לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי י"א כסלו תשפ"א

מסכת פסחים דף ו'

דף ו' ע"א

בהמת ארנונא – אם אי אפשר לסלק את הנכרי במעות, פטורה מן הבכורה (שיד נכרי באמצע), ואם אפשר לסלקו במעות ללשון ראשון פטורה, וללשון שני חייבת. עיסת ארנונא – חייבת בחלה גם אם אי אפשר לסלק במעות, שאין לה קול (והרואה אומר שלו היא ואוכלה בלא חלה).

נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו – אין זקוק לבער. הפקידו אצלו וקיבל עליו אחריות, זקוק לבער. יחד לו בית (שלא קיבלו עליו, אלא אמר לו הרי הבית לפניך הנח באחת מן הזויות), אין זקוק לבער אע"פ ש'שכירות לא קניא', לפי שנאמר לא ימצא יצא זה שאינו מצוי בידך (שאותה זוית מסורה לנכרי).

אין משכירין לנכרי בית לדירה מפני שמכניס לתוכו ע"ז, ו'שכירות לא קניא'.

המוצא חמץ בביתו ביו"ט – כופה עליו את הכלי כדי שלא יבוא לאכלו (ואין עובר בבל יראה שכבר ביטלו מאתמול). ואם של הקדש הוא אינו צריך, שהוא רגיל לפרוש ממנו. חמץ של נכרי המופקד אצלו בלא קבלת אחריות, עושה לו מחיצה (בערב פסח) עשרה טפחים משום היכר, ואם של הקדש הוא אינו צריך.

המפרש והיוצא בשיירא – לאביי: קודם שלשים יום, א"צ לבער גם אם דעתו לחזור בימי הפסח. תוך שלשים, אם דעתו לחזור בימי הפסח צריך לבער, ואם לאו א"צ לבער. לרבא: קודם שלשים יום, אם דעתו לחזור בימי הפסח צריך לבער, ואם לאו א"צ לבער. תוך שלשים, גם אם אין דעתו לחזור צריך לבער. וכן העושה ביתו אוצר – קודם שלשים, אם דעתו לפנותו צריך לבער ואם לאו אינו צריך, תוך שלשים, צריך לבער גם אם אין דעתו לפנותו.

שואלין ודורשין בהלכות הפסח – לת"ק שלשים יום קודם פסח, שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני. ולרשב"ג שתי שבתות, שהרי הקב"ה הזהיר את משה בר"ח ניסן (בשנה השנית) על הקרבת הפסח.

דף ו' ע"ב

אין מוקדם ומאוחר בתורה בשתי פרשיות, אבל במקראות הסדורות בפרשה אחת, מה שמוקדם מוקדם ומה שמאוחר מאוחר.

כלל ופרט המרוחקין זה מזה – י"א שדנין אותו בכלל ופרט, וי"א שאין דנין. ואם הם בשתי פרשיות לדברי הכל אין דנין.

הבודק צריך שיבטל סמוך לבדיקה מיד, שמא ימצא גלוסקא יפה לאחר זמן איסורו (שכבר אינו יכול לבטל לפי שאינה ברשותו), וחס עליה לשורפה ומשהה אפילו רגע אחד, ונמצא עובר בבל יראה ובל ימצא. ולא תיקנו שיבטל סמוך לזמן איסורו, שמא ישכח ולא יבטל.

שני דברים אינן ברשותו של אדם, ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו להתחייב עליהן, חמץ בפסח ובור ברשות הרבים.

הנועל את ביתו לשמור את ממונו ויש בה פירורי חמץ, אינם חשובים משום כך ואינו עובר עליהם. וכן סופי תאנים ומשמר את שדהו מפני ענבים, אם אין בעה"ב מקפיד עליהן מותרין משום גזל ופטורין ממעשר.

***************

שבת קודש י"ב כסלו תשפ"א

מסכת פסחים דף ז'

דף ז' ע"א

חמץ מתחילת שעה ששית שהוא אסור מדרבנן, אינו ברשותו ואי אפשר לבטלו. וכן המקדש מתחילת שש אפילו ב'חיטי קורדנייתא' שהן קשים מאד (ובאו עליהם מים), אין חוששין לקידושיו, ש'כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש'.

תלמיד היושב לפני רבו בבית המדרש ביו"ט, ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בביתו שעדיין לא החמיצה, ואין יכול לקום ולאפותה מפני אימת רבו, מבטלו בלבו. וכן מי שנזכר בי"ד שחל בשבת שיש לו חמץ גמור בביתו, מבטלו בלבו.

פת שעיפשה בתיבה ואין ידוע אם חמץ היא או מצה – מכיון שסתם תיבות שמשתמשים בהם אוכלין נוטלים ראשון ראשון כדי שלא יתעפשו, וגם מן הסתם בדקה אור לי"ד, הולכים אחר 'בתרא' ומצה היא. ואם עיפושה מוכיח שימים רבים עברו עליה, חמץ הוא. ואם עברו מימי הפסח שנוכל לתלות שנתעפש משנכנס הפסח, מותרת גם אם עיפושה מרובה, שאנו תולים שאפה בכל יום פת חם ונתנו עליו ולפיכך נתעפש הרבה.

מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה (בירושלים, רמב"ם) – לעולם מעשר, שרוב אוכלי בשר בירושלים הן ממעות מעשר שני. ואע"פ שאפשר שנפלו מיד המוכר, ספק איסורא לחומרא. בהר הבית – לעולם חולין. וגם בשעת הרגל שמעות מעשר מרובין, הולכים אחר רוב מעותשל כל השנה ותולין שנפל קודם הרגל. בירושלים (שלא בשוק הבהמות) – בשאר ימות השנה חולין, שהולכים אחר רוב מעות. ובשעת הרגל מעשר, ואין תולין שנפל קודם הרגל, ששוקי ירושלים מתכבדין בכל יום (אבל הר הבית אין עשוי להתכבד).

תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעשר – הולכים אחר הרוב ולא אחר 'בתרא', אם אין ידוע איזה מהן נשתמשו בסוף, או שנשתמשו בה צבורין של מעשר ושל חולין ביום אחד, או שנמצאת בגומא שאפשר שנטמן ולא ראוהו.

דף ז' ע"ב

הבודק צריך שיברך: י"א 'לבער חמץ' שמשמעו להבא, אבל 'על ביעור' משמעו לשעבר. וי"א 'על ביעור חמץ', שגם זה משמעו להבא. והלכה כדבריו.

המוהל – מברך 'על המילה' גם למ"ד 'לבער', שאין יכול לברך 'למול' לפי שהמצוה אינה מוטלת עליו. והאב – שהמצוה מוטלת עליו – למ"ד לבער מברך 'למול' (ולהלכה שמברך על ביעור, מברך על המילה).

השוחט מברך 'על השחיטה' גם למ"ד 'לבער', שאינו חייב לשחוט. ובפסח וקדשים שהבעלים נצטוו לשחוט, למ"ד לבער מברך 'לשחוט'.

העושה לולב לעצמו מברך שהחיינו, נטלו לצאת בו, מברך 'על נטילת לולב' גם למ"ד לבער, לפי שכבר יצא בו משעה שהגביהו ומברך על העבר.

כל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן, חוץ מן הטבילה שמברכים לאחריה, לפי שאינו ראוי לברך קודם טבילה.

בודקין לאור הנר שהיא יפה לבדיקה. ואע"פ שאין ראיה לדבר, למדנו זכר לדבר (אסמכתא) שהמציאה היא ע"י חיפוש, והחיפוש נעשה בנר.

***************