לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום חמישי כ"ג אב תש"פ

מסכת עירובין דף ד'

דף ג' ע"א

לר"נ בר יצחק, הטעם שקורה גבוהה מעשרים אמה פסולה הוא משום היכר, שיראו האנשים שעשו תקנה ולא יחליפו ברה"ר. ומה שאמרו בברייתא יותר מעשרים פסולה 'כפתחו של היכל', סימן בעלמא הוא. וזה גם הטעם בסוכה שפסולה למעלה מעשרים אמה (לשיטת רבה), שנאמר 'למען ידעו דורותיכם', ויותר מעשרים אמה אין העין שולטת בו.ז

קורה גבוהה מעשרים שיש לה אמלתרא (להלן מבואר מהו): לרב – נחלקו תנאים בדין זה, לברייתא אחת א"צ למעט, ולברייתא שאמרו שיותר מעשרים פסולה כפתח ההיכל צריך למעט, שהרי בפתח ההיכל היו אמלתראות כמו שהיה באולם (שתבנית היכל כתבנית האולם). ולר"נ בר יצחק שטעם הפסול משום היכר – לדברי הכל א"צ למעט, שע"י האמלתרא מסתכלים בה גם למעלה מעשרים.

מהו אמלתרא? י"א קיני עופות בולטים (מצויירים), וי"א כלונסות של ארז ארוכין התחובין בכותל, שחשובים ויש להם קול, וק"ו בקיני עופות (אבל המפרש קיני עופות, אינו מכשיר בכלונוסות של ארז).

מחלוקת אמוראים כשמקצת קורה של מבוי או סכך של סוכה בתוך עשרים, ומקצת למעלה מעשרים: לשון א' לרבה – במבוי כשר בסוכה פסולה. והטעם – א. מבוי עשוי לרבים, ואם תירקב הקורה מלמטה ותעמוד לגמרי למעלה מעשרים, יזכירו זה את זה לתקנה, סוכה עשויה ליחיד, ואם יפול מקצת הסכך שלמטה מעשרים, לא יזכור לתקנו. ב. סוכה שהיא מן התורה החמירו בה חכמים, ובמבוי שהוא מדרבנן לא החמירו. לשון ב' לרבה – במבוי פסול בסוכה כשרה. והטעם – א. סוכה עשויה ליחיד, ומוטל על עצמו לזכור, מבוי עשוי לרבים, וכל אחד סומך על חבירו שיתקן – כמאמר העולם 'קדרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא'. ב. סוכה דאורייתא א"צ חיזוק, מבוי דרבנן וצריך חיזוק. י"א זה וזה פסול.וי"א זה וזה כשר,ששיעור עשרים אמה עולה על החלל, וכן לענין פחות מעשרה טפחים שהוא פסול, היינו כשהחלל הוא פחות מעשרה.

דף ג' ע"ב

שיעור האמה שיטת אביי: אמה של מבוי – לענין גובהו (שאם הקורה למעלה מעשרים פסולה) ופירצת מבוי (שאם יש בה פירצה עשר אמות פסולה), בת חמשה טפחים לחומרא, ואמה של משך המבוי – למ"ד אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהא ארכו ארבע אמות – בת ששה טפחים לחומרא. אמה של סוכה – לגובהה ולדופן עקומה, בת חמשה טפחים לחומרא, לשיעור סוכה – לרבי הסובר שהכשר סוכה בארבע על ארבע אמות – בת ששה טפחים לחומרא. שיטת רבא: אמה של סוכה ושל מבוי בת ששה עצבות (מצומצמות) – לחומרא.

קרחת הכרם – פירוש כרם שחרב באמציעתו – לבית שמאי אם יש בו כ"ד אמות מניח ארבע אמות בכל צד וזורע את השאר, יש בו פחות מכ"ד אסור. ולבית הלל אם יש בו ט"ז אמה מותר. מחול הכרם – שחרב בין הכרם לגדר – לב"ש ט"ז אמה, ולב"ה י"ב. שיעור האמה בענין זה – לדברי הכל ששה טפחים גדולים (שוחקות).

כרם שיש בו גפנים רצופים, שאין בין שורה לשורה ארבע אמות, לחכמים נקרא כרם ואסור לזרוע בו, ולרבי שמעון אינו כרם ומותר לזרוע בו, ושיעור האמה בענין זה – לאביי – באמות של חמשה טפחים לחומרא.

***************

יום שישי כ"ד אב תש"פ

מסכת עירובין דף ה'

דף ה' ע"א

היה גבוה מעשרים אמה ובא למעטו ע"י שבונה אצטבא או שמניח עפר תחת הקורה – לרב יוסף צריך להרחיב את המיעוט לתוך אורך המבוי טפח, ולאביי ארבעה טפחים. ונחלקו א. לרב יוסף קורה משום היכר, לאביי משום מחיצה שחודה החיצון יורד וסותם, ומחיצה העשויה לפחות מארבעה אינה מחיצה. ב. לדברי הכל משום היכר, ונחלקו אם היכר של מטה כהיכר של מעלה. ג. לדברי הכל היכר של מטה כהיכר של מעלה, ואביי גוזר שמא יפחת מטפח ע"י דריסה, וכיון שהוצאתו מטפח, העמידוהו על ארבעה שהוא חשוב בכל מקום.

היה פחות מעשרה טפחים וחקק במבוי להשלימו – לרב יוסף מושך את החקיקה לתוך אורך המבוי ארבעה טפחים, ולאביי ארבע אמות. ונחלקו בשיעור האורך של תחילת מבוי אם הוא ארבע אמות או ארבעה טפחים (אבל אם היה בו מתחילה שיעור מבוי ואירע בו פסול, אפילו אם נשאר בו אורך של ארבעה טפחים כשר לדברי הכל, כמבואר בסמוך).

מבוי שנפרץ אחד מן הכתלים שבצד ארכו סמוך לקורה – ונשתייר מן הכותל או עשה פס במקום הפרצה סמוך לקורה ארבעה טפחים, והפירצה פחות מעשר אמות, מותר. (שלא נתבטל תורת פתח וקורה מן הראשון, שמשמש לארבעה טפחים שמהקורה עד הפירצה שהוא הכשר אורך מבוי, וגם הפירצה שהיא פחות מעשר יש לה תורת פתח, ואין מבוי נפסל בפתחים הרבה). אין שם פס ארבעה, אם הפירצה פחות משלשה טפחים מותר משום לבוד, ואם לאו אסור. (שבני המבוי מקצרין דרך הפירצה, והפתח שיש בה קורה בטל לגמרי, ואין קורה למבוי זה).

אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיה ארכו יתר על רחבו ושתי חצרות (של שתי בתים) פתוחין לתוכו – ואין פתח פחות מארבעה טפחים. אביי מוכיח מכך שאין אורך מבוי בארבעה טפחים שאין מקום לשני פתחים. ורב יוסף יעמידנה כששתי הפתחים בקרן זוית.

לחי הבולט מדופן המבוי לרחבו, שהוציא מבנינו משום חיזוק ולא לשם לחי. אם הוא פחות מד' אמות נדון משום לחי, ואם הוא ד' אמות נחשב כמבוי עצמה וצריך לחי אחר להתירו. לרב פפא לא יעמיד את הלחי השני סמוך לראשון, שהוא כמוסיף על הראשון, אלא בצד השני. לר"ה בריה דר"י מעמידו אצל ראשון אם גבוה או נמוך ממנו, או עב או דק ממנו.

דף ה' ע"ב

היה המבוי רחב שבע אמות – לר"ה בריה דרבי יהושע א"צ לחי אחר אפילו רחב ארבע, שניתר בעומד מרובה על הפרוץ בק"ו מחצר שאינו ניתר בלחי וקורה, לרב הונא אין ללמוד שפרוץ מרובה מתיר במבוי בק"ו מחצר, שחצר פרצתה בעשר תאמר במבוי שפרצתו בארבע. לרב אשי גם מבוי שמונה ניתר, ממה נפשך אם הלחי קצת יותר מארבע ניתר בעומד מרובה, אם הוא פחות מארבע ניתר משום לחי, ומשום החשש שמא צמצם ושוים הם, הוא ספק דרבנן ולקולא.

***************

שבת קודש כ"ה אב תש"פ

מסכת עירובין דף ו'

דף ו' ע"א

מבוי שנפרץ – י"א בין מצידו (בכותל ארכו, ונשאר ד' טפחים מהפתח עד הפירצה) ובין מראשו (שהיה רחב מעשר ומיעטו ונפרצה הסתימה)פירצתו בעשר, נפרץ בקרן זוית פרצתו בארבעה טפחים, שאין דרך לעשות פתח בקרן זוית. (ופירצה שרבים בוקעים בו, כגון מבוי עקום שפתוח לרה"ר בשני צדדיו, גם מצדו פרצתו בארבעה). לרב הונא בין מצידו ובין מראשו בארבעה טפחים נחשב פירצה, ואפילו אם אין רבים בוקעים בו.אבל אם יש 'גידודי', והיינו שנשתייר מהכותל כמה טפחים גובה על כל פני הפירצה ואין נוח לעבור בה, פירצתו בעשר.

מבוי עקום – (עשוי כמין ר', ושני פתחיו פתוחים לרה"ר). אם רוחב עקמומיתו עשר אמות – לרב דינו כמפולש, וצריך לחי בכל אחד מפתחיו הפתוחים לרה"ר, וצורת הפתח בעקמומיתו שהוא מפולש לחבירו. לשמואל דינו כסתום, ודי בלחי בכל פתח (ובעקמומיתו י"מ שא"צ כלום, וי"מ שצריך לחי, אבל א"צ צורת הפתח). אם רוחב עקמומיתו יותר מעשר – לדברי הכל דינו כמפולש.

דף ו' ע"ב

רשות הרבים – היינו שרחבה ט"ז אמה, ומפולש משער לשער, ובעיר שמצויים בה ששים רבוא. ואין מערבין אותה לא בלחי ולא בקורה ולא בצורת הפתח, אבל אם דלתותיה נעולות בלילה, הרי היא כחצר של רבים שדינה ככרמלית כל זמן שלא עירבוה.

מי שיש לו שני בתים משני צידי רה"ר, לרבי יהודה עושה לחי מכאן ולחי מכאן, או קורה מכאן וקורה מכאן, ומטלטל באמצע מבית לבית. ולחכמים אין מערבין רה"ר בכך.

כיצד מערבין מבואות המפולשין לרשות הרבים: לת"ק – עושה צורת הפתח מכאן ולחי או קורה מכאן. לחנניא – לשיטת בית שמאי דלת מכאן ודלת מכאן, וכשיוצא ונכנס הוא נועל. ולשיטת בית הלל דלת מכאן ולחי או קורה מכאן, וא"צ לנעול את הדלת, ולרב נחמן צריך שיהיו ראויות לנעול, ולכן אם היו סתומות עד חציין בעפר, צריך לפנות את העפר. להלכה רב פסק כת"ק (י"א בשמו הלכה ומורין כן, וי"א הלכה ואין מורין כן. להלן ז.). ושמואל פסק כחנניא אליבא דבית הלל.

מבוי עקום היה בנהרדעא, ונתנו עליו חומרא של רב שדינו כמפולש לרה"ר וצריך צורת הפתח, וחומרא של שמואל שצריך דלתות.

קודם שיצאה בת קול שהלכה כבית הלל, אם רצה לעשות כבית שמאי עושה. ולאחר שיצאה בת קול, לעולם הלכה כבית הלל. ולרבי יהושע יכול לעשות כבית שמאי גם לאחר שיצאה, שאין משגיחין בבת קול.

דף ז' ע"א

העושה מקולי שתי תנאים או שתי אמוראים החולקים, אם שתי הקולות סותרות זו את זו, כגון בשיעור חסרון של שדרה וגולגולת לענין טומאה ולענין טריפה (כמבואר להלן בסמוך), הרי הוא רשע. והעושה כחומרות שתיהם, עליו הכתוב אומר 'הכסיל בחושך הולך'.

שדרה וגולגולת של מת, מטמאין באהל אם לא נחסרו. אם נחסרו אינם מטמאין. כמה שיעור חסרון? בשדרה, לבית שמאי שתי חוליות ולבית הלל חוליא אחת, בגולגולת לב"ש כמלא מקדח ולב"ה כדי שינטל מן החי וימות. וכן לענין טריפה.

לבית שמאי ר"ה לאילן באחד בשבט, ולב"ש בט"ו בשבט. רבי עקיבא ליקט אתרוג א' שבט בשנה שניה הנכנסת לשלישית, ונהג בו שתי עישורין מעשר שני ומעשר עני, ולא משום שנהג כחומרות של ב"ש וב"ה, אלא נסתפק בשיטת ב"ה אם ר"ה הוא א' שבט או ט"ו שבט.

מחלוקת ת"ק וחנניה (לעיל ו:) במבואות המפולשים לרה"ר היינו כשיש סרטיא או פלטיא משני הצדדים, אבל אם סרטיא מצד אחד ובקעה – שדינה ככרמלית – מצד השני, וק"ו כשיש בקעה משני הצדדים, לדברי הכל עושה צורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן.

***************