכהנים טמון בידך?, שעל ידך נהרגה נוב עיר הכהנים, ועל ידך נטרד דואג האדומי, ועל ידך נהרגו שאול ושלשת בניו, במה רצונך להיענש, האם בכך שיכלה זרעך, או שתימסר ביד אויב? השיב דוד: מוטב אמסור אני ביד אויב, ולא יכלה זרעי / יום אחד יצא דוד לצוד חיות ועופות, בא השטן ונדמה לו כצבי, ירה בו דוד חץ, ולא השיגו, ומשכו שטן עד ארץ פלשתים / כשראה אותו ישבי בנוב אחיו של גלית, אמר: הנה זה שהרג את גלית אחי, כפפו תחת בד שמועכים בו זיתים, וישב עליו,נעשה נס ונתרכך או נשפל הארץ תחתיו, ולא ניזוק / היה בערב שבת ואבישי בן צרויה חפף ראשו בארבעה סאה של מים וראה בהם כתמי דם, וי"א שבאה יונה וטרפה עצמה לפניו, אמר אבישי, כנסת ישראל נמשלה ליונה הרי שדוד מלך ישראל שרוי בצער, הלך לבית דוד, ולא מצאו שם, שאל בבית המדרש האם מה ששנינו שאין רוכבים על סוסו המלך, ואין יושבים על כסאו, ואין משתמשים בשרביטו, האם גם בשעת הסכנה? והשיבו שמותר!! / רכב אבישי על פרד המלך, וקפצה לו הדרך, וראתה אותו ערפה אמו של ישבי בשעת טויה ניתקה הפלך וזרקה עליו להורגו, ולא נפגע, ואמרה לו שיביא לה הפלך, זרק על ראשה והרגה, כשראה אותו ישבי בנוב, אמר עתה יהיו שנים נלחמים בי, ויהרגו אותי, זרק את דוד למעלה באוויר ונעץ תחתיו רומח, שיפול עליו ויהרג, אמר אבישי שם והעמיד את דוד בין שמים לארץ, אך דוד עצמו לא היה יכול לעשות כן מפני שאין חבוש מוציא עצמו מבית האסורים / סיפר לו דוד שבחר בעונש זה, אמר אבישי שיהפוך את תפילתו לעונש שיכלה זרעו, כמאמר העולם בן בנך ימכור שעוה ואתה אל תצטער / ביקש דוד שיסייע בתפילה, אמר שם והוריד את דוד, רדף ישבי אחריהם, כשהגיעו לקובי אמרו זה לזה: קום ביה, כשבאו ל'בי תרי', אמרו: שני גורים הרגו את האריה, אמרו שניהם לישבי: לך ותמצא את אמך ערפה בקבר, כיון שהזכירו לו שם אמו, תשש כוחו, והרגו.

דף צ"ה – ע"ב

יום זה לזכות מרת רחל בת רבקה לברכה והצלחה מתוך הרחבת הדעת וסייעתא דשמיא

שלשה קפצה להם הארץ: א. אליעזר עבד אברהם – שנאמר, 'ואבוא היום אל העין', באותו יום שיצא. ב. יעקב אבינו – שנאמר, 'ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה', 'ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש', כשהגיע לחרן אמר: אפשר שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי בו, ורצה לחזור קפצה לו הארץ ומיד 'ויפגע במקום', דבר אחר אין פגיעה אלא תפילה. כשרצה לחזור אמר הקב"ה צדיק זה בא לבית מלוני יפטר בלי לינה, מיד 'בא השמש', ולכן נאמר 'ויזרח לו השמש' – שמש שבאה בעבורו זרחה בעבורו. וכן קפצה לאבישי בן צרויה כדלעיל.

כלה זרע דוד – שנאמר, 'ועתליה אם אחזיהו ראתה כי מת בנה ותקם ותאבד את כל זרע הממלכה'. ונשאר רק יואש, כשם שכשהרג שאול את כל אנשי נוב עיר הכהנים, נותר אביתר, והרי עונש דוד שיכלה זרעו, היה מידה כנגד מידה על הריגת נוב. ואכן אם לא נשתייר אביתר, לא נשתייר מזרע  דוד שריד ופליט.

סנחריב הרשע בא על ירושלים בארבעים וחמשה אלף איש בני מלכים שיושבים בקרונות זהב,ועמהם שגלונות וזונות, ושמונים אלף גיבורים לובשים שריון קליפה, ושישים אלף אחוזי חרב שרצים לפניו, והשאר פרשים. וכן באו על אברהם כשנלחם בארבעה המלכים. וכן עתידים לבוא במלחמת גוג ומגוג.

מחנה של סנחריב, באורך – היה ארבע מאות פרסה, וברוחב צוואר סוסיו – היה ארבעים פרסה, מספר החיילים – מאתיים וששים ריבוא אלפים פחות אחד, והסתפק אביי מה הכוונה 'פחות אחד', האם ריבוא אחד, או אלף אחד, או מאה אחד, או חייל אחד?.

איך עברו הירדן? חיילים ראשונים של סנחריב – עברו את הירדן בשחי, ונתמעט המים. ואחריהם – עברו ברגל, משום שהיו המים מגיעים רק עד הצוואר, ויבש הירדן לגמרי. והאחרונים – כבר העלו עפר. ולא מצאו מים בנהר לשתות, עד שהביאו ממקום אחר מים ושתו.  ואף שנאמר 'ויצא מלאך ה' ויכה במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף' – היינו ראשי גייסות, כמו שנאמר 'לכן ישלח האדון ה' צבאות במשמניו רזון' – בשמנים שבהם, וכן נאמר 'וישלח ה' מלאך ויכחד כל גבור חיל ונגיד ושר במחנה'.

איך הכה המלאך למחנה אשור? א. לרבי אליעזר: ביד הכם, שנאמר: 'וירא ישראל את היד הגדולה' – שעתידה להיפרע מסנחריב. ב. לרבי יהושע: באצבע הכם, שנאמר: 'ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים היא' – שעתידה להיפרע מסנחריב. ג. לרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: אמר הקדוש ברוך הוא לגבריאל, מגלך מחודדת להרוג את אלו, אמר לפניו: ריבונו של עולם, כבר נטושה ועומדת היא מששת ימי בראשית. ד. לרבי שמעון בן יוחי: אותו הפרק זמן בישול פירות היה, אמר השם יתברך לגבריאל הממונה לבישול הפירות, בצאתך לבשל פירות הרוג חילו של סנחריב. ה. ליש אומרים: בחוטמם נשף בהם, ומתו. ו. לרבי ירמיה בר אבא: ספק להם כפיים, ומתו. ז. לרבי יצחק נפחא: פתח אזניהם ושמעו שירה מחיות, ומתו.

כמה נשתייר מחיל סנחריב ? א. לרב: עשרה בני אדם. שנאמר 'ושאר עץ יערו מספר יהיו ונער יכתבם' – ונער יכול להטיף טיפת דיו כאות 'י'. ב. לשמואל: תשעה, שנאמר 'ונשאר בו עללות, כנוקף זית שנים שלשה גרגרים בראש אמיר, ארבעה חמשה בסעיפיה'. ארבעה וחמשה – תשעה הם. ג. לרבי יהושע בן לוי: ארבעה עשר, ככל המניין המוזכר בפסוק שהביא שמואל. ד. לרבי יוחנן: חמשה, סנחריב ושני בניו, נבוכדנצר, נבוזראדן. המקור לזה, נבוזראדן – גמרא, נבוכדנצר – שכשראה את חנניה מישאל ועזריה בכבשן האש אמר שרואה עמם מלאך, ואם לא ראה פעם מלאך מניין ידע איך נראה?, סנחריב ושני בניו – שנאמר שאח"כ הכו את אביהם.

 **************

 

דף צ"ו – ע"א

נאמר 'ביום ההוא יגלח ה' בתער השכירה בעברי נהר במלך אשור את הראש ושער הרגלים, וגם את הזקן תספה', אלמלי מקרא כתוב לא היה אפשר לאומרו, שנגלה השם יתברך לסנחריב כאדם זקן ואמר לו: כשתלך למלכי מזרח ומערב שהבאת את בניהם להילחם בירושלים, ונהרגו, מה תאמר להם? השיבו שאכן חושש מכך, ואמר לו הקב"ה שישנה עצמו שלא יכירו, ואמר סנחריב שיביא לו מספריים ויגזוז לו שערו / ושיביא מבית זה שלפניו / ובאו מלאכי השרת, ונדמו לו כבני אדם והיו טוחנים גרעיני תמרים, ואמרו לו שיטחון מדה אחת ויתנו לו מספריים, וכך עשה / עד שבא אל הקב"ה כבר  החשיך היום / ואמר לו הקב"ה שיביא אש, וכך עשה / וכשנפח סנחריב באש נתלה אש בזקנו, וגזז את שער ראשו וזקנו / ולכן בראש כתוב לשון 'יגלח' ובזקן נאמר 'תספה', לפי שכלה לגמרי על ידי האש. וזהו מה שאומרים: אם אתה מחרך את הארמאי, והוטב בעיניו, הבער לו אש בזקנו, ולא תפסיק לצחוק ממנו.

סנחריב מצא קורה אחת מתיבת נח ואמר: זהו האלהים הגדול שהציל את נח מהמבול, ונדר שאם יצליח בדרכו יקריב לפניו את שני בניו. שמעו זאת בניו והרגו אותו. וזה מה שנאמר 'ויהי הוא משתחוה בית נסרך אלהיו' – מלשון 'נסר', 'ואדרמלך ושראצר בניו הכהו בחרב'.

נאמר במלחמת אברהם והמלכים 'ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם' – לרבי יוחנן: אותו מלאך שהזדמן לאברהם לסייע 'לילה' שמו. לרבי יצחק נפחא: שנלחמו עבורו כוכבי הלילה. ושיבח ריש לקיש לפירושו.

'וירדוף עד דן' – כיון שבא אותו צדיק עד דן תשש כחו, משום שראה בני בניו שעתידים לעבוד עבודה זרה בדן, והוא עגלי הזהב שעשה ירבעם לעבודה זרה, שנאמר 'וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן'. וכן סיסרא לא נתגבר עד שהגיע לדן.

שלח רבי יהושע בן לוי שלשה דברים: א. הזהרו בכבוד זקן ששכח תלמודו מחמת אונסו ולכבדו. ב. הזהרו לחתוך וורידים של עוף כדי שיצא הדם, הואיל וצולה את העוף כולו כאחד, ואינו חותך ומולח כבשר חיה ובהמה. ג. הזהרו בבני עמי הארץ שנעשו תלמידי חכמים לכבדם, שמהם תצא תורה, שהרי היו שמעיה ואבטליון מבני בניו של סנחריב, והיו מבני בניו של המן שלמדו תורה בבני ברק.ואומרים להם שזכה נבוכדנצר לכבוד רב מפני דבר קטןשעשה, משום שרץ ארבע פסיעות לכבוד הקדוש ברוך הוא, וגם הם זוכים מחמת זכות מועטת שהיה באביהם.

ירמיהו הנביא שאל למה הצליח נבוכדנצר לכבוש ירושלים? – והשיבו: משל לאדם שאמר שיכול לרוץ מרחק שלשה פרסאות גם לפני סוסים ובין בצעי מים, נזדמן לו רגלי אחד ורץ לפניו מרחק שלשה מיל ביבשה ונתעייף. אמרו לו, ומה כשרצת ברגל התעייפת אם תרוץ לפני סוסים על אחת כמה וכמה שתתעייף!!. ומה כשרצת שלשה מיל התעייפת, אם תרוץ ג' פרסאות על אחת כמה וכמה!!. ומה כשרצת ביבשה כך, אם תרוץ בין בצעי המים על אחת כמה וכמה!!. אף אתה – ירמיהו, ומה בשכר ארבע פסיעות ששילמתי לנבוכדנצר שרץ אחרי כבודי, אתה תמיה מדוע מגיע לו כל כך הרבה שכר, כשאני משלם שכר לאברהם יצחק ויעקב, שרצו ועבדו לפני כסוסים, על אחת כמה וכמה שתתמה על מתן השכר הגדול שאשלם להם.

ארבע פסיעות שפסע נבוכדנצר: אותו היום שמת בו מלך אחז הרשע, יום של שתי שעות בלבד היה, כדי שלא יהא זמן לספוד ולקבור כראוי  והשלים עשר שעות שהיה חסר כשחלה חזקיהו והתרפא והתארך היום לכ"ב שעות / כשחלה חזקיהו ואמר לו ישעיהו הנביא שימות מחולי זה, ובכה חזקיהו והתפלל להשם שירפא ושמע את תפילתו, והודיעו שיתרפא, וביום השלישי יבוא לבית השם, ויהא לו עוד חמש עשרה שנה / ביקש חזקיהו מישעיהו אות ומופת שאכן כך יהיה, אמר לו ישעיהו, שיכול ליתן אות שצל השמש שעכשיו במקום שמתחיל היום להחשיך יעמוד במקומו עשר שעות, או שיחזור הצל עשר מעלות אחורנית, ויעמוד במקום שהוא עומד בבוקר / אמר חזקיהו, שאם יעמוד הצל במקומו אין זה מופת גדול כל כך, רק יחזור הצל לאחוריו עשר מעלות, וכך היה / והמלך מראדך היה אוכל בשעה שלישית  של יום, ולישון עד שעה תשיעית, באותו יום שחזר גלגל חמה לחזקיהו, ניעור מראדך בשעה תשיעית, כפי שהיה רגיל תמיד, ומצא שהוא בוקר, שהרי חזרה חמה לאחוריה, ורצה להרוג את עבדיו מחמת שחשב שהניחו לו לישון מבוקר של אתמול עד הבוקר שאחריו, ואמרו לו עבדיו שבאמת שעה תשיעית עכשיו רק שעל ידי נס חזרה החמה לאחוריה, ונעשה בוקר, מפני שהתרפא חזקיהו / אמר שרוצה לשאול בשלום אדם גדול כזה, וכתבו לו: 'שלמא למלכא חזקיה, שלם לקרתא דירושלם, שלם לאלהא רבא', ונבוכדנאצר שהיה הסופר לא היה באותו זמן, וכשחזר ושמע שכתבו איגרת לחזקיהו, שאל איך כתבו האיגרת ואמרו לו, ותמה שקראו לאלוקיו 'אלהא רבא' וכתבוהו לבסוף, רק כך צריך לכתוב 'שלם לאלהא רבא, שלם לקרתא דירושלם, שלם למלכא חזקיה', ורץ נבוכדנאצר לאחר השליח כדי לתת איגרת אחרת, ואחרי שרץ ארבע פסיעות העמידו מלאך גבריאל. ואם לא העמידו היה ניתן לו רשות לאבד את ישראל.

נקרא 'מראדך בלאדן בן בלאדן', גם בשם אביו -שבתחילה היה בלאדן מלך, ונשתנה מראה פניו כמו כלב, וישב בנו מראדך למלך, וכשהיה כותב איגרת היה כותב שמו ושם אביו כדי לכבדו.

'בן יכבד אב' – מראדך את אביו בלאדן, כדלעיל. 'ועבד אדניו' – הוא נבוזראדן את נבוכדנאצר, שדמות אדונו היה חקוק לו על מרכבתו, וי"א: שאימה יתירה היה לו ממנו ודומה כעומד לפניו.

דף צ"ו – ע"ב

נבוכדנצר שלח לנבוזראדן שלש מאות פרדות הטעונות בפטישי ברזל שחותך ברזל, כדי לפרוץ בהם שערי ירושלים, וכולם נשברו על שער אחד בירושלים / רצה נבוזראדן לחזור לבבל שחשש שיעשו בו כמו שעשו בסנחריב שנהרג חילו, יצאה בת קול ואמרה: דולג בן דולג, נבוזראדן דלג, שהגיע הזמן שיחרב המקדש, וישרף ההיכל / נטל פטיש אחד שנותר בידו והכה בו בצד הקהה ונפתח השער / היה הורג והולך, עד שהגיע להיכל והצית באש, גבה ההיכל וביקש לעלות לרקיע,דרכו עליו מהשמים, והשפילו, וזחה דעת נבוזראדן, יצאה בת קול ואמרה: עם הרוג הרגת – שכבר נגזר עליהם שיהרג, והיכל שרוף שרפת – שכבר נגזר עליו שישרף – קמח טחון טחנת / ראה נבוזראדן דמי זכריה הרותח ברצפת העזרה, משום שהרגו ישראל שהתנבא על חורבן הבית, ושאל מה דם זה? והשיבו שהוא דם זבחים שנשפך, שחטו מיני זבחים ולא דמה הדם לאותו הדם, הזהיר שיגלו לו ואם לא יסרוק בשרם במסרק של ברזל, והודו לו שהוא דם כהן ונביא שנתנבא לישראל שתחרב ירושלים, והרגו / אמר נבוזראדן: אני אפייסו, והרג את חכמים על הדם, ולא נח. הרג תינוקות של בית רבן, ולא נח. הרג פרחי כהונה, ולא נח. עד שהרג עליו תשעים וארבע ריבוא בני אדם, ועדיין לא נח / קרב ואמר: זכריה זכריה, טובים שבהם איבדתי, וכי אתה רוצה שאהרוג את כל ישראל? מיד נח הדם / הרהר נבוזראדן בתשובה, אמר: מה הם, שלא איבדו רק נפש אחת נענשו, אני שהרגתי הרבה בני אדם מה יהא עלי. ברח, ושלח שטר צוואה לביתו, והתגייר.

נעמן שר צבא ארם שריפא אלישע מצרעת – גר תושב היה, שלא קיבל עליו כל המצוות, רק שלא יעבוד עבודה זרה. נבוזראדן – גר צדק היה. בני בניו של סיסרא – למדו תורה בירושלים. מבני בניו של סנחריב – שמעיה ואבטליון – לימדו תורה ברבים. בני בניו של המן – למדו תורה בבני ברק, וגם מבני בניו של נבוכדנצר ביקש הקב"ה להכניס תחת כנפי השכינה, אמרו מלאכי השרת לפניו: ריבונו של עולם, מי שהחריב ביתך ושרף היכלך תכניס תחת כנפי השכינה?  – זה מה שנאמר 'רפינו את בבל ולא נרפתה', לעולא: שלא נרפא נבוכדנצר, לרבי שמואל בר נחמני: שהכוונה לנהרות בבל – שהם והדקלים שם מרים.

עמון ומואב שכנים רעים לירושלים / כיון ששמעו נבואת חורבן ירושלים שלחו לקרוא לנבוכדנצר / חשש לבוא שלא יעשו לו כמו שעשו לקודמים, שלחו לו 'כי אין האיש בביתו הלך בדרך מרחוק' – 'איש' היינו הקב"ה, שלח להם קרוב הוא ויבוא / שלחו לו 'הלך בדרך מרחוק', שלח להם: יש להם צדיקים שיבקשו רחמים ויביאו / שלחו לו: 'צרור הכסף לקח בידו' – כסף הם הצדיקים. שלח להם: יחזרו רשעים בתשובה ויבקשו רחמים ויביאו / שלחו לו: כבר קבע להם זמן, שנאמר 'ליום הכסא יבא ביתו', אין כסא אלא זמן, שנאמר 'בכסה ליום חגנו'. שלח להם: סתיו הוא ואיני יכול לבוא מחמת השלג והמטר / שלחו לו: בא דרך סלעים והרים. שאל היכן התיישב עם חייליו מפני הגשם / שלחו לו קברות שלהם מעולים מפלטרין שלך, וכך עשה, שנאמר 'בעת ההיא נאום ה' יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים ואת עצמות הנביאים ואת עצמות יושבי ירושלים מקבריהם ושטחום לשמש ולירח ולכל צבא השמים אשר אהבום ואשר עבדום ואשר הלכו אחריהם'.

***************

דף צ"ז – ע"א

שאל רב נחמן את רב יצחק, אימתי יבוא משיח? וקראו 'בר נפלי' כנאמר 'ביום ההוא אקים את סכת דויד הנופלת' – מלכות דוד שיקימה מלך המשיח. והשיב שדור שמשיח יבוא: תלמידי חכמים מתמעטים, והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה, וצרות רבות וגזרות קשות מתחדשות, עד שלא כלתה גזירה ראשונה שניה ממהרת לבוא.

שבוע שמיטה שבא בן דוד – שנה ראשונה: נאמר 'והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר' – שיהיה מעט מטר, ויהא רעב במקום אחד, ושובע במקום אחר. שנה שניה: חיצי רעב משתלחים – שיהא מעט רעב, ולא יהא שובע בשום מקום. שנה שלישית: רעב גדול, ומתים אנשים ונשים וטף, חסידים ואנשי מעשה, ותורה משתכחת מלומדיה כיון שאין להם מה לאכול. שנה רביעית: שובע ואינו שובע. שנה חמישית: שובע גדול, אוכלים ושותים ושמחים, ותורה חוזרת ללומדיה. שנה שישית: יוצא קולות שבא בן דוד. שנה שביעית: מלחמות בין הנכרים לישראל. מוצאי שביעית: בא בן דוד. ואמנם היה כבר שבתות שהיה שנה אחת רעב ושנה אחת שובע, רק לא היו קולות בשנה שישית ומלחמות בשנה שביעית, וגם לא היה הרעב והשובע לפי הסדר.

רבי יהודה אומר דור שבן דוד בא: א. בית ועד החכמים יהפך למקום זנות, ב. הגליל יחרב, ג. מקום ששמו 'גבלן' יהא שומם, ד. אנשי הגבול בארץ ישראל יסובבו מעיר לעיר – ולא יחוננו, ה. חכמת הסופרים תימאס, ו. יראי חטא ימאסו, ז. פני הדור כפני כלב, ח. 'ותהי האמת נעדרת' – שתעשה עדרים עדרים ותלך.

'וסר מרע משתולל' – כל מי שסר מרע יאמרו עליו הבריות שהוא שוטה.

אמר רבא, הייתי חושב שאין אדם בעולם שידבר תמיד רק אמת, עד שאמר לו רב טבות או רב טביומי שגם אם יתנו לו כל הון העולם לא ישנה מדיבורו. וסיפר שנקלע פעם אחת למקום ששמו 'קושטא', ואנשי המקום תמיד אינם משנים בדיבורם, ולא היה שם אדם שמת לא בזמנו, ונשא שם אשה וילדה שני בנים, פעם אחת דפקה שכינתה בדלת בשעה שאשתו חפפה ראשה, ומחמת דרך ארץ שינה מדיבורו ואמר שאין האשה נמצאת, ומתו שני בניו. וכששמעו זאת אנשי העיר ביקשו ממנו שיצא מהמקום ולא יגרה בהם המוות.

רבי נהוראי אומר דור שבן דוד בא: א. נערים יביישו זקנים, ב. זקנים יעמדו לפני נערים לכבדם, ג. בת קמה באמה לחרפה ולביישה, ד. כלה קמה בחמותה, ה. פני הדור כפני כלב, ו. אין הבן מתבייש מאביו.

רבי נחמיה אומר דור שבן דוד בא: א. העזות תרבה, ב. היוקר יעות [שלא יכבדו זה את זה, או שהמכובד שבהם יהיה עוותן ורמאי], ג. הגפן יתן פריו – ואף על פי כן יהא היין ביוקר [לפי שלא תהיה ברכה בפרי עצמו, או מפני שכולם רודפים אחרי יין], ד. נהפכה כל המלכות למינות, ד. אין תוכחה.

'כלו הפך לבן טהור הוא' – כשם שכשפושט במצורע הנגע בכל העור נטהר, כך כשתתהפך כל המלכות למינות יבוא הגאולה.

'כי ידין ה' עמו… כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב': ידין השם – להביא גאולה, כאשר 'יראה כי אזלת יד' א. שירבו המוסרים ויצליחו. ב. שיתמעטו התלמידים שמחזיקים ידי ישראל להחזיר למוטב. ג. כשתכלה פרוטה מהכיס. ד. אם יתייאשו ישראל מהגאולה – 'ואפס עצור ועזוב', כביכול אין סומך ועוזר לישראל.

כשהיה רואה ר' זירא תלמידי חכמים עוסקים בענייני זמן הגאולה אמר להם: בבקשה, אל תרחיקו  הגאולה, שבאה רק בהיסח הדעת.

שלשה דברים באים בהיסח הדעת – משיח, מציאה, ונשיכת עקרב.

שנות העולם – לרב קטינא: ששת אלפים שנה יתקיים העולם הזה, ובאלף השביעי יהיה חרב – כנאמר 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא', ויום הקב"ה הוא אלף שנה כנאמר 'כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול'. וכשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים, לאביי: יהא העולם חרב אלפיים שנה כנאמר 'יחיינו מיומיים, ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו'.

דף צ"ז – ע"ב

'שנות העולם'

תנא דבי אליהו: אלפיים שנה – תוהו, מבריאת אדם הראשון ועד שהיה אברהם בן נ"ב שנה שעסק בתורה, כנאמר 'את הנפש אשר עשו בחרן' ותרגומו 'דשעבידו לאורייתא בחרן'. אלפיים שנה –  תורה, אלפיים שנה שלאחר מכן – היה צריך להיות ימות המשיח, ובעונותינו שרבו עברו מהם כמה וכמה שנים ועדיין לא בא.

אמר אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: אין העולם מתקיים פחות משמונים וחמשה יובלות [4250 שנה]. וביובל האחרון – בן דוד בא, אך אינו יודע אם יגיע בתחילתו או בסופו או אחריו, רק מיובל זה ואילך יחכה לו עד שיבוא.

נמצאה מגילה בכתב אשורית ובלשון הקודש בין גנזי רומי – שכתוב בה שלאחר ארבעת אלפים ומאתים ותשעים ואחד שנה לבריאתו של עולם יהא העולם יתום, מהם מלחמות תנינים, מהם מלחמות גוג ומגוג, והשאר – ימות המשיח. ולאחר ז' אלפים שנה מחדש הקב"ה עולמו, יש אומרים: לאחר חמשת אלפים שנה.

'כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר' – מקרא זה נוקב ויורד עד תהום משום שאי אפשר לעמוד על סופו כמו שאי אפשר לעמוד על סוף התהום, לא כרבותינו שדרשו 'עד עדן עדנין ופלג עדן', 'עידן עדנין' – פעמיים ארבע מאות שנה כגלות מצרים, ועוד 'פלג עידן' – מאתיים שנה, סך הכל – 1400 שנה. ולא כרבי שמלאי שדרש 'האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש' – גלות מצרים וגלות בבל שהם 470 שנה הם שליש מגלות אדום שהיא אחרונה, והוא לסוף אלף ארבע מאות ועשר שנים. ולא כרבי עקיבא שדורש נבואת חגי 'עוד אחת מעט היא' – מעט כבוד אתן לישראל, 'ואני מרעיש את השמים ואת הארץ, והבאתי כל חמדת גוים לירושלים', ורבי עקיבא דרש שאחר כך יבוא המשיח, לא כן הוא, רק המקרא מדבר על זמן שלפני הבית – לא אתן להם כבוד כל ימות הבית האחרון, וכן היה, שהרי מלכות ראשון של מלכות חשמונאי נתקיימה שבעים שנה, ומלכות שניה של הורדוס נמשכה חמישים ושתים שנה, ומלכות בן כוזיבא נמשכה שתי שנים ומחצה, ומאז שוב לא היה להם מלך, ולא היה להם כבוד.

'ויפח לקץ ולא יכזב' – תיפח עצמם של מחשבי קץ, לפי שאומרים כיון שהגיע הקץ שחישבנו ולא בא, שוב אינו בא, רק לעולם חכה לו, שנאמר: 'אם יתמהמה חכה לו', ואף הקב"ה מחכה לו, כאמור 'ולכן יחכה ה' לחננכם, ולכן ירום לרחמכם', ומידת הדין מעכבת, ומה שאנו מחכים הוא כדי לקבל שכר, כנאמר 'אשרי כל חוכי לו'.

ל"ו צדיקים בכל דור מקבלים פני שכינה – שנאמר 'אשרי כל חוכי לו', והיינו אלו המסתכלים באיספקלריא המאירה. ושורת צדיקים המסתכלים באיספקלריא שאינה מאירה גדולה י"ח אלף פרסה,

אמר רבי שמעון בן יוחי: ראיתי בני עלייה והם מועטים, אם אלף או מאה הם – אני ובני מהם, ואם שנים הם – אני ובני הם, ושונים הם מל"ו הצדיקים – שהם נכנסים ללא רשות.

גאולת ישראל – לרבי אליעזר: אין ישראל נגאלים רק אם חוזרים בתשובה, והמקור לזה, א. 'שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם' רק אם תשובו תגאלו, ב. 'שובו אלי ואשובה אליכם', ג. 'בשובה ונחת תושעון'  רק בתשובה תושעון, ד. 'אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב', וכן סובר רב שכלו כל הזמנים לגאולה ואין הדבר תלוי רק בתשובה ומעשים טובים.

גאולת ישראל – לרבי יהושע: אם אין חוזרים בתשובה מעצמם מעמיד עליהם הקדוש ברוך הוא מלך כמו שהעמיד את המן בימי מרדכי ואסתר כדי שיחזרו בתשובה, דרשות רבי יהושע לשיטתו: א. 'חינם נמכרתם' לעבודה זרה, 'ולא בכסף תגאלו' אף אם לא תעשו תשובה, ב. 'כי אנכי בעלתי בכם' בעל כרחכם 'ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה'  הצדיקים 'והבאתי אתכם ציון'. ג. 'כה אמר ה' גאל ישראל קדושו לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו', ד. 'ואשמע את האיש… וישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי [משמע שיהא מועד וקץ לגלות] וככלות נפץ יד… תכלינה…' – שכשתכלה תקומתם וחוזק ידיהם תכלינה כל הצרות, ויבוא המשיח. ועל דרשה זו שתק ר' אליעזר, וכן סובר שמואל שגם אם לא יעשו תשובה יבוא משיח לגאלנו ודי לאבל שיעמוד באבלו.

***************