לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי כ"ט כסלו תשפ"א

מסכת פסחים דף כ"ד

דף כ"ד ע"א

חטאת פסולה שורפים אותה בקודש, וכן שאר פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים שמחיצתם תוך חומת העזרה. שנאמר 'בקודש באש תשרף'.

כל פסולי קדשי קדשים – כגון פיגול ויוצא ונשפך דמו – מוזהרין בלאו על אכילתן, שנאמר בנותר 'לא יאכל כי קודש הוא', והוא מיותר לרבות שאר פסולין.אבל אין לוקין מכח לאו זה, שאין לוקין על לאו שבכללות (והאוכל חטאת חיצונה שנכנס דמה לפנים לוקה, לפי שנאמר בה לאו בפני עצמו).

המקור לאיסור הנאה בחמץ ושור הנסקל (לדברי הסובר שגם 'לא יֵאָכֵל' אינו משמע איסור הנאה, ואינו לומד מנבילה שסובר כר"י שהדברים ככתבן, וגם לא מטריפה שממעט חולין בעזרה שאסורים מן התורה) למסקנת הגמרא: ממה שנאמר לענין בשר קודש שנטמא 'והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף', שאין צ"ל לא יאכל שכבר הוקש למעשר, ואם אינו ענין לגופו תנהו ענין לאיסור הנאה בכל איסורין שבתורה. ומנותר למדנו שא"צ שריפה.

אכל פוטיתא (שרץ המים) – לוקה ארבע. נמלה (שרץ הארץ) – לוקה חמש. צירעה (שרץ העוף) – לוקה שש.

דף כ"ד ע"ב

כשנאמר לאו מיותר, אין דורשים אותו להוסיף מלקויות אם אפשר לדרשו לדרשה אחרת.

עצים ולבונה, מקבלים טומאת אוכלים אע"פ שאינם אוכל.

אימורים שנטמאו ואכלם טהור עובר על ב' לאוין – לאו של זרות (שגם הכהן זר אצלם), ולאו של טומאת בשר. והאוכל אימורין בטומאת הגוף, ענוש כרת.

כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא אם אכלן כדרך אכילתם. ולפיכך, האוכל חלב חי פטור. וי"א שגם איסורי הנאה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן. ולפיכך, המניח חלב של שור הנסקל על מכתו פטור (שדרך הנאה מחלב הוא בהבערה או למשוח עורות, ולא לרפואה).

אין סופגין ארבעים משום ערלה אלא על היוצא מזיתים וענבים, אבל לא על היוצא מתותים ורמונים שזיעה בעלמא הוא.

כלאי הכרם לוקין עליהם שלא כדרך הנאתן, לפי שלא נאמר בהם אכילה.

***************

יום רביעי א' טבת תשפ"א

מסכת פסחים דף כ"ה

דף כ"ה ע"א

בשר בחלב אסור באכילה – גזירה שוה 'קדוש קודש' מטריפה. ואסור בהנאה – בצד השוה מערלה חמץ בפסח וכלאי הכרם.

לאביי לוקין על בשר בחלב שלא כדרך הנאתו, לפי שלא נאמר בו לשון אכילה. וי"א שאין לוקין, כיון שאיסורו נלמד מנבילה (טריפה) דינו כנבילה.

כלאי הכרם – אם הזרע זרוע בכרם מעיקרו, נאסר גם הזרע עצמו משעת השרשה. ואם זרוע קודם שבא לכרם, אין עיקר הזריעה נאסרת רק הגידולים. ולפיכך: המעביר עציץ נקוב בכרם ובתוכו זרעים שכבר צמחו, אם הוסיף הצמח בכרם אחד ממאתים שיש בו עכשיו, אסורין, שאין בהיתר הראשון לבטל את התוספת. ואם הוסיף פחות מאחד ממאתים, מותר.

למה נאמר 'בכל נפשך' ו'בכל מאודך'? שיש אדם שגופו חביב עליו מממונו, ויש שממונו חביב עליו מגופו, אמרה תורה: אהוב את בוראך יותר מן החביב עליך.

דף כ"ה ע"ב

חולה שיש בו סכנה מתרפא בכל איסורי הנאה – חוץ מע"ז, שנאמר 'בכל נפשך'. וגילוי עריות, שהוקשה נערה המאורסה לרוצח. ושפיכות דמים, סברא הוא 'מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי'.

הקישה תורה רוצח לנערה המאורסה – לומר לך, מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו (שנאמר 'ואין מושיע לה'), כך רוצח. ונערה המאורסה לרוצח, מה רוצח יהרג ואל יעבור כך נערה המאורסה.

רבינא משח את בתו בזיתים קטנים של ערלה – י"א משום שהיה חולי שיש בו סכנה, וי"א משום שאין זה כדרך הנאה.

הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו – א) אם אפשר לו ליבדל, ומתכוין ליהנות: אסור. ב) אי אפשר לו ליבדל, ואינו מתכוין: מותר. ג) אי אפשר ליבדל, ומתכוין: ללשון א' – אסור. ללשון ב' – לר' שמעון אסור, ולר' יהודה לאביי מותר ולרבא אסור. ד) אפשר ליבדל, ואינו מתכוין: לר' יהודה – אסור. לר' שמעון – ללשון א' לאביי מותר לרבא אסור, ללשון ב' מותר.

ליקוטי תוספות:

א.תרומה מתבטל במאה של חולין כנגדו.

ב.קרקע עולם אין צריך למסור עצמו בג' עבירות כגון שאומרים לו הנח לזרוק עצמך על התינוק,ודווקא מעשה בידים אסור,ובגילוי עריות לא שייך אצלו קרקע עולם שאין קישוי אלא לדעת,ואשה המביאה ערווה עליה תיהרג ואל תעבור ולא אמרינן קרקע עולם

ג. בפסיק רישא מודה ר' שמעון שאסור.

ד.לא אפשר כאן בשמעתתא היינו כדרכו אפילו שבטורח גדול אפשר

ה.לרבי ירמיה אסור אליבא דרבי יהודה לא אפשר ולא מיכווין.

***************