לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי ט' חשון תשפ"א

מסכת עירובין דף ע"ט

דף ע"ח ע"א

העמיד סולם כל שהוא על הקרקע, וסמך את ראשו בזיז ארבעה על ארבעה היוצא מן הכותל, אע"פ שאין בסולם רוחב ארבעה, הרי זה ממעט (וכשאין בין שליבות הסולם שלשה טפחים). אבל אם העמידו ליד הזיז וסמך את ראשו לכותל, אינו ממעט.

כותל שגבהו תשעה עשר טפחים, צריך זיז אחד באמצעיתו כדי להתירו ע"י סולם, שלא יהיה גובה עשרה לא למטה ממנו ולא למעלה. וכותל עשרים צריך שני זיזים להתירו, אחד בעשרה תחתונים ואחד בעליונים. וצריך להעמידן זה שלא כנגד זה, כדי שיוכל לקבוע סולם שני מזה לזה.

עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה (שדינו כרה"י) ונעץ יתד בראשו ומיעטו מרוחב ארבעה – י"א שאם גבהו שלשה מבטלו מתורת רה"י, ואם אין גבהו שלשה בטל לגג העמוד ואינו ממעט. וי"א שאפילו אם אין גבהו שלשה ממעט, לפי שאין נוח להשתמש. וי"א שגם גבוה שלשה אינו ממעט לפי שראוי לתליה. ואפילו אם מלאו כולו ביתידות, שיכול להניח עליו דף או אבן ולהשתמש בו.

בור וחולייתה (קרקע שהקיפו בו פי הבור) מצטרפים להשלים עשרה לעומק הבור ולעשותו רשות היחיד. וכן אם אין ארבעה ברוחב חלל הבור, מצרפים את העובי של היקף החוליא לחייב את הנוטל מגב החוליא לרה"ר או מרה"ר עליה, לפי שיכול להניח דף או אבן על פיה ולהשתמש בה.

כותל שגבהו עשרה – י"א שצריך סולם ארבעה עשר להתירו, שסולם זקוף אינו נוח לעלות, וצריך למשוך רגלי הסולם ארבעה טפחים מן הכותל. וי"א אפילו שלשה עשר ומשהו, שכשתמשוך רגליו ארבעה מן הכותל, יהיה ראשו נמוך מן הכותל פחות מטפח. וי"א אפילו אחד עשר ומשהו, שכשתרחיק רגליו ארבעה יהיה ראשו נמוך מן הכותל פחות משלשה, והרי הוא כ'לבוד'. וי"א שסולם זקוף ממעט ודי בשבעה ומשהו, שמעמידו זקוף ומגיע לפחות משלשה לראש הכותל.

פסקי דקלים שבבבל שהניחם סמוך לכותל כדי למעטו, א"צ לקובען בקרקע אע"פ שמותר ליטלו בשבת שתורת כלי עליהם, שאין אדם נוטלם מחמת כובדם. סולמות שבבבל – י"א שא"צ לקובען וי"א שצריך.

העמיד סולם פחות משני טפחים מכאן ומכאן, וקבע קשין באמצע (כעין שליבות מזה לזה) להשלימן לארבעה, אינו מצטרף, שאין כף הרגל עולה על הקשין, וסתם עליית רגלים באמצע הסולם הוא. אבל קשין מכאן ומכאן וסולם באמצע מצטרף, שכף הרגל עולה בסולם, והקשין ראויין לאחוז בהם ידו.

דף ע"ח ע"ב

העמיד סולם צר, וחקק בכותל מכאן ומכאן כנגד שליבות הסולם כדי להשלים את רחבו לארבעה – צריך להשלים הרוחב בגובה הכותל עד עשרה טפחים. אבל אם חקק כל הסולם בכותל (שעשה בו כעין שליבות ברוחב ארבעה), צריך שיהא רוחב השליבות ארבעה עד מלא קומת הכותל, ולא די בעשרה כמו בסולם צר, ששם נוח לעלות בו וצריך להשלימו לארבעה בגובה עשרה כדי שייחשב כפתח, אבל כאן אין נוח לעלות עליו כל כך.

אם עשה את האילן לסולם או את האשירה – י"א אילן מועיל, ואע"פ שאסור לעלות עליו בשבת, פתח הוא אלא שאיסור שבות רבוץ עליו. ואשירה אינו מועיל לפי שאסור בהנאה (אפילו לרבי יהודה המתיר עירובי תחומין שהניחו בקבר, שלאחר שקנה א"צ שמירתו, וקנית עירוב תחומין אינה הנאה שהיא לדבר מצוה ומצוות לאו ליהנות נתנו, אבל עשית פתח לערב חצירות אינו דבר מצוה אלא הנאה היא).וי"א אילן אסור לפי שאיסור שבת גורם לו, ואשירה מותר שאיסור דבר אחר גורם לו. וי"א שאילן תלוי במחלוקת רבי וחכמים לענין הנותן עירוב תחומין באילן, ואשירה תלויה במחלוקת רבי יהודה וחכמים לענין עירוב תחומין שהניחו בקבר.

***************

יום רביעי י' חשון תשפ"א

מסכת עירובין דף פ'

דף פ' ע"א

אשירה סתם, אע"פ שלא ראינו שעובדים אותה, מחזיקין אותה לאשירה. איזו היא אשירה סתם? לרב שמשרתי ע"ז שומרים אותה ואין טועמין מפירותיה, לשמואל שאומרים שתמרים אלו עומדים לשכר ששותים בבית ע"ז ביום חגם. והלכה כשמואל.

אם עושה שיתופי מבואות בחבית שלו, צריך לזַכּות לבני המבוי (וא"צ להודיע להם, שזכין לאדם שלא בפניו). ואם עושה בחבית שלהם, צריך להודיעם אם חפצים בכך (שאם עינו של אחד צרה בפת ואין רוצה ליתנה לחביריו, אינו עירוב).

לשיטת רב – בשיתופי מבואות א"צ לזַכּות לבני המבוי (שמכיון שאוסר עליו גומר ומקנה, וחולק על התנא במשנתינו), ובעירובי תחומין צריך לזכות. לשיטת שמואל – בשתופי מבואות צריך לזכות, ובעירובי תחומין אין צריך. רב נחמן מחמיר כחומרי שניהם וסובר שצריך לזכות בשתיהם. עירוב תבשילין – לשמואל צריך לזכות. (ורב נחמן שלא שמע דברי שמואל נסתפק בזה, ואילו היה שומע לא היה מסתפק).

אשתו של אדם מערבת שלא מדעת בעלה, וכן שוכרים מאשת גוי שלא מדעת בעלה, באופן שאוסר על בני המבוי כגון שרגיל שם. אבל באופן שאינו אוסר, כגון חצר שבין שני מבואות ורגילה עם זה ולא עם זה, אם עירבה שלא מדעת בעלה אינו עירוב.

אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי, ואינו רוצה להשתתף כדי לאסור עליהם, נוטלים שיתופו מביתו בעל כרחו.

בני מבוי כופין זה את זה לעשות לחי וקורה למבוי.

דף פ' ע"ב

עושים לחי מאשירה. וקורה, י"א שעושים מאשירה, וי"א שאין עושים, שצריכה שיעור טפח, ואשירה הטעונה שריפה כשרופה היא ו'כתותי מיכתת שיעוריה', אבל לחי אין לו שיעור לרחבו ועוביו.

שיעור העירוב: אם הם פחות משמונה עשרה בני אדם, כגרוגרת לכל אחד. ואם הם שמונה עשרה או יותר (שאם יחלק להם מזון שתי סעודות לא יגיע גרוגרת לכל אחד), שתי סעודות – שהוא שמונה עשרה גרוגרות – לכולם.

נתמעט האוכל שבעירוב משיעורו – לת"ק מוסיף, ומזכה לכולם משלו, וא"צ להודיעם שהרי כולם נתרצו. נתוספו עליהם דיורין, אם מוסיף משלהם צריך להודיעם. ולרבי יוסי א"צ להוסיף אם נתמעט אפילו נשאר בו כל שהוא, שלא אמרו לערב בחצירות לאחר שנשתתפו במבוי, אלא כדי שלא לשכח תורת עירובי חצירות מן התינוקות, ולכך מקילין בו.

כלה האוכל של עירוב – אם חוזר ומערב ממין הראשון א"צ להודיעם. אם עירב ממין אחר, ללשון א' אפילו אם נתמעט צריך להודיעם, וללשון ב' צריך להודיעם רק אם כלה.

לרבי יהודה מערבין עירובי חצירות בין לדעת ובין שלא לדעת, וחביריו חלוקים עליו שצריך להודיע (כמו ששנינו במשנתינו).

***************