לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי ב' חשון תשפ"א

מסכת עירובין דף ע"ב

דף ע"ב ע"א

מערבין בחצירות בפת ולא ביין, שעירוב משום דירה ודירתו של אדם אינו נמשך אחר היין אלא אחר פיתו. אבל במבואות משתתפים ביין, שאינו אלא לשתף רשות החצירות, וחצר אינו בית דירה. (וק"ו שמשתתפין בפת שחשוב יותר).

י"א שאם עירבו ע"י פת, לדברי הכל סומכין במבוי על העירוב שבחצר, או בחצר על השיתוף המבוי. ואם נשתתפו ביין במבוי, לר"מ צריך לערב בחצירות שאין מערבין חצירות ביין, ולחכמים אין צריך, שמתוך שהיין ראוי לשיתוף המבוי סומכין עליו גם בחצר. וי"א שאם נשתתפו ביין לדברי הכל צריך לערב בחצר. ואם עירבו או שיתפו בפת, לר"מ צריך עירוב ושיתוף, ולחכמים די באחד מהם.

י"א הלכה כרבי מאיר שאין סומכין על שיתוף המבוי במקום העירוב שבחצר או להיפך, ודורשים זאת ברבים. וי"א שהמנהג כדבריו, שמורין כן ליחיד אבל אין דורשים זאת ברבים. וי"א נהגו העם כדבריו ואין מוחין בידם, אבל אין מורין כן אפילו ליחיד.

חמשה חבורות ששבתו בטרקלין אחד שחלקוהו לחמשה, וכולם יש להם פתח לחצר: לבית שמאי דינם כחמשה בתים, וצריך לכל חבורה ליתן פת בעירוב החצר, ולבית הלל אין במחיצה זו חילוק רשות, ודי בעירוב אחד לכולם. ואם מקצתם שרויים בחדרים או בעליות, צריך עירוב לכל חבורה.

י"מ המחלוקת כשרשותויהם חלוקות במסיפס (מחיצה נמוכה של חתיכות עצים), אבל אם יש ביניהם מחיצות עשרה, לדברי הכל צריך עירוב לכל חבורה. וי"מ שנחלקו בין במסיפס ובין כשיש מחיצות עשרה. י"מ שנחלקו דווקא במחיצות מגיעות לתקרה, אבל במחיצות שאין מגיעות לתקרה – אפילו גבוהים עשרה – לדברי הכל עירוב אחד לכולם. וי"מ שנחלקו במחיצות שאין מגיעות לתקרה, אבל אם מגיעות לתקרה לדברי הכל צריכים עירוב לכל חבורה.

דף ע"ב ע"ב

הלכה שבמחיצות המגיעות לתקרה – צריך לדברי הכל עירוב לכל חבורה.

לשיטת התנא בברייתא לא נחלקו ב"ש וב"ה לענין מחיצות, ולדברי הכל הטרקלין מחברן לרשות אחת. ונחלקו אם כל חבורה צריכה לתת פת לעירוב, או שכולם נותנים פת אחד. שדין זה דומה לחמשה בתים שבחצר שעירבו ביניהם, ובאים לערב עם בני חצר אחרת. י"מ המחלוקת כשמוליכין את העירוב למקום אחר, שלדעת ב"ש צריך פת לכל אחד ואין אחד נעשה שליח לכולם, ולב"ה מועיל עירוב אחד לכולם. אבל אם נותנים את העירוב אצלם, לדברי הכל מועיל עירוב אחד לכולם. וי"מ המחלוקת כשנותנים את העירוב אצלם, אבל אם מוליכים את העירוב לחצר האחרת הכל מודים שצריך עירוב לכל אחד.

***************

יום רביעי ג' חשון תשפ"א

מסכת עירובין דף ע"ג

דף ע"ג ע"א

מקום הדירה – לרב הוא מקום שאוכל שם, לשמואל מקום לינה.

רועים ושומרי פירות ושומרי העיר – אם דרכן ללון בעיר במקום שאוכלין, אע"פ שקידש עליהם היום בשדה, הרי הם כאנשי העיר ויש להם אלפים מן העיר לכל רוח, וכל העיר כארבע אמותם. אם דרכן ללון בשדה, אע"פ שאוכלין בעיר, מודדין להם מן השדה אלפים לכל רוח, אפילו למ"ד מקום אכילה גורם, שאילו היה להם פת בשדה היה נוח להם יותר כיון שצריכים לשמור שם.

מי שיש לו חמש נשים המקבלות פרס מבעליהן, ויש לכל אחת דירה לבדה עמו בחצר, או חמשה עבדים המקבלים פרס מרביהן. ר"י בן בתירה מתיר בנשים שאין אוסרות על בני החצר, ואוסר בעבדים שאין נמשכין אחריו. ור"י בן בבא מתיר בעבדים ואוסר בנשים, כמו שנאמר על דניאל שבכל מקום שהוא, הוא בשער המלך.

תלמיד הדר עם רבו בחצר ומקבל פרס ממנו, א"צ לערב.

חמשה שגבו את עירובן, כשמוליכין את עירובן למקום אחר די בעירוב אחד לכולן, וא"צ עירוב לכל אחד ואחד.

בני הישיבה שאוכלים בבקעה ולנים בבית המדרש הנמצא בתוך אלפים אמה – מודדין להם אלפים מבית המדרש. ואע"פ שהנותן עירוב תחומין ולן בביתו מודדין לו מן העירוב, היינו משום שנוח לו ללון במקום העירוב – אם היה יכול – כיון שצריך לילך לאותה רוח, אבל לתלמידים היה נוח יותר לאכול בבית המדרש אם היו יכולים.

אב ובנו או רב ותלמידו, בזמן שאין עמהן דיורין הרי הן כיחידים, וא"צ לערב ביניהם (ואם דרים בחצר הפנימית, אין אוסרים על החיצונה משום דריסת רגל שיש להם עליה, כיון שמותרים במקומם). ואע"פ כן מבוי שלהם ניתר בלחי וקורה ודינם כשתי חצירות הפתוחות למבוי.

דף ע"ג ע"ב

חמש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי, ועירבו בחצירות (כל חצר לעצמה וגם מחצר לחצר) ולא נשתתפו במבוי- לשיטת ר"מ – מותרים בחצירות ואסורים במבוי, ואם נשתתפו גם במבוי מותרים כאן וכאן. עירבו ונשתתפו ואחד מבני חצר שכח לערב (אבל נשתתף במבוי), אע"פ שלא ביטל את רשותו מותרים כאן וכאן, שטעמו של רבי מאיר שאין סומכין על השיתוף הוא כדי שלא תשתכח תורת עירוב, וכיון שרוב בני החצר עירבו כבר לא תשתכח. שכח אחד מבני מבוי ולא נשתתף, מותרים בחצירות ואסורים במבוי.

ביטול רשות מועיל במבוי (לרבי מאיר).

לשיטת רב – חצירות הפתוחות זו לזו אין מועיל להם שיתוף להתיר הטלטול במבוי. וטעמו למסקנא, שאין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו שתי חצירות ושני בתים בכל אחת, וכשפתוחות זו לזו כולן חשובות כחצר אחת (ואין להם היתר במבוי עד שתהא שם חצר אחת שאינה פתוחה לחברותיה, או שתי שורות של חצירות הפתוחות זו לזו אחת לצד זה של מבוי ואחת לצידו השני).

למסקנת הגמרא שיתוף מועיל גם אם מתחילה הכניסוהו לחצר אחת, וא"צ כל אחד להכניס את חלקו בחצירו ולהוציאו משם דרך המבוי לחצר שמניחים אותה.

בני חבורה שהיו מסובין בבית וקידש עליהם היום, סומכין בפת שעל השולחן משום עירוב חצירות. היו מסובין בחצר, סומכין בפת שעל השולחן משום שיתוף מבואות שמותר להניחו בחצר שבמבוי, אבל לא משום עירוב שצריך להניחו בבית שהוא מקום דירה.

***************

יום חמישי ד' חשון תשפ"א

מסכת עירובין דף ע"ד

דף ע"ד ע"א

לשיטת רב אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו שתי חצירות פתוחות לתוכו, ושני בתים בכל חצר. לשמואל אפילו פתוח לו בית אחד בלא חצר, וחצר אחת שבית פתוח לה. לרבי יוחנן אפילו חורבה מכאן וחצר שיש לה בית מכאן, ודוקא חורבה שראוי לדירה אבל שביל של כרמים לא. (וא"צ שהחצר והחורבה יעשו שיתוף במבוי, שהחורבה אינה אוסרת לפי שאינה מקום דירה. אבל אסור להוציא כלים מחצר לחורבה, שרשות אחרת היא. ולא חשש רבי יוחנן שאם יוציאו למבוי יוציאו גם מחצר לחורבה דרך המבוי).

לשיטת רבי שמעון – מותר לטלטל כלים ששבתו בחצר או בגגות וקרפיפות לחצר אחרת בלא עירוב.אבל כלים ששבתו בבית שבחצר זו, אסור להוציאם לחצר אחרת אם לא עירבו יחד. רב פסק כר"ש אם לא עירבו בני החצירות כל אחת לעצמה, שמכיון שאסור להוציא מבתים לחצר אין כלי הבית מצויין בחצר, ולא שייך לגזור שיוציאו גם כלים ששבתו בבית. אבל אם עירבו, גוזרים שמא יוציאו כלים ששבתו בבית לחצר אחרת. לשמואל ורבי יוחנן הלכה כר"ש אפילו אם עירבו, ואין גוזרים שיוציאו כלים ששבתו בבית.

נסתפקו בגמרא אם שמואל חזר מדבריו והודה לדברי רב שאין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו שתי חצירות ושני בתים, או שלא חזר מדבריו.

דף ע"ד ע"ב

מבוי שיש בו שתי חצירות ושני בתים, ואחד מן הבתים הוא בית הכנסת, והשמש לן בו ואינו אוכל שם – למ"ד מקום אכילה גורם אינו נחשב לבית (ואינו ניתר בלחי וקורה לשיטת רב), ולמ"ד מקום לינה גורם הוא נחשב לבית.

מבוי או חצר שצידו אחד ישראל וצידו השני עובד כוכבים, וסמוך לביתו של הישראל יש בתי ישראל הפתוחות לרה"ר – ולא למבוי או לחצר – וחלונות ביניהם, אין מערבין זה עם זה כדי שיוכלו להוציא כליהם למבוי דרך פתחו של זה. והטעם למסקנא – שאסור לישראל יחיד לדור עם עובד כוכבים במבוי שמא ילמוד ממעשיו, וכשלא יערבו הישראלים עמו ישתמש לבדו עם הנכרי במבוי, ויירא שלא יהרגנו ויצא.

***************