לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום חמישי ב' טבת תשפ"א
מסכת פסחים דף כ"ו
דף כ"ו ע"א
ר"י בן זכאי היה יושב ודורש בצילו של היכל – לאביי משום שלא אפשר ומכוין מותר, לרבא משום שההיכל עשוי לתוכו (ואין זה דרך הנאה).
קול ומראה אין בהם משום מעילה מן התורה, לפי שאין בהם ממש.וי"א שדוקא מעילה אין בהם אבל איסור יש (לעומדים בחוץ שאפשר להם ליבדל, ולעומדים בפנים תלוי במחלוקת אם אי אפשר ומכוין אסור).
האומנים היו משלשלין אותם בתיבות לבית קדשי הקדשים, כדי שלא יזונו עיניהם מן הקודש. ואע"פ שמראה אין בו משום מעילה (ומדאורייתא מותר), מעלה עשו בבית קדשי הקדשים.
ריח הקטורת – קודם שתעלה תמרתו, יש בו מעילה, שהסממנים יש בהם ממש. לאחר שתעלה תמרתו אין בו משום מעילה, שכבר נעשית מצותו.
כל דבר שנעשה מצותו אין בו משום מעילה, חוץ מתרומת הדשן, עגלה ערופה, ובגדי לבן של כה"ג ביום הכיפורים לשיטת חכמים.
'והניחם שם' האמור בבגדי לבן של כה"ג ביום הכיפורים – לחכמים מלמד שטעונים גניזה, ולר' דוסא שלא ישתמש בהם ביו"כ אחר, אבל ראויים הם לכהן הדיוט.
דף כ"ו ע"ב
עגלה ערופה או פרה אדומה שנעשה בה מלאכה ממילא – אם נוח לו בכך פסולה, ואם אין נוח לו כשירה. שנאמר – בעגלה – 'עָבד' והקריאה היא 'עוּבד' (ופרה למדים בגז"ש מעגלה).
אבידה לא ישטחנה ע"ג מטה לצורכו, אבל לצורכה מותר. ואם נזדמנו לו אורחין לא ישטחנה אפילו לצורכה, לפי שמאבדה בידים או משום עין הרע או משום גנבים.
מוכרי כסות מוכרין כדרכן כשהן מעוטפין בכלאים, לפי שאין מתכונים להנאת לבישה. והצנועין (שמתרחקין מן הכיעור ודומה לו) מפשילין לאחוריהם. ומכאן מוכרח שאפשר ולא מתכוין מותר לר' שמעון, שהרי אפשר לעשות כצנועין. (ונדחו דברי רבא בלשון א').
ליקוטי תוספות:
א.לישב בצל של אשירה אסור מדאורייתא דהוי כדרך הנאתו שלצל עשויה,ולא כתוב בו אכילה ולא צריך דרך הנאתו
ב.כל הנשרפין אפרן מותר אפילו לכתחילה, מכל מקום בישלה על גבי גחלים של איסורי הנאה רק בדיעבד.
***************
יום שישי ג' טבת תשפ"א
מסכת פסחים דף כ"ז
דף כ"ז ע"א
תנור שהסיקו בקליפי ערלה ובקשין של כלאי הכרם – חדש: לר' אליעזר יותץ, שבהיסק זה נגמר התנור, ופת הנאפה בו לאחר מכן, נגמר ע"י עצי איסור שגמרו את התנור ועצי היתר שגמרו את הפת, ו'זה וזה גורם' אסור. לרבנן יוצן, והפת שנאפה בו לאחר מכן מותר (הן משום שאין שבח עצים בפת, והן משום ש'זה וזה גורם' מותר. אבל לכתחילה אסור לאפות בהיסק של איסור, ולכן צריך לצננו. רש"י כז. ד"ה יוליך). ישן: יוצן, שלא יאפה פת בתנור ע"י היסק זה.
אפה פת בהיסק זה: לרבי אסורה, שיש שבח עצים בפת. לחכמים מותרת, שאין שבח עצים בפת. ולהלכה פסק שמואל (כז.) שהפת אסורה.
בישלה על גבי גחלים: עוממות – דברי הכל הפת מותרת, שנהנה מן האיסור כשכבר כלה ובטל. לוחשות – י"א שלרבי אסורה, וי"א שגם זה לדברי הכל מותרת, ולא אסר רבי אלא כשאבוקה כנגדו ונהנה מן האיסור כשהוא בעין.
שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לעיסה, ואין באחד מהם להחמיץ, ונצטרפו יחד וחימצו – לחכמים אינו אוסר. לר' אליעזר אחר אחרון אני בא. ופירשה אביי כשקדם וסילק את האיסור, אבל אם לא סילק אסור אע"פ שההיתר נפל בסוף, שזה וזה גורם אסור.
עצי אשירה – אסורים בהנאה. הסיק בהם תנור חדש, יותץ (למ"ד זה וזה גורם אסור). ישן, יוצן. אפה בו פת, אסור (למ"ד יש שבח עצים בפת). נתערבה הפת באחרות ואחרות באחרות, כולם אסורות. לת"ק אין מועיל להם פדיון. ולר' אליעזר יוליך דמי עצים לים המלח.
זה וזה גורם – לר' אליעזר, בכל התורה אסור.
קערות כוסות וצלוחיות של חרס שצרפן בעצי אשירה – אסורים לדברי הסובר שיש שבח עצים בפת, גם אם 'זה וזה גורם' מותר, שהגוף נהנה מהם בלא גורם שני. ותנור – מותר למ"ד זה וזה גורם מותר, שאינו נהנה מהם עד שיבוא גורם שני של היתר. קדירה – י"א שדינה כתנור, וי"א שדינה ככוסות.
ד"ף כ"ז ע"ב
לשיטת חכמים שאין שבח עצים בפת, אין איסור להסיק בעצים האסורים בהנאה, ושייך בהם איסור הנאה רק כשהן בעין, כשיושב עליהם או מניחם להדום רגליו.
תנור שהסיקו בעצי הקדש, כיון שמעל המסיק יצאו העצים לחולין והפת מותרת. ואם הסיקו בעצים שהתפיסם לדמי שלמים, לרבי יהודה אינו יוצא לחולין כיון שאין בהם מעילה, והפת אסורה גם לחכמים המתירים בערלה, שערלה בטילה במאתיים והקדש לא בטל אפילו באלף.
כל הנשרפין אפרן מותר, חוץ מעצי אשירה. ואפר הקדש אסור באופן שלא היה בה מעילה, כגון שנפלה דליקה מאליה או באפר של תרומת הדשן שטעון גניזה.
לרבי יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה – ולמד זאת במה מצינו מנותר ששניהם ישנם בבל תותירו. (אבל לא למדו מק"ו, שתחילתו להחמיר וסופו להקל, שאם אין לו עצים יושב ובטל והתורה אמרה 'תשביתו').
***************
שבת קודש ד' טבת תשפ"א
מסכת פסחים דף כ"ח
דף כ"ח ע"א
רבי יהודה למד על חמץ שטעון שריפה במה מצינו מנותר, ששניהם ישנם בבל תותירו. והוכיחו כנגד דבריו מדברי עצמו, שהרי לענין אשם תלוי וחטאת העוף הבא על ספק, אמר שהן נקברים אע"פ שישנם בבל תותירו.
המטיל חמץ לים: לרבה – בשאר נהרות צריך לפרר, שמא תפגע בו ספינה ותטלנו. בים המלח א"צ לפרר, שאין ספינה עוברת בו. לרב יוסף – לחם א"צ פירור, שהמים ממיסים אותו. וחטים שהחמיצו צריך פירור (פירוש שיפזרם ע"פ המים), לפי שאינם נמאסות.
המטיל ע"ז לים: לרבה בים המלח א"צ שחיקה, ובשאר נהרות צריך. (ולרב יוסף בע"ז צריך שחיקה לפי שאינה נמאסת. ועיין תוס').
דף כ"ח ע"ב
דין איסור הנאה מחמץ בזמנו, לפני זמנו, ולאחר זמנו: שיטת רבי יהודה – חמץ בזמנו (בפסח), בלאו וכרת. לפני זמנו (משש שעות) ולאחר זמנו, בלאו. ולמד זאת משלשה מקראות האמורים בתורה על איסור אכילת חמץ. שיטת רבי שמעון – בזמנו, בלאו וכרת. לפני זמנו ולאחר זמנו, אין עובר עליו. שאין איסור חמץ רק בזמן שיש חיוב לאכול מצה. שיטת ר"י הגלילי – אפילו חמץ בזמנו מותר בהנאה.
חמץ שנתחמץ מחמת דבר אחר אסור, שנאמר כל 'מחמצת' לא תאכלו.
לר"י הגלילי פסח מצרים אין חימוצו נוהג אלא יום אחד, שנאמר 'לא יאכל חמץ' וסמוך לו 'היום אתם יוצאים'. וי"א שרבי יהודה חולק עליו, לפי שאינו דורש סמוכין אלא במשנה תורה.
אכילת מצה בזמן הזה (שאין קרבן פסח נוהג) חובה – לרבי יהודה שהוקשה אכילת מצה לאיסור חמץ, ולר' שמעון מ'בערב תאכלו מצות'.
טמא או מי שהיה בדרך רחוקה (שאינו עושה פסח) חייב במצה – לרבי יהודה שנאמר 'בערב תאכלו מצות', ולר' שמעון שאינו גרוע מערל ובן נכר. ערל ובן נכר חייב במצה – שנאמר 'לא יאכל בו', בו אינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור.
ליקוטי תוספות:
א. באיסור נותר עובר מיד כשהותיר ושוב אינו עובר מה שאין כן חמץ גם לאחר שהותיר עובר בבל יראה ובל ימצא.
ב. באיסור עבודה זרה אסור להנות אף שלא כדרך הנאה.
ג. ר' שמעון שסובר שאינו עובר על חמץ לפני זמנו ,מכל מקום יש איסור דאורייתא על אכילה ולא על הנאה .
ד. ערל שמתו אחיו מחמת מילה אסור בפסח ובתרומה הגם שאינו חייב במילה ,כיון שכיוצא בו חייב במילה יש עליו שם ערל משא"כ ערל קטן שאין כיוצא בו נימול מספק"ל בגמרא.