לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי י"ב תשרי תשפ"א

מסכת עירובין דף נ"ב

דף נ"ב ע"א

הקונה שביתה ברגליו יש לו ד' אמות חוץ מאלפים לכל רוח. ונתספקו בגמרא אם גם המערב בפת יש לו ד' אמות (ולא נפשט הספק).

מי שיש לו שני בתים וביניהם שני תחומי שבת, ויצא מעירו לביתו שבעיר אחרת והחזירו חבירו – לרבי יהודה מותר לילך אע"פ שלא אמר כלום, שודאי לא עקר דעתו מהליכתו ונתכוין לקנות שביתה בסוף התחום כדי שיוכל לילך לביתו, והוא כעני האומר שביתתי במקום פלוני שקונה בלא פת. ובני העיר אסורים משום שלא יצאו מביתם והם כעשירים. ורבי מאיר מסתפק אם נתכוין לקנות שביתה בסוף התחום, או בביתו משום שהיה יכול לומר שביתתי במקום פלוני ולא אמר, ולכן דינו כ'חמר גמל' שאין לו אלא אלפים מביתו עד סוף התחום ולא לצד שכנגדו.

אם לא החזיק בדרך ואמר לו חבירו לין פה – לרבי יוסי בר יהודה משכים והולך. ונחלקו רבה ורב יוסף בשיטתו ובשיטת רבי יהודה. ללשון א' ברש"י: שיטת רבה – אם לא אמר לחבירו לחזור אלא מעצמו חזר, לדברי הכל לא קנה בסוף התחום, ואם אמר לו חבירו לחזור לרבי יהודה קנה רק אם החזיק בדרך, ולרבי יוסי בר יהודה גם אם החליט לצאת וא"ל חבירו שילין פה קנה שביתה בסוף התחום. שיטת רב יוסף – אם לא החזיק בדרך, לדברי הכל לא קנה, ואם החזיק לרבי יהודה גם אם חזר מעצמו קנה בסוף התחום, ולרבי יוסי בר"י רק אם אמר לו חבירו. לשון ב' ברש"י: שיטת רבה – לדברי הכל צריך היוצא לומר 'שביתתי במקום פלוני', ואם לא אמר לא קנה. וכשאמר, לרבי יהודה קנה רק אם החזיק בדרך שהוא עני שאין לו פת, ולרבי יוסי בר"י גם אם לא החזיק, כיון שרצה לצאת דינו כמי שיצא שהוא עני, וקונה באמירה. שיטת רב יוסף – אם לא החזיק בדרך לדברי הכל לא קנה באמירה לפי שאינו עני, ואם החזיק לרבי יהודה צריך לומר 'שביתתי במקום פלוני', ואם לא אמר לא קנה, ולר"י בר"י א"צ לומר, כיון שהחזיק בדרך גילה דעתו שרוצה לקנות שם שביתתו. ושיטת רבי מאיר ללשון זה – שכל עשיר שאומר מביתו שביתתי במקום פלוני ולא עירב בפת, דינו כחמר גמל ויש לו רק אלפים מביתו עד מקום פלוני.

דף נ"ב ע"ב

מי שיצא חוץ לתחום (במזיד שלא לשם מצוה) – לת"ק אפילו אמה אחת לא יכנס, לרבי אליעזר אם הוא בתוך שתי אמות הסמוכות לתחום יכנס (משום הבלעת תחומין ונתבאר בדף מ"ה), יצא מן השתים ועומד באמה השלישית לא יכנס.

רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת מחוץ לתחום – י"א שלא יכנס, שנאמר אם תשיב משבת רגלך, וה'כתיב' הוא 'רגלך' לשון יחיד. וי"א יכנס משום שרובו בתוך התחום, ולשיטתו דורשים ה'קרי' שהוא 'רגליך' לשון רבים.

מי שהחשיך מחוץ לתחום – לת"ק אפילו אמה אחת לא יכנס, לרבי שמעון אפילו חמש עשרה אמות יכנס, שהמודדים אין מעמידין את הסימן בסוף אלפים בדיוק, מפני הטועין שאין מכירים את הסימן. (וט"ו אמות לאו דוקא. וי"מ ט"ו אמות דוקא, ששיעור זה מתמעט כשמודדין בחבלים של חמשים אמה ע"י האחיזות).

***************

יום חמישי י"ג תשרי תשפ"א

מסכת עירובין דף נ"ג

דף נ"ג ע"א

פרק כיצד מעברין

מעברין את הערים – שאם בית נכנס ובית יוצא או שיש מגדלים בולטים מן החומה או שברי חומה של חרבות בתים גבוהות עשרה בתוך שבעים אמה ושיריים סמוך לעיר או גשרים ובנין שעושים על הקבר שיש בהם בית דירה, רואים כאילו יש בליטה אחרת כנגדה וחוט מתוח מזו זו, ומודד מן החוט ולחוץ. ועושים את התחומין מרובעין ולא עגולין, כדי להרויח את הזוויות.

יש שונים 'מעברין' כאשה עוברה, ויש שונים 'מאברין' מלשון 'אבר' (שמוסיפין לה אברים).

'מערת המכפלה' – י"א שני בתים זה לפנים מזה, ונקראת 'מכפלה' שכפולה בזוגות, וי"א בית ועליה על גביו. י"א נמרוד שמו, ונקרא אמרפל שאמר והפיל לאברהם אבינו בתוך כבשן האש, וי"א אמרפל שמו, ונקרא נמרוד שהמריד במלכותו את כל העולם כולו על ה'. 'ויקם מלך חדש על מצרים' – י"א חדש ממש, וי"א שנתחדשו גזירותיו, ועשה את עצמו כאילו לא ידע את יוסף.

רבי יוחנן נתגדל אצל רבי אושעיא בריבי י"ח ימים, ולמד ממנו רק דבר אחד שלשון המשנה הוא כיצד 'מאברין', ולמד גם לב כל אחד מתלמידיו כמה חריפות יש מזה לזה וכמה למד כל אחד יותר מחבירו. וי"א שדוקא במשניות למד רק דבר אחד, אבל ברייתות וגמרות למד ממנו הרבה.

כשהיו לומדין תורה אצל רבי אושעיא היו יושבין ארבעה ארבעה באמה, ואצל רבי אלעזר בן שמוע ישבו ששה ששה באמה. רבי אושעיא בריבי בדורו כרבי מאיר בדורו, שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו.

אמר רבי יוחנן: ליבן של ראשונים – י"א ר"ע וי"א רבי אלעזר בן שמוע – כפתחו של אולם, ושל אחרונים – י"א רבי אלעזר בן שמוע וי"א רבי אושעיא בריבי – כפתחו של היכל. ואנו, כמלא נקב מחט דק ביותר. והוסיף אביי שאנו כיתד שנועצין בכותל בנקב צר ונכנס בדוחק, שאין אנו יכולין להבין מה ששומעין כי אם מעט ובקושי. ורבא אמר שלא נכנס בנו סברא אלא מעט, ורב אשי אמר שאנו מהירין לשכוח.

בני יהודה נתקיימה תורתם בידם ובני גליל לא – א. שבני יהודה היו מדקדקים לחזור בלשון שהיו שומעין מרבן, וע"י כן היו יודעים להניח סימנים נאים שלא ישכחו, ובני גליל לא דקדקו. ב. שבני יהודה למדו מרב אחד, ובני גליל לא. ג. שבני יהודה 'גלו מסכתא' – י"מ שלמדו לאחרים, וי"מ שפירשו שמועותיהן ודקדקו בטעמו של דבר עד שמתיישב בלבן – ובני גליל לא.

דף נ"ג ע"ב

מנין שמחל הקב"ה לשאול על עון של נוב עיר הכהנים, שאמר לו שמואל שיהיה עימו במחיצתו.

בני יהודה דקדקו בלשונם, ובני גליל לא דקדקו, אלא דיברו בשפה רפה ולא הבינו את כוונתם, ולפעמים היה משמע מדבריהם שטויות הרבה או הזכרת גנאי לדיין.

השפחה שהיתה בבית רבי היתה מדברת לתלמידים ברמיזה שיפסיקו את סעודתן או שישבו לאכול. וכן נהגו אמוראים לדבר ברמיזה כשרצו שלא יבינו אחרים.

אמר רבי יהושע בן חנניה מימי לא נצחני אדם, חוץ מאשה שהוכיחה לו על שלא שייר ממאכלו בקערה למאכל השמש, ותינוקת שהוכיחה לו כשעבר בדרך כבושה העוברת בשדה, ואמרה לו ליסטים כמותך כבשוה. ותינוק שאמר לו דרך זו ארוכה וקצרה וזו קצרה ארוכה, והלך בדרך קצרה וארוכה והיתה מוקפת גנות ופרדסין והוצרך לחזור לאחוריו, נשקו על ראשו ואמר לו 'אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם מגדולכם ועד קטנכם'.

רבי יוסי הגלילי שאל את ברוריה 'באיזו דרך נלך ללוד', אמרה לו שוטה לא כך אמרו חכמים 'אל תרבה שיחה עם האשה', היה לך לומר 'באיזה ללוד'.

***************