לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת סנהדרין דף ק״א – ק״ג
דף ק"א – ע"א
הקורא פסוק בשיר השירים כזמר, והקורא פסוק במשתה חול לשחוק – מביא רעה לעולם, שהתורה חוגרת שק, ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא ואומרת: ריבונו של עולם עשוני בניך ככינור שמנגנים בו ליצים. אומר לה: בתי, בשעה שישראל אוכלים ושותים – במה יתעסקו?. אמרה: אם הם בעלי מקרא – יעסקו בתנ"ך, אם הם בעלי משנה – יעסקו במשנה ובהלכות והגדות, ואם הם בעלי תלמוד – יעסקו בהלכות פסח בחג הפסח, בהלכות עצרת בעצרת, ובהלכות חג בחג. כל הקורא פסוק בזמנו – מביא טובה לעולם, שנאמר 'ודבר בעתו מה טוב'.
שנינו במשנה, הלוחש על המכה – אין לו חלק לעולם הבא, א. לרבי יוחנן: בלוחש על מכה ורוקק בה כדרך המלחשים, שאינם מזכירים שם שמים על הרקיקה. ב. לרב: גם אם רוקק ולוחש הפסוק 'נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן' שאין בו הזכרת שם שמים. ג. לרבי חנינא: גם אם לוחש הפסוק 'ויקרא אל משה', שאין בו שם שמים, וגם אינו מזכירו לשם רפואה, רק רוצה להינצל בזכות דברי תורה שמזכיר.
בשבת, סכים וממשמשים בבני מעיים – ואין בכך משום רפואה משום שהוקשה סיכה לשתייה. רק יעשה בשינוי, לרב חמא בר חנינא: בחול רגילים למשמש ואחר כך לסוך, ובשבת יסוך ואחר כך ימשמש. לרבי יוחנן: סך וממשמש בבת אחת.
בשבת, לוחשים לחישת נחשים ועקרבים כדי שלא יזיקו – ואין בכך משום צידה.
בשבת, מעבירים כלי על גב העין שכואב כדי לקררה, אך לא בכלי מוקצה.
בשבת, אין שואלים בשדים כדי למצוא אבידה- משום 'ממצוא חפצך'. לרבי יוסי: אסור גם בחול משום סכנה, וכן פסק רב הונא.
רב יצחק בר יוסף היה שואל בשדים, וביקש שד להזיק, ונעשה לו נס ונבלע בארז, ושוב נעשה לו נס ונפקע הארז ויצא.
מעשה שדים ששואלים בשמן ושפופרת ביצה – מותר לשאול בהם, ונמנעו מכך מפני שמכזבים בתשובותיהם.
דרך העושים מעשה שדים ללחוש על שמן שבכלי ולא ביד – לפיכך סכים משמן שביד, כי אין לחוש שנעשה בו מעשה שדים, ואין סכין משמן שבכלי. רב יצחק בר שמואל בר מרתא נקלע לפונדק והביאו לו שמן בכלי וסכו על פניו, ויצאו לו אבעבועות מחמת כשפים, יצא לשוק, ראתה אותו אשה אחת ואמרה רוח של שד ששמו 'חמת' רואה אני על פניך, ועשתה לו דבר והתרפא.
'ויאמר אם שמוע תשמע לקול השם אלוקיך, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני השם רופאך': אם תשמע לקול השם – לא אשים עליך מחלה, ואם לא תשמע – אשים עליך מחלה, אך אף על פי כן 'כי אני ה' רופאך'.
כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו – אמר להם: חמה עזה יש בעולם, על עצמו אמר, שכעס עליו הקב"ה, והכביד חליו, התחילו התלמידים בוכים ורבי עקיבא משחק, שאלו חבריו למה הוא צוחק ? חזר ושאל מדוע הם בוכים ? אמרו לו: אפשר ספר תורה שרוי בצער ולא נבכה. אמר להם: שצוחק משום שכל זמן שרואה רבי אליעזר שאין היין מחמיץ, ואין הפשתן לוקה, ואין השמן מבאיש, ואין הדבש מדביש אמרתי שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו, ועכשיו שאני רואה רבי בצער – אני שמח. אמר רבי אליעזר: עקיבא, כלום חיסרתי מהתורה כולה. השיבו: לימדתנו רבינו 'כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'. נכנסו ארבעה זקנים לבקרו – רבי טרפון, רבי יהושע, ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי עקיבא. נענה רבי טרפון: טוב אתה לישראל יותר מטיפה של גשמים, שהיא רק בעולם הזה, ורבי גם בעולם הבא. נענה רבי יהושע: טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה, כנ"ל. נענה רבי אלעזר בן עזריה: טוב אתה לישראל יותר מאב ואם, כנ"ל. נענה רבי עקיבא: חביבים יסורים. אמר להם: סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי שאמר חביבים יסורים, ודרש זאת מהמקרא 'בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו, וחמשים וחמש שנה מלך בירושלים… ויעש הרע בעיני ה", 'גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה', וכי חזקיה מלך יהודה לכל העולם כולו לימד תורה ולמנשה בנו לא לימד, רק מכל הטורח שטרח בו, ומכל העמל שעמל בו לא העלה למוטב רק יסורים, שנאמר 'וידבר…'.
דף ק"א – ע"ב
שלשה באו בטענה: א. קין: שנאמר 'גדול עווני מנשוא', אמר, ריבונו של עולם כלום גדול עווני מששים ריבוא שעתידים לחטוא לפניך ואתה סולח להם. ב. עשו: שנאמר 'הברכה אחת היא לך אבי'. ג. מנשה: בתחילה קרא לאלוהות הרבה, ולבסוף קרא לאלוקי אבותיו.
שנינו במשנה, אבא שאול אומר ההוגה השם באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא – הוא רק בגבולים מחוץ לבית המקדש, או בלשון לע"ז.
ירבעם – א. שריבע עם. ב. שעשה מריבה בעם. ג. שעשה מריבה בין ישראל לאביהם שבשמים. בן נבט – בן שניבט [בחלום] ולא ראה. ונקרא גם מיכה: – משום שנתמעך בבניין במצרים, ונעשה מך. שבע בן בכרי – שמו.
שלשה לא ראו טוב וטעו: א. נבט – ראה אש שיוצא מאמתו, וסבר שימלוך, ובאמת היה בנו ירבעם מלך. ב. אחיתופל – ראה צרעת שזרחה על אמתו, וסבר שימלוך, ובאמת היה בת שבע בתו שילדה את שלמה. ג. איצטגניני פרעה – שראו מושיעם של ישראל לוקה במים, ולכן ציוה 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', ובאמת הכוונה למי מריבה.
שנינו במשנה, ירבעם אין לו חלק לעולם הבא – שנאמר 'ויהי בדבר הזה לחטאת בית ירבעם ולהכחיד ולהשמיד מעל פני אדמה', להכחיד – בעולם הזה, ולהשמיד – לעולם הבא.
ירבעם זכה למלכות – מפני שהוכיח את שלמה: דוד אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיעלו ישראל לרגל, ואתה גדרת אותם כדי לעשות אנגריא לבת פרעה {ג' פירושים ברש"י}. ונענש מפני שהוכיח ברבים.
'וזה אשר הרים יד במלך' – שחלץ תפילין בפניו.
גסות הרוח של ירבעם טרדו מהעולם – אמר: קיבלנו מהלכה למשה מסיני שאין ישיבה בעזרה רק למלכי בית יהודה, וכשיראו את רחבעם יושב ואני עומד – יאמרו שהוא המלך ואני עבדו, ואם אשב – יהרגוני משום מורד במלכות וילכו אחריו. ולכן העמיד שני עגלי זהב, אחד בבית אל והשני בדן והסית לעלות אליהם ולא לירושלים.
'ויועץ המלך, ויעש שני עגלי זהב…' – הושיב את העם רשע ליד צדיק, והסכימו לחתום על כל מה שיעשה, ואמר שרוצה להיות מלך – והסכימו. שאל אם יעשו כל מה שיאמר להם, והסכימו. שאל האם גם לעבוד עבודה זרה, אמר צדיק: 'חס ושלום', אמר היועץ הרשע לצדיק: וכי אתה חושב שאדם כירבעם יעבוד עבודה זרה, רק רוצה לנסות, וכך הסכימו כולם. וגם אחיה השילוני טעה וחתם.
****************
דף ק"ב – ע"א
יהוא נגרם לחטא עגלי הזהב, לאביי: משום ברית כרותה לשפתיים, שאמר בערמה כדי לאסוף נביאי הבעל להרגם, ואמר 'אחאב עבד את הבעל מעט יהוא יעבדנו הרבה'. לרבא: משום שראה חותם של אחיה השילוני, וטעה.
'ושחטה שטים העמיקו ואני מוסר לכלם' – אמר הקדוש ברוך הוא: הם העמיקו יותר משלי, אני אמרתי כל שאינו עולה לרגל עובר בעשה, והם אמרו כל העולה לרגל ידקר בחרב.
עת מוזמנת לפורענות – נאמר במלכים: 'ויהי בעת ההיא וירבעם יצא מירושלים'. נאמר בירמיה: 'בעת פקדתם יאבדו'. נאמר בחומש שמות: 'וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם', נאמר בחומש בראשית 'ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו'. עת מזומנת לטובה – נאמר בישעיה 'בעת רצון עניתיך'. מקום מזומן לפורענות – נאמר במלכים 'וילך רחבעם שכם, כי שכם בא כל ישראל להמליך אתו', מקום מזומן לפורענות, שם עינו את דינה, ושם מכרו אחיו את יוסף, ושם נחלקה מלכות בית דוד.
'וירבעם יצא מירושלים' – שיצא מירושלים להיות נרשם בה, שלא לחזור אליה לעולם, ולא לעבוד בה. 'וימצא אתו אחיה… והוא מתכסה בשלמה חדשה' – א. מה שלמה חדשה אין בה שום דופי, גם תורתו של ירבעם לא היה בה שום דופי. ב. שחידשו דברים שלא שמעה אוזן מעולם. 'ושניהם לבדם בשדה' – א. שכל תלמידי חכמים דומים לפניהם כעשבי השדה. ב. שכל טעמי תורה מגולים להם כשדה. 'לכן תתני שלוחים על מורשת גת בתי אכזיב לאכזב למלכי ישראל' – יצאה בת קול ואמרה להם: מי שהרג את הפלישתי והוריש אתכם גת – תתנו שילוחים לבני. היות ואתם מכזבים למלכות בית דוד, והולכים אחרי מלכי ישראל, לכן תהיו נמסרים ביד מלכי נכרים, שהם שטי כזב.
כל הנהנה מהעולם הזה בלי ברכה כאילו גוזל לקדוש ברוך הוא ולכנסת ישראל – שנאמר 'גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע, חבר הוא לאיש משחית', 'אביו' – הוא הקדוש ברוך הוא, שנאמר, 'הלא הוא אביך קנך', 'ואמו' הם כנסת ישראל, שנאמר 'שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך'. 'חבר הוא לאיש משחית' – לירבעם בן נבט שהשחית ישראל לאביהם שבשמים.
'וידח ירבעם את ישראל מאחרי ה' – כשתי מקלות המתיזות זו את זו.
'ודי זהב' – אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שיאמרו דיי גרם להם לעשות להם אלהי זהב, אין ארי דורס ונוהם מקופה של תבן אלא מקופה של בשר.
עד ירבעם היו ישראל לוקים עונש רק מעגל אחד – מכאן ואילך משנים ושלשה עגלים.
'וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם' – אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מכ"ד בהכרע ליטרא של עגל הראשון. ונגבה חוב של פסוק זה אחרי כ"ד דורות בזמן חורבן הבית בדור של צדקיהו.
'אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה' – אחר שתפשו הקב"ה בבגדו ואמר לו: חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו: מי בראש. והשיב: בן ישי בראש, ולכן לא הסכים.
דף ק"ב – ע"ב
רבי אבהו היה רגיל לדרוש בעניין שלושה המלכים שאין להם חלק לעולם הבא, חלה וקיבל על עצמו שלא לדרוש, כשהבריא חזר לדרוש, והסביר, שכשם שהם לא חזרו ממעשיהם כך הוא אינו פוסק מלדרוש.
רב אשי גמר פרק זה עד ענין שלשה מלכים, ואמר שלמחר נפתח בלימוד בחברינו. בא אליו מנשה בחלום ואמר: קראת אותי חברך וחבר אביך, וכי יודע אתה באיזה מקום בפת בוצעים המוציא? והשיב שאינו יודע. אמר לו: אינך יודע זאת ואתה קוראני חברך. ביקש שילמדו וידרוש משמו בדרשה, ולימד אותו שהוא במקום הקשה הנקרם בתנור. שאל: אם חכמים אתם כל כך מדוע עבדתם עבודה זרה. השיב: אם היית שם היית מגביה שולי גלימתך ורץ לעבוד עבודה זרה. למחר אמר רב אשי: נפתח ברבותינו.
'אחאב' – 'אח' לשמים ו'אב' לעבודה זרה.
אמר רבי יוחנן:
א. 'ויהי הנקל לכתו בחטאות ירבעם בן נבט' – קלות שעשה אחאב כחמורות שעשה ירבעם, ומפני מה תלה הכתוב בירבעם – מפני שהוא היה תחילה לקלקלה.
ב. 'גם מזבחותם כגלים על תלמי שדי' – אין לך כל תלם ותלם בארץ ישראל שלא העמיד עליו אחאב עבודה זרה והשתחוה לה.
ג. עמרי זכה למלכות – מפני שהוסיף כרך בארץ ישראל.
ד. אחאב זכה למלכות כ"ב שנה – מפני שכיבד התורה שניתנה בכ"ב אותיות. שלא הסכים ליתן למלך ארם את 'מחמד עיניך' והוא ספר תורה, ואין לפרש הכוונה לעבודה זרה, שהרי עשה כן על פי זקנים וכל העם, ובוודאי היה שם גם צדיקים.
אחאב אין לו חלק לעולם הבא – שנאמר 'והכרתי לאחאב משתין בקיר ועצור ועזוב בישראל', עצור בעולם הזה ועזוב לעולם הבא.
'אחאב' – לרב נחמן: שקול היה – שנאמר 'ויאמר ה' מי יפתה את אחאב ויעל ויפל ברמת גלעד, ויאמר זה בכה וזה אמר בכה', הרי משמע שרק בפיתוי נענש. רב יוסף: חולק עליו, שהרי נאמר 'רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה' אשר הסתה אתו איזבל אשתו', ובכל יום היתה שוקלת שקלי זהב לעבודה זרה. אלא כיון שההנה תלמידי חכמים מנכסיו כיפרו לו מחצה.
'ויצא הרוח ויעמד לפני השם ויאמר: אני אפתנו' – רוחו של נבות היזרעאלי. 'ויאמר השם אליו: במה ? ויאמר: אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו. ויאמר… צא…' – צא ממחיצתי, משום 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני'. וזהו שאומרים שמי שפורע נקמתו מחריב ביתו.
'ויעש אחאב את האשרה ויוסף אחאב לעשות להכעיס את ה' אלהי ישראל מכל מלכי ישראל אשר היו לפניו' – כתב על דלתות שומרון: אחאב כפר באלוקי ישראל לפיכך אין לו חלק באלוקי ישראל.
'ויבקש את אחזיהו וילכדהו והוא מתחבא בשמרון' – שהיה גורד אזכרות וכותב עבודה זרה תחתיהם.
'מנשה' – שנשה י-ה. או שהנשי את ישראל לאביהם שבשמים. ואין לו חלק לעולם הבא – שנאמר 'בן שתים עשרה שנה מנשה… כאשר עשה אחאב…' – מה אחאב אין לו חלק לעולם הבא גם מנשה כן. לרבי יהודה: יש למנשה חלק לעולם הבא – שנאמר 'ויתפלל מנשה אל ה' ויעתר לו'. ונחלקו בפסוק 'ונתתים לזעוה לכל ממלכות הארץ בגלל מנשה בן יחזקיהו' – האם 'בגלל מנשה' שעשה תשובה והם לא עשו, או 'בגלל מנשה' שלא עשה תשובה.
*************
דף ק"ג – ע"א
אמר רבי יוחנן: כל האומר מנשה אין לו חלק לעולם הבא מרפה ידי בעלי תשובה – שעשה תשובה ל"ג שנה, שנאמר 'בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו, וחמישים וחמש שנה מלך בירושלים ויעש אשרה.. כאשר עשה אחאב מלך ישראל' – נ"ה שנות מלכות פחות כ"ב שנות מלכות אחאב – ל"ג.
אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי:
א. נאמר 'וישמע אליו ויחתר לו' ולא 'ויעתר' – עשה לו הקב"ה כמו מחתרת ברקיע כדי לקבל בתשובה מפני מידת הדין.
ב. נאמר 'בראשית ממלכות יהויקים בן יאשיהו' 'בראשית ממלכת צדקיה', הגם שמלכו קודם, שביקש הקדוש ברוך הוא להחזיר כל העולם כולו לתוהו ובוהו בשביל יהויקים, נסתכל בדורו ונתקרר דעתו. ביקש להחזיר את העולם כולו לתוהו ובוהו בשביל דור צדקיה, נסתכל בצדקיה ונתקרר דעתו, ומה שנאמר עליו 'ויעש הרע בעיני ה" – שהיה בידו למחות ולא מיחה.
ג. נאמר 'איש חכם נשפט את איש אויל ורגז ושחק ואין נחת' – אמר הקדוש ברוך הוא: כעסתי על אחז ונתתיו ביד מלכי דמשק – זיבח וקיטר לאלהיהם. שחקתי עם אמציה ונתתי מלכי אדום בידו – הביא אלהיהם והשתחוה להם. וזהו מה שאומרים העולם: כשהחכם רוצה להישפט ולהתווכח עם בני אדם להחזיר למוטב, בין שהוא כועס עליהם, ובין שהוא שוחק עמהם, אינם יראים מלפניו ואינם חוזרים למוטב.
ד. נאמר 'ויבאו כל שרי מלך בבל וישבו בשער התוך' – מקום שמחתכים בו הלכות, העזרה שיושבת שם סנהדרין. וזהו מה שאומרים העולם: במקום שהאדון תולה כלי זינו תולה הרועה כדו.
אמר רב חסדא אמר רבי ירמיה בר אבא:
א. 'על שדה איש עצל עברתי' – זה אחז, שהפסיק העבודה וביטל תורה, 'ועל כרם אדם חסר לב' – זה מנשה, שמחק אזכרות וביטל העבודה, 'והנה עלה כלו קמשונים' – זה אמון, שבימיו היה המזבח שמם, 'כסו פניו חרלים' – זה יהויקים, שכיסה פניו מאור השם יתברך 'וגדר אבניו נהרסה' – זה צדקיהו שנחרב בית המקדש בימיו.
ב. ארבע כיתות אינם מקבלות פני שכינה: א. כת לצים, שנאמר, 'משך ידו את לוצצים'. ב. כת שקרנים, שנאמר, 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני'. ג. כת חנפים, שנאמר, 'כי לא לפניו חנף יבוא'. ד. כת מספרי לשון הרע, שנאמר, 'כי לא א-ל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, צדיק אתה ולא יהיה במגורך רע'.
ג. 'לא תאונה אליך רעה' – שלא ישלוט בהם יצר הרע, או: שלא יבעתוך חלומות רעים והרהורים רעים. 'ונגע לא יקרב באהלך' – שלא תמצא אשתך ספק נדה בשעה שתבוא מהדרך. או: שלא יהא לך בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים. עד כאן ברך דוד את בנו שלמה, מכאן ואילך ברכו אמו: 'כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך על כפים ישאונך… על שחל ופתן תדרוך…'. מכאן ואילך ברכתו שמים: 'כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי. יקראני ואענהו, עמו אנכי בצרה, אחלצהו ואכבדהו. אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי'.
דף ק"ג – ע"ב
'וימנע מרשעים אורם וזרוע רמה תשבר', עי"ן של רשעים תלויה, משום כיון שנעשה אדם רש למטה נעשה רש למעלה ושונאים אותו, וכמו שנכתב 'רשים' – בשתי רשויות, ולא מחקו לגמרי אות ע' – משום כבוד דוד שהיה לו שונאים אבל היה צדיק, ויש אומרים משום כבוד נחמיה בן חכליה שהיה לו שונאים שמבקשים להרגו משום שבנה בית המקדש, או שהיה לו קנאים מישראל שהיו מבזים אותו.
מנשה – היה שונה נ"ה פנים בתורת כהנים, כנגד שנות מלכותו. אחאב – פ"ה פנים. ירבעם – ק"ג.
אבשלום, לרבי מאיר:אין לו חלק לעולם הבא – שנאמר 'ויכו את אבשלום וימיתהו', ויכוהו – בעולם הזה, וימיתהו – לעולם הבא. ועוד אמר שאחז ואחזיה וכל מלכי ישראל שנאמר בהם 'ויעש הרע בעיני ה' אינם חיים בעולם הבא עם הצדיקים, ואינם נידונים בגיהנום.
'וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד…' – פירשו בבבל: שהרג את ישעיה, פירשו בארץ ישראל: שעשה צלם משאוי אלף בני אדם, ובכל יום ויום הורג כולם מכובד המשא. שקולה נשמת צדיק אחד כנגד כל העולם כולו – הוא כסובר שהרג את ישעיה.
נאמר 'פסל' ונאמר 'פסילים' – בתחילה עשה לו פרצוף אחד, ולבסוף עשה לו ארבעה פרצופים כדי שתראה שכינה ותכעס.
אחז – העמיד הפסל בעלייה, מנשה – העמיד בהיכל, אמון – הכניס לקדשי הקדשים.
'כי קצר המצע מהשתרע' – קצר המצע זה מלהשתרר עליו שני רעים כאחד. 'והמסכה צרה' – שהגיע רבי יונתן למקרא זה בכה, מי שכתוב בו 'כונס כנד מי הים' תעשה לו מסכה צרה.
אחז – ביטל העבודה, וחתם התורה, התיר הערוה. מנשה – קדר את האזכרות, והרס המזבח, בא על אחותו. אמון – שרף התורה, והעלה שממית על גבי המזבח. אמון – שרף התורה, וי"א: שבא על אמו, אמרה לו אמו: כלום יש לך הנאה ממקום שיצאת ממנו. אמר לה: כלום אני עושה רק להכעיס בוראי.
כשבא יהויקים אמר: הקודמים לא ידעו להרגיז המקום, כלום אנו צריכים רק לאורו, יש לנו זהב פרויים שאנו משתמשים בו, יטול אורו. אמרו לו: והרי כסף וזהב שלו, שנאמר 'לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבקות', אמר להם: כבר נתנו לנו, שנאמר 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'.
רבא שאל את רבה בר מרי מפני מה לא מנו את יהויקים בין המלכים שאין להם חלק לעולם הבא – והשיבו שלא שמע (וראה להלן ע"ב).
'ויתר דברי יהויקים ותעבתיו אשר עשה והנמצא עליו' – יש אומרים: שחקק שם עבודה זרה על אמתו, ויש אומרים: שחקק שם שמים על אמתו.
לא מנו מיכה בין הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא – מפני שפיתו מצויה לעוברי דרכים, והיו כל העולם מתארחים אצלו.
'ועבר בים צרה והכה בים גלים' – זה פסל מיכה. שלקח את שם השם שהשליך משה לנילוס כדי להעלות ארון יוסף, ועשה עמו העגל.
בין שילה למגרב (מקום פסל מיכה) היה שלשה מיל, ועשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערב זה בזה, בקשו מלאכי השרת לדוחפו, אמר להם הקדוש ברוך הוא: הניחו לו שפיתו מצויה לעוברי דרכים.
אנשי פילגש בגבעה – נענשו על שלא מיחו במיכה, אמר להם הקדוש ברוך הוא: בכבודי לא מחיתם, על כבודו של בשר ודם מחיתם.
***************