לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום חמישי ז' אלול תש"פ

מסכת עירובין דף י"ח

דף י"ח ע"א

פרק עושין פסין

עושין פסין לביראות – בורות מים שעמוקים עשרה ודינם כרשות היחיד, ואי אפשר למלאות מהן לרשות הרבים, מקיפים אותם בפסין לעשות את סביבות הבור לרשות היחיד, כדי להשקות את הבהמות.

מנין הפסים: לרבי יהודה ארבעה דיומדין (פירוש עמודים כפולים כמרזב, כצורת אות 'ר') – בארבע פיאות, ונראים כשמונה.לרבי מאיר ארבעה דיומדין וארבעה פשוטים באמצע, וביחד נראים כשתים עשרה.

מידות הפסים: גובהם עשרה טפחים, רוחבן ששה טפחים (אמה), ועוביין כל שהוא.

שיעור הריוח שבין הפסין: כמלא שתי רבקות קשורות ולא מותרות, אחת נכנסת ואחת יוצאת. לרבי מאיר של שלש בקר והן עשר אמות (שוחקות), ולרבי יהודה של ארבע בקר והן י"ג אמות (שוחקות) ושליש (עיין להלן י"ט ע"ב).

שיעור המקום שמקיפים בפסין: כדי שתהא ראשה ורובה של פרה בפנים ושותה. אבל בפחות משיעור זה אסור, שמא ימשך אחר פרתו ויוציא מים חוץ למחיצה. ויותר משיעור זה – לת"ק מותר כמה שירצה, וירבה בפסין לפי שיעור הריוח שמותר להניח ביניהם, ולרבי יהודה מותר רק עד בית סאתיים.

לת"ק בברייתא: עושין פסין בין לבורות ובין לבארות. לחנניא: עושין לבארות של מים חיים, אבל לא לבורות של מים מכונסים שמא יפסקו המים ויתבטלו המחיצות (שלא הותרו פסי ביראות אלא משום מימיהם של בהמת עולי רגלים). לרבי עקיבא: עושים לבארות של רבים ושל יחיד ולבורות של רבים, אבל לא לבורות של יחיד. לרבי יהודה בן בבא: עושים רק לבאר של רבים.

כל מיני תאנים הרעים פטורים מן הדמאי, שלא חס עליהם עם הארץ ומעשרן, חוץ מ'דיופרא' שמוציא פירות פעמיים בשנה, שהוא חשוב וחוששין שלא עישרן.

ויבן ה' אלקים את הצלע – י"א אדם הראשון היה זכר מכאן ונקבה מכאן וחילקו הקב"ה לשנים, וכמו שנאמר 'אחור וקדם צרתני'. וי"א זנב היה לו ונטלו ממנו וברא את חוה, ו'אחור וקדם' היינו אחור למעשה בראשית וקדם לפורענות.

'וייצר' נאמר בשני יודי"ן – למ"ד זכר ונקיבה שברא אותו שני צורות, ולמ"ד זנב משום ש'אוי לי מיצרי' שמצערני אם אעשה רצון קוני, ו'אוי לי מיוצרי' אם אעשה רצון יצרי.

זכר ונקבה בראם – למ"ד שני פרצופים, שמתחילת בריאתו היה זכר ונקיבה. למ"ד זנב, שמתחילה עלתה במחשבה לבראות שנים, ובסוף לא נברא אלא אחד.

'ויבן' ה' אלוקים את הצלע – למ"ד זנב: שהיתה מחוסרת בנין. למ"ד שני פרצופין: א. קילעה הקב"ה לשיער של חוה והביאה לאדם הראשון. ב. בנאה הקב"ה לחוה כבנין אוצר שרחב מלמטה וקצר מלמעלה.

דף י"ח ע"ב

ויביאה אל האדם, מלמד שעשה הקב"ה שושבינות לאדם הראשון – שנשתדל בחיתונו לשמחו ולהתעסק בצרכי סעודת חופה. ומכאן לגדול שיעשה שושבינות לקטן ואל ירע לו.

לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך ואפילו היא אשתו. נזדמנה לו על הגשר יסלקנה לצדדין (ויעבור לפניה). העובר אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעוה"ב.

המונה מעות לאשה מידו לידה או מידה לידו בשביל שיסתכל בה, אפילו דומה למשה רבינו ע"ה שקיבל תורה מהר סיני לא ינקה מדינה של גיהנום.

אחורי ארי ולא אחורי האשה, אחורי אשה ולא אחורי עבודת כוכבים, אחורי עבודת כוכבים ולא אחורי בית הכנסת בשעה שמתפללין (שנראה ככופר שעומד מאחוריהם ואינו נכנס).

כל השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין שדין ולילין.

כשראה אדם שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה ופירש מן האשה, והעלה חגורות של תאנים על בשרו.

מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו וכולו שלא בפניו, כמו שאמר הקב"ה לנח בפניו 'כי אותך ראיתי צדיק לפני', ושלא בפניו נאמר 'נח איש צדיק תמים היה בדורותיו'.

אומרה יונה לפני הקב"ה 'רבוש"ע יהיו מזונותי מרורים כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקים כדבש ותלויים ביד בשר ודם'.

כל בית שנשמעין בו דברי תורה בלילה – שוב אינו נחרב.

מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש בשם של שתי אותיות, שנאמר 'כל הנשמה תהלל י-ה' (אבל שם בן ארבע אותיות ניתן לכהנים בלבד).

נתקללה בבל – נתקללו שכיניה מקללתה, נתקללה שומרון נתברכו שכניה מקללתה.

***************

יום שישי ח' אלול תש"פ

מסכת עירובין דף י"ט

דף י"ט ע"א

לך דומיה תהלה – אדם נתחייב הריגה למלכות בשר ודם מטילין חכה לתוך פיו כדי שלא יקלל את המלך. אבל אם  נתחייב הריגה למקום, שותק. ולא עוד אלא שמשבח, ודומה לו כאילו מקריב קרבן.

בני אדם שעוברין על רצונו של הקב"ה – מעמיקין להם גיהנום ובוכין ומורידין דמעות כמעיין של שיתין, ומצדיקין עליהם את הדין, ואומרים לפניו יפה דנת יפה זכית יפה חייבת ויפה תקנת גיהנום לרשעים וגן עדן לצדיקים.

פושעי עובדי כוכבים – אין חוזרים בתשובה אפילו על פתחו של גיהנום. פושעי ישראל – אין אור גיהנום שולטת בהן ק"ו ממזבח הזהב, ומחוייבין שעה אחת בגיהנום ואברהם אבינו מוציאם, חוץ מישראל שבא על בת עובד כוכבים שאינו מכירו.

שלשה פתחים יש לגיהנום – במדבר, בים, ובירושלים. שבע שמות יש לגיהנום – שאול, אבדון, באר שחת, בור שאון, טיט היון, צלמות, ארץ התחתית.

צריך להרחיק את הפסין מן הבור כשיעור ראשה ורובה של פרה, והן שתי אמות.

דף י"ט ע"ב

שיעור הריוח שבין הפסין: לרבי מאיר כמלא שתי רבקות של שלש בקר, ולרבי יהודה של ארבע. עוביה של פרה – אמה ושני שליש. נמצא שיעורו של רבי מאיר עשר אמות, ושל רבי יהודה י"ג אמות ושליש.

לרבי מאיר – אם האריך בדיומדין כשיעור פשוטין עד שהעמיד ריווח שבינתיים על עשר אמות, ללשון א' ספק (ולא נפשט), וללשון ב' כשר.

לרבי יהודה אם הרחיק בין הפסים יותר מי"ג אמות ושליש, נסתפקו בגמרא אם צריך להעמיד פשוטים באמצע, או להאריך בדיומדין.

היתה שם אבן מרובעת (במקום דיומד) – רואים אם תיחלק ויהיה בה אמה לכאן ולכאן, נידון משום דיומד. היתה שם אבן עגולה – לרבי ישמעאל בנו של ר"י ב"ב רואין אם תחקק ותחלק ויהיה בה אמה לכאן ולכאן נידון משום דיומד, ולת"ק פסול שאין אומרים 'תרי רואין'. וכן נחלקו בתל משופע העולה עשרה טפחים מתוך ארבע אמות.

העמיד קנים – קנה קנה פחות משלשה – כעין דיומד – ללשון א' בגמרא נסתפקו אם הוא מועיל, וללשון ב' מועיל. היו קנים הרבה המחוברים בעץ אחד סמוך לארץ ולמעלה הן מתפרשין – ללשון א' מועיל וללשון ב' ספק.

***************

שבת קודש ט' אלול תש"פ

מסכת עירובין דף כ'

דף כ' ע"א

חצר שראשה נכנס לבין הפסין – מותר לטלטל מתוכה לבין הפסין ומבין הפסין לתוכה, לפי שאין דיורין בין הפסין שיהא אסור משום מוציא מרשותו לרשות חבירו.

שתי חצירות זו אצל זו שראשם נכנס בין הפסין – לרב הונא אסור לטלטל מתוכן לבין הפסין גם אם עירבו שתי החצירות ע"י הפתח שיש במחיצה שביניהם, שמא יאמרו עירוב מועיל לבין הפסין לשתף את החצירות יחד. לרבא אם עירבו מותר, ואם לא עירבו אסור. ואם יש פירצה גדולה בסוף המחיצה שביניהם, מותר לטלטל מתוכן לבין הפסין – אם עירבו – גם לרב הונא, משום שגלוי לכל שרשות אחת היא.

יבשו מי הבורות בשבת – אסור לטלטל בין הפסין, שלא הותרה מחיצה זו אלא בשביל מים, ואם מים אין כאן מחיצה אין כאן. יבשו בשבת וחזרו ובאו בשבת – מותר, שמחיצה העשויה בשבת שלא במזיד מחיצה היא, ומותר לטלטל בתוכה.

מחיצה העשויה בשבת בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון – שמה מחיצה, והזורק מרה"ר לתוכה חייב. ולענין טלטול בתוכה: אם עשאוה במזיד אסור, ואם עשאוה בשוגג (או שנעשית מאליה) מותר.

העושה כעין פסי ביראות ברה"ר וזרק לתוכה חייב, שאילו לא היתה מחיצה מעולה לא היו מתירים אותה בביראות. ואע"פ שהרבים בוקעים בה, ההלכה כחכמים שדריסת רבים אינו מבטל את המחיצה (ולא כרבי יהודה החולק עליהם).

לא יעמוד אדם ברה"ר וישתה ברה"י או ברה"י וישתה ברה"ר, אלא אם מכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה, שחוששין שמא ימשך גופו למקום רגליו ויוציא הכלי עמו. וכן הדין לענין השותה בגת בלא מעשר.

דף כ' ע"ב

המשקה את בהמתו ברה"י והיא עומדת ברה"ר: ללשון א' בגמרא – אם אוחז את הכלי ולא את הבהמה, צריך שתעמוד ראשה ורובה במקום שהיא שותה, שמא תעקם את ראשה ויוציא את הכלי לרה"ר. אם אוחז את הכלי וגם את הבהמה ע"י האפסר שבצווארה שלא תוכל לעקם את ראשה, ספק אם צריך שתעמוד ראשה ורובה בפנים או לא. ובגמל שצווארו ארוך, וודאי שצריך לעמוד ראשו ורובו בפנים גם אם אוחז אותו. ללשון ב' בגמרא – אם אוחז את הכלי ואת הבהמה, צריך שתיכנס ראשה ורובה ואז מותר להשקותה. ואם אוחז את הכלי ולא את הבהמה, ספק אם מותר להשקותה כשתיכנס ראשה ורובה, או שאסור גם אם ראשה ורובה בפנים.

בהמה העומדת בבית וחלונות פתוחות לה לרשות הרבים, ואיבוס לפניה ברה"ר גבוה עשרה טפחים ורחב ד', וראש האיבוס נכנס לבין הפסין – לא ימלא מים מן הבור ויתן את הדלי לפניה, שמא יראה שהאיבוס מקולקל בראשו שברה"ר, וילך לתקנו דרך רה"ר ויחזור כשהדלי בידו, ונמצא מכניס מרה"ר לרה"י. אבל מותר למלאות ולשפוך מן הדלי על האיבוס, והיא שותה מאליה.

המפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן – פטור, שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך.

***************