לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת סנהדרין דף ק״ו – ק״י
דף ק"ו – ע"א
'וירא את הקיני וישא משלו' – אמר בלעם ליתרו: קיני, וכי לא היית עמנו באותה עצה במצרים להשליך כל הילוד ליאור, מי הושיבך אצל איתני עולם, ששלשה היו באותה עצה, בלעם איוב ויתרו, בלעם שיעץ – נהרג, איוב ששתק – נידון ביסורים, ויתרו שברח – זכו בני בניו לשבת בלשכת הגזית.
'וישא משלו ויאמר אוי מי יחיה משמו א-ל' – רבי שמעון בן לקיש: אוי מי שמחיה עצמו בשם קל. רבי יוחנן: אוי לה לאומה שתמצא בשעה שהקב"ה עושה פדיון לבניו, מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקים זה עם זה.
'וצים מיד כתים' – ליבון אספיר. 'וענו אשור וענו עבר' – עד אשור – יהרגו, מכאן ואילך – ישתעבדו.
'הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך' – ולא אמר 'עמך לעם הזה', כאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו באחרים. אמר: אלוקיהם של אלו שונא זימה הוא והם מתאווים לכלי פשתן / בוא ואשיאך עצה, עשה להם קלעים והושיב בהם זונות זקינה מבחוץ וילדה מבפנים וימכרו להם כלי פשתן / עשה להם קלעים מהר שלג עד בית הישימות והושיב בהם זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים / ובשעה שישראל אוכלים ושותים ושמחים ויוצאים לטייל בשוק / אומרת לו הזקינה אי אתה מבקש כלי פשתן, זקינה אומרת לו בשווה וילדה אומרת לו בפחות שתים ושלש פעמים / ואחר כך אומרת לו הרי את כבן בית שב ברור לעצמך וצרצורי של יין עמוני מונח אצלה ועדיין לא נאסר יין של נכרים / אמרה לו: רצונך שתשתה כוס של יין, כיון ששתה – בער בו יצר הרע, אמר לה: השמיעי לי, הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו: עבוד לזה / אמר לה: הלא יהודי אני, אמרה לו: והרי מה איכפת לך, כלום מבקשים ממך אלא פיעור, ואינו יודע שעבודתה בכך, ולא עוד אלא שאיני מנחתך עד שתכפור בתורת משה רבך.
'וישב ישראל בשטים' – לרבי אליעזר: שיטים שמה. לרבי יהושע: שנתעסקו בדברי שטות.
'ותקראן לעם לזבחי אלהיהן' – לרבי אליעזר: ערומות פגעו בהם. לרבי יהושע: שנעשו כולם בעלי קריין.
'רפידים' – לרבי אליעזר: כך שמה. לרבי יהושע: שריפו עצמם מדברי תורה.
כל מקום שנאמר 'וישב' – לשון צער: 'וישב ישראל בשטים' – 'ויחל העם לזנות אל בנות מואב'. 'וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען' – 'ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם'. 'וישב ישראל בארץ גושן' – 'ויקרבו ימי ישראל למות'. 'וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו' – 'ויקם ה' שטן לשלמה את הדד האדמי מזרע המלך הוא באדום'.
'ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב' – שהגיע שם כדי ליטול שכר עשרים וארבעה אלף שהפיל מישראל. וכמאמר העולם: גמל הלך לבקש קרניים וגזזו לו אזניו – כך בלעם בא לבקש שכר, ונהרג.
'ואת בלעם בן בעור הקוסם' – בתחילה היה נביא ולבסוף קוסם. כמאמר העולם: אשת סגנים ושרים זינתה עם מושכי חבל.
דף ק"ו – ע"ב
'ואת בלעם בן בעור הרגו בני ישראל בחרב… אל חלליהם' – קיימו בו ארבע מיתות בית דין, סקילה ושריפה הרג וחנק.
שנות חיי בלעם – שאל מין את רבי חנינא אם שמע כמה היו שנות חיי בלעם? – השיב: לא נכתב הדבר, אך יש ללמוד מהכתוב 'אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם', ואם כן היה בן ל"ג או ל"ד. אמר לו: שאכן כך נכתב בפנקס בלעם שנהרג בן ל"ג.
מר בריה דרבינא אמר לבנו: בכולם אל תרבה לדרוש, חוץ מעניין בלעם שכל מה שתמצא לדרוש בו דרוש.
'דואג'
נאמר 'דואג', ונאמר 'דוייג' – בתחילה יושב הקב"ה ודואג שמא יצא זה לתרבות רעה, לאחר שיצא אמר ווי שיצא זה.
אמר רבי יצחק:
א. 'מה תתהלל ברעה הגבור חסד א-ל כל היום' – אמר הקב"ה לדואג: לא גבור בתורה אתה, מה תתהלל ברעה, לא חסד א-ל נטוי עליך כל היום.
ב. 'ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי' – אמר הקב"ה לדואג הרשע: מה לך לספר חוקי, כשאתה מגיע לפרשת מרצחים ופרשת מספרי לשון הרע מה אתה דורש בהם. 'ותשא בריתי עלי פיך' – אין תורת דואג רק מהשפה ולחוץ.
ג. 'ויראו צדיקים וייראו ועליו ישחקו' – בתחילה 'ייראו' ולבסוף 'ישחקו'.
ד. 'חיל בלע ויקאנו מבטנו ירשנו א-ל' – אמר דוד לפני הקב"ה: רבש"ע, ימות דואג. אמר לו: חיל בלע ויקיאנו. אמר לפניו: מבטנו יורישנו א-ל.
ה. 'גם א-ל יתצך לנצח' – אמר הקב"ה לדוד: יבוא דואג לעולם הבא. אמר לפניו: גם א-ל יתצך לנצח'. 'יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה' – אמר הקב"ה: יאמרו שמעות בית המדרש משמו. אמר לפניו: 'יחתך ויסחך מאהל'. יהיו לו בנים רבנן. אמר: 'ושרשך מארץ חיים סלה'.
ו. 'איה שקל' – ששוקל כל קלים וחמורים שבתורה. 'איה ספר את המגדלים' – שהיה סופר שלש מאות הלכות פסוקות במגדל הפורח באוויר.
חכמת דואג – לרבי: ארבעה מאות איבעיות שאלו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באוויר, ולא פשטו. לרבא: מה החידוש? והלא בשנות רבי יהודה היה כל הלימוד גמרא במסכת נזיקין, וכשהגיע רב יהודה למשנה 'אשה שכובשת ירק בקדירה' וי"א 'זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים', אמר: הוויות דרב ושמואל אני רואה כאן. ואנחנו שונים במסכת עוקצין בשלושה עשרה ישיבות. ואף על פי כן רק כששלף רבי יהודה מנעלו הגיע גשם, ואנו צווחים ואין משגיח בנו, רק הקב"ה את ליבנו, שנאמר 'וה' יראה ללבב'. לרב משרשיא:דואג ואחיתופל לא ידעו הלכה לפרשה כתיקנה. למר זוטרא: והלא נאמר 'איה ספר איה שקל איה ספר את המגדלים', אלא שלא זכו שתיקבע הלכה כמותם, שנאמר 'סוד ה' ליראיו'.
לא מת דואג – לרב אמי: עד ששכח תלמודו – שנאמר, 'הוא ימות באין מוסר וברב אולתו ישגה'. לרב אשי: נצטרע, שנאמר 'הצמתה כל זונה ממך'.
אמר רבי יוחנן:
א. שלשה מלאכי חבלה הזדמנו לדואג – א, ששכח תלמודו. ב, שרף נשמתו. ג, פיזר עפרו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
ב. דואג ואחיתופל: לא ראו זה את זה, שדואג – בימי שאול, ואחיתופל – בימי דוד.
ג. דואג ואחיתופל: לא חצו ימיהם, שנאמר 'אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם', שנות חיי דואג – ל"ד שנים, של אחיתופל – ל"ג שנים.
ד. קרא דוד לאחיתופל: בתחילה קראו – 'רבו', ולבסוף קראו – 'חבירו', ולבסוף קראו – 'תלמידו'.
******************
דף ק"ז – ע"א
לעולם אל יביא אדם עצמו לידי ניסיון – שהרי דוד מלך ישראל הביא את עצמו לידי ניסיון ונכשל. אמר לפניו: ריבונו של עולם, מפני מה אומרים 'אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב', ואין אומרים 'אלוקי דוד' ? השיב: הם עמדו בניסיון לפני. ביקש: 'בחנני ה' ונסני'. והשיבו שיעשה עמו מה שלא עשה עמהם שהודיע לו שינסנו בדבר ערוה. מיד 'ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו' – כדי שלא יהרהר ביום הפך משכבו של לילה למשכבו של יום, ונתעלם ממנו הלכה 'אבר קטן יש באדם משביעו רעב ומרעיבו שבע'. 'ויתהלך על גג בית המלך וירא אשה…' – בת שבע חפפה ראשה תחת כוורת, בא שטן ונדמה לציפור, וירה בו חץ, ונתגלתה הכוורת וראה אותה דוד, מיד 'וישלח דוד וידרש לאשה'.
'בחנת לבי פקדת לילה צרפתני בל תמצא זמתי בל יעבר פי' – הלואי היה בפי רסן שלא אומר שינסני השם.
'דרש רבא'
א. 'למנצח לדוד בה' חסיתי איך תאמרו לנפשי נודי הרכם צפור' – אמר דוד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מחול לי על אותו עון, שלא יאמרו הר שבכם צפור נדדתו.
ב. 'לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדברך תזכה בשפטך' – אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: גלוי וידוע לפניך שהיתי יכול לכפות את יצרי, אלא כדי שלא יאמרו שניצח העבד את אדונו.
ג. 'כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד' – ראויה היתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית, אלא שבאה אליו במכאוב. וכן תנא דבי רבי ישמעאל: ראויה היתה לדוד בת שבע בת אליעם, אלא שאכלה פגה.
ד. 'ובצלעי שמחו ונאספו נאספו עלי נכים ולא ידעתי קרעו ולא דמו' – אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שאם היו קורעים את בשרי לא היה דמי שותת, ולא עוד אלא בשעה שהם עוסקים בארבע מיתות בית דין פוסקים הם ממשנתם ואומרים לי: דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה ? אמרתי להם: הבא על אשת איש – מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין פני חבירו ברבים – אין לו חלק לעולם הבא.
'אמר רב יהודה אמר רב'
א. 'יגעתי באנחתי אשחה בכל לילה' – גם בשעת חליו קיים שמנה עשרה עונות, כדי שלא לעגנן.
ב. ביקש דוד לעבוד עבודה זרה – שנאמר 'ויהי דוד בא עד הראש…', ואין ראש אלא עבודה זרה, שנאמר 'והוא צלמא רישיה די דהב טב', ובא חושי הארכי קרוע כתונת ואדמה על ראשו, אמר לו: יאמרו מלך שכמותך יעבוד עבודה זרה. השיבו: מלך שכמותי יהרגנו בנו, מוטב יעבוד עבודה זרה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא. אמר: מדוע נשאת יפת תואר. השיבו: התורה התירה. אמר לו: לא דרשת סמוכים? וסמוך לזה 'כי יהיה לאיש בן סורר ומורה' – כל הנושא יפת תואר יש לו בן סורר ומורה.
אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, 'שגיאות מי יבין' – מחל לו. 'ומנסתרות נקני' – מחל לו. 'גם מזדים חשוך עבדך' – מחל לו. 'אל ימשלו בי אז איתם' – לא ידרשו חכמים בחטאי, והסכים. 'ונקיתי מפשע רב' – שלא יכתב סרחוני. השיבו: אי אפשר, ומה אות י' שנטלתי משרי עומד וצווח כמה שנים עד שבא יהושע והוספתי לו, כל הפרשה כולה על אחת כמה וכמה. 'ונקיתי מפשע רב' – אמר: מחול לי על אותו עון כולו. השיב: כבר עתיד שלמה בנך לומר בחכמתו 'היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה, כן הבא על אשת רעהו לא ינקה כל הנגע בה'. אמר לו: כל הכי נטרד ההוא גברא? אמר לו: קבל עליך יסורים. וקיבל עליו.
דף ק"ז – ע"ב
נענש ששה חדשים, נצטרע דוד – שנאמר, 'תחטאני באזוב ואטהר תכבסני ומשלג אלבין'. נסתלקה ממנו שכינה – שנאמר, 'השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני'. פירשו ממנו סנהדרין – שנאמר, 'ישובו לי יראיך'. חשבון ששה חדשים: 'והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה, בחברון מלך שבע שנים, ובירושלים מלך שלשים ושלש שנים', ונאמר 'בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים', ששה חדשים שלא חישב כיון שהיה מצורע.
אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, מחול לי על אותו עון – מחול לך. 'עשה עמי אות לטובה ויראו שנאי ויבשו כי אתה השם עזרתני ונחמתני' – אמר לו, בחייך איני מודיע, אבל אני מודיע בחיי שלמה בנך, שבשעה שבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קודש הקדשים, דבקו שערים זה בזה אמר עשרים וארבעה רננות ולא נענה, אמר 'שאו שערים…', 'שאו שערים… ויבא מלך הכבוד…', ולא נענה. כיון שאמר 'ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דויד עבדך', מיד נענה. באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה, וידעו כל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו העון.
'גחזי'
מקור שאין לגחזי חלק לעולם הבא: שנאמר, 'וילך אלישע דמשק ויבא אלישע' – שהלך להחזיר את גחזי בתשובה, ולא חזר. אמר לו: חזור בך. אמר לו: כך מקובלני ממך, החוטא ומחטיא הרבים אין מספיקים בידו לעשות תשובה.
חטא גיחזי: י"א: אבן שואבת תלה לחטאת ירבעם והעמידה בין שמים לארץ. וי"א: שחקק שם בפיה והיתה מכרזת ואומרת 'אנכי' ו'לא יהיה לך'. וי"א שדחה החכמים מעל אלישע.
לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת – לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידים, שנאמר 'ויאמר נעמן הואל וקח… ויצר ככרים כסף… ויאמר אליו אלישע מאין גחזי, ויאמר לא הלך עבדך אנה ואנה, ויאמר אליו לא לבי הלך כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך העת לקחת את הכסף ולקחת בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות'. שבאותה שעה היה אלישע יושב ודורש בשמונה שרצים, ונעמן שר צבא מלך ארם היה מצורע, אמרה לו שבויה מישראל שילך לאלישע וירפאהו. כשבא אמר לו שיטבול בירדן. ואמר שעושה עמו שחוק, אך אנשים שעמו שכנעו אותו לנסות. טבל ונתרפא. נתן לו כל הנ"ל, ולא הסכים לקבל. כשנפטר ממנו הלך גחזי ונטל ממנו, וכשראה אלישע שפרחה בו צרעת על ראשו, אמר לו: רשע, הגיע עת ליטול שכר שמנה שרצים, וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם ויצא מלפניו מצורע כשלג.
'וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער' – גחזי ושלשת בניו.
{רבי יהושע בן פרחיה}
יצר תינוק ואשה – תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.
שלשה חלאים חלה אלישע – א, שגירה דובים בתינוקות. ב, שדחפו לגחזי בשתי ידים. ג, שמת בו.
עד אברהם לא היתה זקנה – ולא הבחינו בין אברהם ליצחק, ביקש אברהם שתהא זקנה, שנאמר 'ואברהם זקן בא בימים'.
עד יעקב לא היה אדם חולה קודם שמת – ביקש יעקב רחמים על כך, שנאמר 'ויאמר ליוסף הנה אביך חולה', כדי שיהא זמן לקרוביו לבוא אליו לפני מיתתו.
עד אלישע לא היה אדם מתרפא מחולי – בא אלישע וביקש רחמים על כך, שנאמר 'ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו', הרי שיש חולי שאין מת בו.
**********************
דף ק"ח – ע"א
משנה: דור המבול – אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדים בדין, שנאמר, 'לא ידון רוחי באדם לעולם' – לא דין ולא רוח. דור הפלגה – אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר, 'ויפץ השם אותם משם על פני כל הארץ' – בעולם הזה, 'ומשם הפיצם ה' – לעולם הבא. אנשי סדום – אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר, 'ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד' – רעים בעולם הזה וחטאים לעולם הבא, אבל עומדים בדין. לרבי נחמיה: אלו ואלו אין עומדים בדין, שנאמר 'על כן לא יקומו רשעים במשפט' – זה דור המבול, 'וחטאים בעדת צדיקים' – אלו אנשי סדום. אמרו לו: אינם עומדים בעדת צדיקים אבל עומדים בעדת רשעים.
דור המדבר – לרבי עקיבא: אין להם חלק לעולם הבא, ואין עומדים בדין, שנאמר, 'במדבר הזה יתמו ושם ימותו'. לרבי אליעזר: עליהם נאמר 'אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח'.
עדת קרח – לרבי עקיבא: אינה עתידה לעלות, שנאמר 'ותכס עליהם הארץ' – בעולם הזה, 'ויאבדו מתוך הקהל' – לעולם הבא. לרבי אליעזר: עליהם נאמר 'ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל'.
דור המבול – א. לרבי עקיבא: אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר, 'וימח את כל היקום' – בעולם הזה, 'וימחו מן הארץ' – לעולם הבא. ב. לרבי יהודה בן בתירא: לא חיים ולא נדונים, שנאמר, 'לא ידון רוחי באדם לעולם' – לא דין ולא רוח, דבר אחר: לא ידון רוחי – שלא תהא נשמתם חוזרת לנדנה. ג. לרבי מנחם בר יוסף: אפילו בשעה שהקדוש ברוך הוא מחזיר נשמות לפגרים מתים, נשמתם קשה להם בגיהנום, שנאמר 'תהרו חשש תלדו קש רוחכם אש תאכלכם'.
דור המבול: נתגאו בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה שנאמר, 'בתיהם שלום מפחד ולא שבט אלוה עליהם', ועוד פסוקים. והיא גרמה שאמרו 'לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו' – כלום צריכים אנו לו רק לטיפת גשמים, יש לנו נהרות ומעינות שאנו מסתפקים מהם. אמר הקב"ה: בטובה שהשפעתי להם בה מכעיסים אותי, ובה אני דן אותם. לרבי יוסי: נתגאו בשביל גלגל העין שדומה למים, שנאמר 'ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו', לפיכך דן אותן במים שדומה לגלגל העין.
דור המבול קלקלו ברבה – שנאמר, 'וירא ה' כי רבה רעת האדם', ונידונו ברבה – שנאמר, 'כל מעינות תהום רבה'.
שלשה מעינות נשתיירו מהמבול – א. בלועה דגדר, ב. חמי טבריא, ג. עיניא רבתי דבירם.
'כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ' – שהרביעו בהמה על חיה, וחיה על בהמה, והכל על אדם, ואדם על הכל. וכולם חזרו חוץ מעוף הנקרא תושלמי.
'ויאמר ה' לנח קץ כל בשר בא לפני' – בא וראה כמה גדול כוחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר 'כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ', ונאמר 'החמס קם למטה רשע לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם ולא נה בהם' – זקף עצמו כמקל ועמד לפני הקדוש ברוך הוא ואמר: ריבונו של עולם, לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם ולא נה בהם.
'נחמתי כי עשיתים, ונח מצא חן בעיני ה' – גם על נח נחתך גזר הדין אלא שמצא חן בעיני השם
'וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ' – אמר הקב"ה: יפה עשיתי שתיקנתי להם קברות בארץ. דבר אחר: לא יפה עשיתי שתיקנתי להם קברות בארץ.
'אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו' – לרבי יוחנן: 'בדורותיו' ולא בדורות אחרים. משל לחבית של יין המונחת במרתף של חומץ, במקומה ריחה נודף שלא במקומה אין ריחה נודף. לריש לקיש: 'בדורותיו' כל שכן בדורות אחרים. משל לצלוחית פלייטון שמונחת במקום הטינופת, במקומה ריחה נודף, וכל שכן במקום הבוסם.
'וימח את כל היקום אשר על פני האדמה' – גם הבהמה שלא חטאה, משל לאדם שעשה חופה לבנו והתקין מכל מיני סעודה, לימים מת בנו עמד ופיזר את חופתו, אמר: כלום עשיתי אלא בשביל בני, עכשיו שמת חופה למה לי, גם הקדוש ברוך הוא אמר: כלום בראתי בהמה וחיה רק בשביל אדם, עכשיו שאדם חוטא בהמה וחיה למה לי.
'מכל אשר בחרבה מתו' – ולא דגים שבים.
'קל הוא על פני מים תקלל חלקתם בארץ' – שהיה נח הצדיק מוכיח בהם ואומר להם: עשו תשובה, ואם לא מביא עליכם הקדוש ברוך הוא את המבול ומקפה נבלתכם על המים כזיקין, שנאמר 'קל הוא על פני מים', ולא עוד אלא שלוקחים מהם קללה לכל באי עולם שנאמר 'תקלל חלקתם בארץ'.
'לא יפנה דרך כרמים' – (שהיו מפנים דרך כרמים). אמרו: ומי מעכב, אמר להם: פרידה אחת יש לי להוציא מכם (מתושלח). אמרו: אם כן לא נפנה דרך כרמים – לא נחזור מסורינו.
דף ק"ח – ע"ב
'לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל' – היה נח הצדיק מוכיח אותם ואמר להם דברים שהם קשים כלפידים, והיו מבזים אותו ואומרים לו: זקן, תיבה זו למה. השיב: הקב"ה מביא עליכם את המבול. אמרו: אם מבול של אש – יש לנו דבר אחר ו'עליתה' שמה, ואם של מים, אם מהארץ – יש לנו עששיות של ברזל שאנו מחפים בהם את הארץ, ואם מהשמים – יש לנו דבר ו'עקב' שמו, וי"א 'עקש' שמו. אמר להם: הוא מביא (שכבת זרע או מים) מבין עקבי רגליכם ואי אפשר לכסות אותם, שנאמר 'נכון למועדי רגל'.
מימי המבול קשים כשכבת זרע (רותחים ועבים) – שנאמר 'נכון למועדי רגל'.
ברותחים קלקלו – בעבירה, וברותחים נידונו – שנאמר, 'וישוכו המים' ונאמר 'וחמת המלך שככה'.
'ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ' – א. אלו ימי אבילות של מתושלח, ללמדך שהספד הצדיקים מעכב הפורענות. ב. דבר אחר: 'לשבעת' – ששינה עליהם הקב"ה סדר בראשית, שהיתה חמה יוצאת ממערב ושוקעת במזרח. ג. דבר אחר: שקבע להם הקב"ה זמן גדול ואחר כך זמן קטן. ד. דבר אחר: הטעימם מעין העולם הבא כדי שידעו מה טובה מנעו מהם.
'מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו' – אין אישות לבהמה, אלא מאותם שלא נעבדה בהם עבירה, והעביר לפני התיבה, כל שהתיבה קולטת בידוע שלא נעבדה בהם עבירה, וכל שאין התיבה קולטת בידוע שנעבדה בה עבירה, לרבי אבהו: הכניס מאותם שבאו מאיליהם.
'עצי גופר' – י"א: מבליגה. וי"א: גולמיש.
'צוהר תעשה לתבה' – קבע בה אבנים טובות ומרגליות כדי שיהיו מאירות לכם כצהרים.
'ואל אמה תכלנה מלמעלה' – שכך היא מתקיימת.
'תחתים שנים ושלישים תעשה' – תחתיים – לזבל, אמצעיים – לבהמה, עליונים – לאדם.
'וישלח את העורב' – תשובה ניצחת השיב עורב לנח, אמר לו: רבך שונאני – מן הטהורים שבעה מן הטמאים שנים, ואתה שנאתני – שאתה מניח ממין שבעה ושולח ממין שנים, אם פוגע בי שר חמה או שר צינה לא נמצא עולם חסר בריה אחת, או שמא לאשתי אתה צריך. אמר לו: רשע, במותר לי נאסר לי, בנאסר לי לא כל שכן – שנאמר 'ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך, ונאמר 'צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך' – הרי שנאסרו בתשמיש המטה.
שלשה שימשו בתיבה, ולקו: א. כלב – נקשר, ב. עורב – רוקק הזרע לפי הנקבה, ג. חם – לקה בעורו, שיצא ממנו כוש.
'וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים' – מכאן שדירת עופות טהורים עם הצדיקים.
'והנה עלה זית טרף בפיה' – אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורים כזית ומסורים בידך, ואל יהיו מתוקים כדבש ומסורים ביד בשר ודם.
'למשפחותיהם יצאו מן התבה' – 'למשפחותם' ולא הם.
שאל אליעזר עבד אברהם את שם בן נח: 'למשפחותיהם יצאו מן התבה' הרי שהיו כל אחד לבדו, ואיך הכנתם לכל אחד ואחר חפצו? השיבו: צער גדול היה לנו בתיבה, בריה שדרכה להאכילה ביום – האכלנו ביום, שדרכה להאכילה בלילה – האכלנו בלילה. ולא ידע נח מה אוכלת הזיקית, פעם אחת פתח רימון ונפלה ממנו תולעת ואכלה, וכך ידע מה להאכילה. אריה – חמה אחזתו ולא היה צריך מזונות, שאין לך חמה שזנה פחות מו' ימים ויותר מי"ב ימים. 'אורשינה' (עוף החול) ראהו נח ספון מחדרו, ואמר לו שכיון שראה שטרוד לא רצה להטרידו לבקש מזונו. בירכו נח שלא ימות לעולם, שנאמר 'ואמר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים'.
אמר שם הגדול לאליעזר: מה עשיתם כנגד מלכי מזרח ומערב. השיבו: הושיב הקב"ה את אברהם מימינו, וזרקנו עפר ונהיה לחרבות וקש ונהיה לחיצים.
*******************
דף ק"ט – ע"א
נחום איש גם זו אמר על כל מקרה: גם זו לטובה. כשהוצרכו ישראל לשלוח דורון למלך שלחוהו עמו כיון שמלומד בנסים / כשבא למלון וסיפר מה יש לו גנבו הדורון שבארגז ושמו תחתיו עפר / כשבא לפני המלך וראה שיש בו עפר ביקש להורגו. אמר 'גם זו לטובה' / בא אליהו כדמות אחד מהם, ואמר: שמא הוא מעפר אברהם אבינו שנהפך עפרו לחרבות וקשו לחיצים / היה להם מלחמה עם מחוז שלא יכלו לו, ניסו לזרוק אותו עפר ונהיה לחיצים / הכניסו לנחום לבית גנזי המלך למלאות הארגז בזהב / כשבא למלון וסיפר להם הלכו למלך להביא עוד עפר, ונמצא סתם עפר, והרגו.
דור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא – אמרו: נבנה מגדל ונעלה לרקיע ונכה אותו בקרדומות כדי שיזובו מימיו. צחקו במערבא מדוע בנו בבקעה והרי היה להם לבנותו על אחד ההרים.
דור הפלגה נחלקו לשלשה כיתות – אחת אומרת נעלה ונשב שם – הפיצם השם, ואחת אומרת נעלה ונעשה מלחמה – נעשו קופים ורוחות ושדים ולילין, ואחת אומרת נעלה ונעבוד עבודה זרה – בלבל לשונם, כאמור 'כי שם בלל ה' שפת כל הארץ'.
רבי נתן אומר כולם לשם עבודה זרה נתכוונו – שאמרו 'נעשה לנו שם', ונאמר בעבודה זרה 'ושם אלהים אחרים לא תזכירו'.
מגדל דור הפלגה – שליש – נשרף, שליש – נבלע, שליש – קיים. כל העומד סביב המגדל ורואה אוירה וגובהה – משכח. ולכן בבל ובורסיף סימן רע לתורה, 'בורסיף' – בור שנתרוקן מימיו.
אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא – שנאמר 'ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד', רעים בעולם הזה וחטאים לעולם הבא. לרב יהודה: 'רעים' – בגופם, כנאמר 'ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים', 'וחטאים' – בממונם, כנאמר 'והיה בך חטא', 'לה' – זה ברכת השם, 'מאוד' – שמתכוונים וחוטאים. לברייתא: 'רעים' – בממונם, כנאמר 'ורעה עינך באחיך האביון', 'וחטאים' – בגופם, כנאמר 'וחטאתי לאלוקים', 'לה' – זה ברכת השם, 'מאוד' – זה שפיכות דמים, כאמור 'וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאוד'.
נתגאו אנשי סדום רק על טובה שהשפיע להם הקב"ה – שנאמר, 'ארץ ממנה יצא לחם ותחתיה נהפך כמו אש מקום ספיר אבניה ועפרת זהב לו נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה לא הדריכוהו בני שחץ לא עדה עליו שחל', אמרו: וכי מאחר שארץ ממנה יצא לחם ועפרת זהב לו למה לנו עוברי דרכים שאין באים אלינו אלא לחסר ממון, בואו ונשכח תורת רגל מארצנו.
'עד אנה תהותתו על איש תרצחו כולכם כקיר נטוי גדר הדחויה – שהיו נותנים עיניהם בבעלי ממון ומושיבים אותם אצל קיר נטוי ודוחים אותם עליהם, ובאים ונוטלים ממונם.
'חתר בחשך בתים יומם חתמו למו לא ידעו אור' – שהיו נותנים עיניהם בבעלי ממון ומפקידים אצלו אפרסמון ומניחים אותו בבית גנזיהם, לערב באים ומריחים אותו ככלב שנאמר 'ישובו לערב יהמו ככלב ויסובבו עיר', ובאים וחותרים שם ונוטלים הממון. וכשדרש זאת רבי יוסי בציפורי חתרו הגנבים באותו לילה שלש מאות מחתרות בציפורי, וכשבאו לטעון לו התנצל שלא ידע שיבואו הגנבים. כשנפטר רבי יוסי שפעו מרזבי ציפורי דם.
דף ק"ט – ע"ב
תקנת אנשי סדום: א. מי שיש לו שור אחד – ירעה את כל בהמות העיר יום אחד, ומי שאין לו כלל שוורים – ירעה אותם שני ימים. נתנו ליתום בן אלמנה לרעות את השוורים, הלך ושחט, ואמר: מי שיש לו שור יקבל עור אחד, ומי שאין לו יקבל שני עורות – כשם שבתחילת דין מי שאין לו שוורים רועה כפול ממי שיש לו, כך בסוף דין. ב. העובר את הנהר על ידי מעבורת – נותן לבעליה זוז אחד, ומי שלא עבר דרכה – נותן שני זוזים. ג. המגבל לבנים ולפניו שורה של לבנים, בא כל אחד מאנשי העיר ולקח לבינה אחת באומרו: וכי מה החסרתי אותך, והלא לקחתי רק לבינה אחת. ד. השוטח לפניו שום או בצל לייבש, בא כל אחד ונוטל אחד כנ"ל.
ארבעה דיינים היו בסדום – שקראי, שקרוראי, זייפי, מצלי דינא. מי שהכה אשת חבירו, והפילה הולד – אומרים לבעלה: תן לו את אשתך עד שתשוב להתעבר. מי שחתך אוזן חמור חבירו – פסקו שיתן לו החמור עד שיצמיח אוזן חדשה. מי שפצע חבירו – אמרו למוכה: תן לו שכר על שהקיז לך דם. מי שעבר במים, ולא השתמש במעבורת – יתן ח' זוזים.
פעם נקלע כובס לסדום, ועבר הנהר, אמרו לו: תן ד' זוזים. והשיב שעבר במים. אמרו לו: אם כן תן ח'. לא נתן ופצעו. בא לפני הדיין, ופסק לו שיתן שכר על הקזת דמו ועוד ח' זוז על שעבר הנהר.
אליעזר עבד אברהם נקלע לסדום, פצעו, בא לפני הדיין, ופסק לו שיתן שכר הקזת דם. נטל מקל ופצע את הדיין, ואמר לו שיתן השכר שמגיע לו על הקזת הדם לזה שהיכה אותו תחילה.
מיטת אנשי סדום שהיו מלינים עליה אורחים – כאשר היה האורח ארוך יותר מהמיטה היו חותכים אותו, ואם היה נמוך מדאי היו מותחים אותו. כשנקלע לשם אליעזר ורצו להשכיבו, אמר להם שמיום שמתה אמו נדר שלא לישן על מיטה.
כאשר היה נקלע עני לסדום – נתנו לו כל אחד דינר ושם הנותן כתוב על המטבע, ולא נתנו לו פת כדי שימות, וכשמת בא כל אחד ונטל מטבע.
אנשי סדום התנו ביניהם שכל מי שמזמין אורח לסעודת שמחה יקחו ממנו בגדיו – פעם נקלע אליעזר שם לסעודה, והתיישב בסוף הקרואים, וכששאלוהו מי הזמינו אמר ליושב בצידו אתה הזמנתני, חשש הלה שישמעו דבריו ויקחו בגדיו ולכן ברח, וכך עשה לכולם עד שברחו כולם ואכל אליעזר את כל הסעודה.
'ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה' – על עיסקי נערה, שהוציאה פת לעני בכד כשהלכה לשאוב מים, ונתגלה הדבר לבני סדום, ומשחוה בדבש והניחוה בראש החומה, עד שבאו הדבורים ואכלוה.
מרגלים אין להם חלק לעולם הבא: שנאמר 'וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה', 'וימותו' – בעולם הזה, 'במגפה' – לעולם הבא.
'קורח'
עדת קורח – לרבי עקיבא: אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר 'ותכס עליהם הארץ' – בעולם הזה, 'ויאבדו מתוך הקהל' – לעולם הבא. לרבי אליעזר: עליהם נאמר הכתוב 'ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל'. לרבי יהודה בן בתירא: הרי הם כאבידה המתבקשת, שנאמר 'תעיתי כשה אובד בקש עבדך כי מצותיך לא שכחתי'.
'ויקח' – לקח מקח רע לעצמו. 'קורח' – שנעשה קרחה בישראל. 'בן יצהר' – בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים. 'בן קהת' – בן שהקהה שיני מולידיו. 'בן לוי' – בן שנעשה לויה בגיהנום. ולא נכתב 'בן יעקב' – בן שעקב עצמו לגיהנום, משום שביקש יעקב רחמים על עצמו, כנאמר 'בסודם אל תבוא נפשי' – אלו מרגלים, 'בקהלם אל תחד כבודי' – זה עדת קרח.
'דתן' – שעבר על דת א-ל. 'אבירם' – שאיבר עצמו מלעשות תשובה. 'ואון' – שישב באנינות, 'פלת' – שנעשו לו פלאות, 'בן ראובן' – בן שראה והבין.
*******************
דף ק"י – ע"א
אשת און בן פלת אמרה לו: מאי נפקא לך מינה, בין אם משה יהיה הרב, ובין אם קורח הרב, אתה רק תישאר תלמיד. שאל אותה מה יעשה שהרי היה בעדת קורח ונשבע שאם יקראו יבוא עמהם. אמרה: יודעת אני שכל אנשי העדה קדושים הם ואין מסתכלים בערוה, שב ואל תעשה ואני אצילך.השקתה אותו יין עד שנשתכר, והשכיבה אותו בתוך האוהל, ישבה בפתח האוהל כששערותיה סתורות, וכל מי שבא לקרוא לו וראה אותה חזר לאחוריו, ובין כך ובין כך נבלע עדת קורח.
אשת קורח אמרה לו: ראה מה עושה משה, הוא עצמו מלך, ואת אחיו מינה לכהן גדול, ואת בני אחיו לסגני כהונה. כשמביאים תרומה אומר שיהא לכהן, וכשנותנים לכם מעשר אומר לכם ליתן תרומת מעשר לכהן. ומפני שנתן עיניו בשערכם, שלא יהיה בכם בעל צורה כמותו גוזז את כל שערכם, ומשחק בכם כאילו הייתם שוטים, ואתם חשובים עליו כרעי. השיב לה: והרי גם משה עצמו גילח כל שערו. השיבה: כיון שכל מה שאתם עושים לכבודו אתם עושים, אומר 'תמות נפשי עם פלישתים'. ועוד, שאמר לכם לעשות פתיל תכלת על כנפי בגדיכם, ואם המצוה היא בתכלת מדוע לא יעשו כל הבגד ממנו, הוצא אתה בגדי תכלת, וכסה בהם את כל בני בית מדרשך.
חכמות נשים בנתה ביתה – זו אשת און בן פלת, 'ואולת בידה תהרסנה' – זו אשת קורח.
'ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתים' – מיוחדים שבעדה. 'קריאי מועד' – שיודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים. 'אנשי שם' – שהיה להם שם בכל העולם.
'וישמע משה ויפול על פניו' – שחשדוהו מאשת איש, שנאמר 'ויקנאו למשה במחנה' – וכל אחד קינא את אשתו ממשה, שנאמר 'ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה'.
אין מחזיקים במחלוקות שנאמר 'ויקם משה וילך אל דתן ואבירם'. וכל המחזיק עובר בלאו של 'ולא יהיה כקורח וכעדתו', לרב אשי ראוי להצטרע – שנאמר כאן 'ביד משה לו' ונאמר 'ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך'.
כל החולק על מלכות בית דוד ראוי להכישו נחש – שנאמר 'ויזבח אדניהו צאן ובקר ומריא עם אבן הזוחלת', ונאמר 'עם חמת זוחלי עפר'.
החולק על רבו – כחולק על השכינה, שנאמר 'בהצותם על ה'. העושה מריבה עם רבו – כעושה עםשכינה, שנאמר 'המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה". המתרעם על רבו – כמתרעם על השכינה – שנאמר 'לא עלינו תלונתיכם כי על ה'. המהרהר אחר רבו – כמהרהר אחר שכינה, שנאמר 'וידבר העם באלוקים ובמשה'.
'עושר שמור לבעליו לרעתו' – זה עושר של קרח.
'ואת כל היקום אשר ברגליהם' – זה ממון האדם שמעמידו על רגליו. משוי שלש מאות פרידות לבנות היו מפתחות העשויות מעור של בית גנזיו של קרח.
שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים – א, נתגלה לקרח, ב, נתגלה לאנטונינוס בן אסוירוס, ג, גנוזה לצדיקים לעתיד לבוא.
קורח – לרבי יוחנן: לא מהבלועים, שנאמר 'ואת כל האדם אשר לקורח' ולא קורח. ולא מהשרופים – שנאמר 'באכול האש את חמישים ומאתים איש' ולא קרח. לברייתא: היה בשניהם – שנאמר 'ותבלע אותם ואת קורח', 'ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמישים ומאתים איש' וקורח עמהם.
'שמש ירח עמד זבלה לאור חציך יהלכו' – מלמד שעלו שמש וירח לזבול ואמרו: ריבונו של עולם אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא ואם לאו לא נצא, עד שזרק בהם חצים ואמר: בכבודי לא מחיתם בכבוד בשר ודם מחיתם, ועד היום אין יוצאים עד שמכים בהם בחיצים.
'ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה' – אמר משה לפני הקב"ה: אם בריאה גיהנום מוטב, ואם לא יברא השם, ואין הכוונה לבריאה ממש שהרי אין כל חדש תחת השמש, אלא שיקרב הפתח לכאן.
'ובני קרח לא מתו' – מקום נתבצר להם בגיהנום וישבו עליו ואמרו שירה. וסיפר רבה בר בר חנה שפעם הלך בדרך, ואמר לו סוחר ישמעאלי בא ואראך בלועי קרח, וראה שני נקבים שיוצא מהם עשן, נטל גיזת צמר שרויה במים והניחה בראש הרומח והעבירה מעל הנקבים ונשרפה, ושמע שאומרים 'משה ותורתו אמת, והן בדאים'.
דף ק"י – ע"ב
דור המדבר – לרבי עקיבא: אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר 'במדבר הזה יתמו' – בעולם הזה, 'ושם ימותו' – בעולם הבא. ואומר 'אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי'. לרבי אליעזר: באים, שנאמר 'אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח', ו'אשר נשבעתי באפי' – באפי נשבעתי וחוזרני בי. ופסוק שהביא רבי אליעזר מבאר רבי אליעזר בן קרחה שהוא כנגד דורות הבאים: 'אספו לי חסידי' – אלו צדיקים שבכל דור ודור, 'כרתי בריתי' – אלו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמם לתוך כבשן האש, 'עלי זבח' – אלו ר' עקיבא וחביריו שמסרו עצמם לשחיטה על דברי תורה. לרבי שמעון בן מנסיא: באים, שנאמר 'ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה'. אמר רבי יוחנן שמדברי רבי עקיבא על דור המדבר, עזב חסידות ללמד זכות על עם ישראל, שהיה יכול לדרוש מהנאמר 'הלך וקראת באזני ירושלים לאמר זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה' – מה אחרים באים בזכותם של דור המדבר, הם עצמם לא כל שכן.
משנה . עשרת השבטים – לרבי עקיבא: אינם עתידים לחזור – שנאמר 'וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה', כיום שהולך ואינו חוזר. לרבי אליעזר: 'כיום הזה' – מה יום מאפיל ומאיר אף עשרת השבטים שאפילה להם, כך עתידה להאיר להם. לרבי שמעון: אם מעשיהם כיום הזה – אינם חוזרים, ואם לא – חוזרים.
עשרת השבטים – לרבי עקיבא: אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר 'ויתשם ה' מעל אדמתם' – בעולם הזה, 'וישליכם אל ארץ אחרת' – לעולם הבא. לרבי: הם באים לעולם הבא, שנאמר 'ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים' וגו'. אמר רבי יוחנן שמדברי רבי עקיבא על עשרת השבטיםעזבחסידות ללמד זכות על עם ישראל – שיכול לדרוש מפסוק 'הלך וקראת את הדברים… לא אטור לעולם' שכל ישראל עתידים לחזור.
קטני בני רשעי ישראל – לרבן גמליאל: אינם באים לעולם הבא, שנאמר 'כי הנה היום בא… אשר לא יעזב להם שורש וענף' – שורש בעולם הזה וענף לעולם הבא. לרבי עקיבא: הם באים לעולם הבא, שנאמר 'שומר פתאים ה' ובכרכי הים קוראים לינוקא 'פתיא', ואומר 'גדו אילנא וחבלוהי ברם עקר שרשוהי בארעא שבקו' (האילן ייעקר, אבל שורשיו ישאר בארץ), והפסוק 'לא יעזב להם שורש וענף' הוא שלא יניח להם לא מצוה ולא שיורי מצוה. דבר אחר: 'שורש' זו נשמה 'וענף' זה הגוף.
קטני בני רשעי אומות העולם – דברי הכל אינם באים לעולם הבא, שנאמר 'ותאבד כל זכר למו'.
מאימתי בא קטן לעולם הבא: א. י"א: משנולד – שנאמר, 'יבא ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה'. ב. י"א: משעה שמתחיל לדבר – שנאמר, 'זרע יעבדנו יספר לה' לדור'. ג. לרבינא: משעה שנזרע – שנאמר, 'זרע יעבדנו'. ד. לרבי נחמן בר יצחק: משעה שנימול – שנאמר, 'עני אני וגוע מנער נשאתי אמיך אפונה'. ה. לרבי מאיר: משעה שיאמר אמן – שנאמר, 'פתחו שערים ויבא גוי צדיק שמר אמנים', אל תקרי 'שמר אמנים' אלא שאומר אמן.
אמן – אל מלך נאמן.
***************