לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי י"ח תשרי תשפ"א

מסכת עירובין דף נ"ח

דף נ"ח ע"א

תחום שבת מודדין בחבל של חמשים אמה, שנאמר ארך החצר וגו' ורוחב חמשים בחמשים. ולא בפחות מחמשים מפני שיכול למותחו ומאריך את המדה, ולא ביותר מחמשים מפני שכובדו משפילו ומתקצר. ולא ימדוד אלא כנגד לבו, שקבעו חכמים מקום כדי שלא יתן זה נגד צוארו וזה נגד רגליו, והחבל מתקצר והתחום מתמעט.

היה מודד והגיע לעמק או גל של אבנים משופע שהולכים עליו –  אם אינו רחב חמישים אמה מבליעו, שמודד משפתו אל שפתו מלמעלה. אם רוחב העמק כנגד העיר יותר מחמשים ואין יכול להבליעו, ושלא כנגד העיר – תוך תחום של צדי העיר – אינו רחב חמשים ויכול להבליעו, מודד במקום שיכול להבליעו משפתו עד כנגד המקום שכלה רחבו נגד העיר, וחוזר למדתו כנגד העיר. ואם יכול להבליעו רק חוץ לתחום של צדי העיר לא יבליעו, שמא יאמרו מדת תחומין באה לכאן (ע"פ ל"ב ברש"י).

באופן שאסור להבליע 'מקדרין בהרים', שמודדין בחבל של ארבע אמות, התחתון יניח את החבל נגד לבו והעליון נגד מרגלותיו, ומתמעט מדרונו של כל ארבע אמות חצי קומת אדם.

חבל שמודדין בו תחום שבת – י"א שעשוי מסיב הגדל סביבות הדקל, וי"א שעשוי מ'נרגילא'. וי"א של פשתן. אין לך יפה למדידה יותר משלשלאות של ברזל, אבל מה נעשה שאמרה תורה 'ובידו חבל מדה'.

אם היה גיא מעוקם – שסובב את העיר מצפון למערב, ויכול להבליעו בצד צפון ולא בצד מערב, אין יכול להשוות צד מערב לפי מדת ההבלעה בצד צפון (ע"פ ל"ב ברש"י).

הגיע לכותל זקוף, אומד את מדתו בלבו, ואין צריך למדוד את גובה שיפועו לפי שאין ראוי להלך עליו.

דין קידור הוא רק אם כשמניח חוט משקולת אצל שפתו והיא יורדת לעומקו מנקפת בשיפועו, ומעכבת המדרון מלירד יותר מארבע אמות, אבל אם שפתו זקופה מאד, שאין מתרחקת שפת תחתיתו מכנגד שפת גובהו ד' אמות, א"צ למדוד את מדרונו אלא מודד את קרקעיתו כקרקע חלקה.

דף נ"ח ע"ב

דין הבלעה לעמק שאינו רחב יותר מחמישים – לשיטת ת"ק דווקא כשעמוק עד אלפיים אמה, אבל יותר מכאן אינו מבליע אלא מקדר. ולאחרים רק כשעמוק מאה אמה ולא יותר. וי"א שנחלקו כשאין חוט המשקולת יורד כנגדו, כיון שראוי להילוך קצת מחמירין בו, אבל באופן שחוט המשקולת יורד כנגדו תוך ארבע אמות, מבליעו גם אם הוא עמוק יותר מאלפים אמה.

י"א שדין הבלעה או קידור הוא בהר המגיע לגובה עשרה טפחים כשהולך עליו ארבע אמות, אבל אם מגיע לגובה עשרה רק לאחר הילוך של חמש אמות, מודדו יפה כקרקע חלקה בלא הבלעה או קידור. וי"א שדין הבלעה או קידור בהר המגיע לגובה עשרה כשהולך עליו חמש אמות, אבל אם מגיע לגובה עשרה כשהולך עליו ד' אמות, מודדו באומד וא"צ להבליעו.

אין מקדרין בעגלה ערופה כשמודדין לידע איזה עיר קרובה אל החלל, ולא במדידת תחום של ערי מקלט (שקולטת את הרוצח כעיר עצמה), מפני שמדידתן מן התורה. ומודד את ההרים והעמקים כקרקע חלקה.

***************

יום רביעי י"ט תשרי תשפ"א

מסכת עירובין דף נ"ט

דף נ"ט ע"א

אין מודדין אלא ע"י מומחה – שבקי במדידה.

אם נמצאה מדת התחום בקרן אחת ארוכה מהקרן שכנגדה, או שמדדו שנים ואחד האריך יותר, הולכים אחר המרובה לקולא. ודוקא באופן שיש לתלות שהמקצר טעה ומדד מן הקרנות אלפים באלכסון (ולא אלפים ושתי חומשין), והמרבה מדד אלפים כנגד האמצע, אבל לא כשההפרש בין המרבה לממעיט הוא יותר מכך.

עבד או שפחה נאמנים לומר עד כאן תחום שבת, שכאשר גזרו חכמים שלא לצאת חוץ לתחום, לא אמרו להחמיר אלא להקל.

עיר של יחיד – שלא היו נכנסים בה בקביעות ס' רבוא, אע"פ שנעשית של רבים שנתוספו דיורין או נתרבו בה שווקים, מערבין את כולה כחצר אחת. עיר של רבים – אין מערבים את כולה, אלא צריך לשייר בה חלק בלא עירוב, כדי שלא תשתכח תורת רה"ר. ואפילו נעשית של יחיד אסור, שמא תחזור ותהיה של רבים. י"א שהשיור צריך להיות של חמישים דיורים, וי"א שלש חצירות של שני בתים. וכל זה בעיר המפולשת משני צדדים כדגלי מדבר, אבל אם יש לה פתח אחד מותר לערב את כולה.

עיר של יחיד ונעשית של רבים, צריך לערב את כולה ולא לחצאין, כיון שהיתה מתחילה של יחיד הרי היא כמבוי אחד שאם אחת מן החצירות לא נשתתפה בו, אוסרת את כולם.

אם יש באמצע העיר רה"ר ברוחב ט"ז אמה – לרבי יהודה – עושה לחי או קורה משני צדי רה"ר ומטלטל באמצע, ומבואותיה המפולשים לרה"ר א"צ תיקון. ולחכמים אין מערבין רה"ר בכך.

דף נ"ט ע"ב

דין זה שאין מערבין עיר שהיתה של יחיד לחצאין, י"מ שזהו רק לארכה, לפי שכולם יוצאים ונכנסים דרך רשות הרבים שבאמצע ואוסרים זה על זה. אבל לרחבה מערבין לחצאין, שיכולים להסתלק אלו מאלו וכל אחד יוצא מפתח שלו. וי"א שאין מערבים לחצאין אפילו לרחבה, שרשות הרבים של שניהם אחד הוא ואין מחיצה ביניהם.

שתי חצירות זו לפנים מזו, החיצונה פתוחה לרה"ר והפנימית לחיצונה, אם עירבו בני חיצונה לבדם ובני פנימית לא עירבו כלל, אסורים גם בני חיצונה, משום שיש לבני פנימית דריסת רגל על החיצונה. אם עירבו זו לעצמה וזו לעצמה, לחכמים אין בני הפנימית פוסלים את העירוב של החיצונה לפי שמותרים במקומן (בפנימית), ולר"ע עירוב של החיצונה פסולה, לפי שבני הפנימית העוברים בה (ואין להם דרך אחרת) לא עירבו עמהם.

אחד מבני מבוי שעשה פתח קטן בפתח חצירו, אינו אוסר על בני מבוי אם לא נשתתף עמהם, שגילה דעתו שנסתלק משאר בני המבוי. וכן עיר שהיתה של יחיד שדינה כמבוי אחד ואין מערבים אותה לחצאין, אם עשה פתח נמוך בראש כל מבוי אפשר לערב כל מבוי בפני עצמו.

***************