לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון ד' שבט תשפ"א

מסכת פסחים דף נ"ז

דף נ"ז – עמוד א'

אנשי יריחו לא היו נותנין פאה מכל הירקות, (אלא מאלו שמכניסים לקיום את העלים על ידי האמהות), לרבי יוסי נתנו רק מלפת וקפלוט, ולרבי שמעון רק מלפת וכרוב.

אין נותנין פאה לירק, שהעניים אוכלין אותם בלא לעשרם, כדין פאה הפטורה ממעשר, ובירקות אין חיוב פאה וחייבים במעשר.

בן בוהיין נתן פאה מירק, ואביו אמר לעניים שליקטו הפאה שישליכו מה שלקטו ויתן להם כפליים במעושר, וכדי שיאמינוהו שמתכוין באמת ליתן להם, הסביר להם שאומר להם כן לא מפני שעינו צרה במה שלקטו, אלא מפני שאמרו חכמים אין נותנים פאה לירק.

עורות קדשי קדשים – בתחילה היו מתחלקים לכהנים כל יום לאנשי בית אב של אותו יום, וכיון שהיו בעלי זרוע נוטלים יותר מחלקם התקינו שיהיו מתחלקים בערב שבת לכל המשמר, וכיון שהיו גדולי כהונה נוטלים יותר מחלקם הקדישום כל המשמרות יחד, ומזה חיפו את ההיכל בטבלאות של זהב שהן אמה על אמה וכעובי דינר זהב, והיו מראים אותם לעולי רגלים, שיהיו רואים שמלאכתם נאה ואין בה דופי.

ד' צווחות צוחה העזרה: א. צאו מכאן בני עלי שטימאו היכל ה', ב. צא מכאן יששכר איש כפר ברקאי שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים, שלבש על ידיו משי כשעשה העבודה, ויש בזה חציצה ובזיון קדשים, ג. שאו שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל בן פיכאי תלמידו של פנחס, וישמש בכהונה גדולה, ד. שאו וכו', ויכנס יוחנן בן נרבאי וימלא כריסו מקדשי שמים.

יוחנן בן נרבאי, היה מגדל בביתו הרבה כהנים עד שהיו אוכלים ג' מאות עגלים ושותין ג' מאות גרבי יין, ואוכלים מ' סאה גוזלות בקינוח סעודה, וכל ימיו לא נמצא נותר במקדש.

דף נ"ז ע"ב 

גמול שנשתלם יששכר איש כפר ברקאי – שהראה בזלזול עם ידו לפני המלך, שבשר כבש עדיף מגדי (כדעתה של המלכה ולהיפך מדעת המלך), והראיה שקרבן התמיד הוא כבש, ונענש שקצצו את שני ידיו.

כבש ועז  – שניהם שוים בחשיבותם.

ליקוטי תוספות

א. פאה פטור ממעשר אבל הנותן פאה לירק חייב במעשר ואינו פטור מטעם הפקר שאינו הפקר כיון שהפקירו רק לעניים כשיטת בית הלל,אי נמי שהוי הפקר בטעות.

מצוה הנעשה בכריכת ידים בשיראים הוי חציצה ופסול .אבל באופן שהסודר מסייעו להחזיקו לא הוי חציצה. וכן לענין לולב.

***************

יום שני ה' שבט תשפ"א

מסכת פסחים דף נ"ח

דף נ"ח – עמוד א' 

משנה. תמיד של בין הערביים נשחט בח' ומחצה וגמר הקרבתו בט' ומחצה. בערב פסח – כיון שצריך להקריב הפסח אחריו מקדימים לשחטו בז' ומחצה ונמשך עד ח' ומחצה. בערב פסח שחל בערב שבת – כיון שצריך לצלות הפסח מבעוד יום, מקדימים לשחוט התמיד בו' ומחצה ונמשך עד ז' ומחצה.

המקור לזמן הקרבת תמיד של בין הערביים בח' ומחצה – לריב"ל נדרש מכך שנאמר 'בין הערביים' ולא 'בערב', שיקריבוהו בין ב' ערביים, ב' שעות ומחצה לכאן ולכאן. ולרבא הוא רק מדרבנן, ש'בין הערביים' הוא מאז שמתחילה השמש לנטות למערב (שש ומחצה. רש"י. וראה מה שציין בגליון הש"ס), ומן הדין היה צריך להקריבו מיד בתחילת הזמן, משום זריזין מקדימין, ותקנו חכמים לאחרו לח' ומחצה כדי שיוכלו להקריב נדרים ונדבות, ורק בערב פסח מקדימים.

מחלוקת אם מוספים קודמין לבזיכין – זמן מוסף

 בשש, מדכתיב 'ביום' ולא כתיב 'בבוקר'. יש אומרים שבזיכין אחריהם, דכתיב בהם שני פעמים 'ביום', ויש אומרים שבזיכין לפניהם דילפינן מחביתין.

זמן הקרבת תמיד בערב פסח שחל בשבת, למשנתינו זמנו בז' ומחצה, לאביי זוהי שיטת רבי ישמעאל, אבל לר"ע זמנו בו' ומחצה, ונחלקו האם מוספים קודמין לבזיכין (שמוספים בשש, ואם הבזיכין אחריהם צריך לאחר התמיד עד שבע ומחצה). לרבא משנתינו כרבי עקיבא, אבל לרבי ישמעאל זמנו בח' ומחצה, ונחלקו אם חיישינן שיתחמם הבשר אם מקדימין לשחטו (שאין הדחת קרביו דוחה שבת). לרבה בר עולא לכו"ע זמנו בז' ומחצה.

דף נ"ח – עמוד ב' 

זמן תמיד של בין הערביים בכל שבת, לרבה בר עולא נחלקו בזה התנאים דלעיל, לרבי ישמעאל כזמנו בחול, אף שאין נדרים ונדבות, דגזרינן שבת אטו חול, לרבי עקיבא נשחט בז' ומחצה ולא גזרינן אטו חול. אך אינו נשחט בשש ומחצה, משום שמוספים קודמים לבזיכין.

אין דבר קרב לפני תמיד של שחר, מדכתיב אחר סידור המערכה – 'וערך עליה העולה' – ו'ה' היינו החשובה, והיא עולת התמיד האמורה תחילה בפרשת הקרבנות שבפרשת פינחס.

אין דבר קרב אחר תמיד של בין הערביים, לאביי נלמד מקרא ד'והקטיר עליה חלבי השלמים' 'עליה' [-על תמיד של שחר] תקריב השלמים ולא על חברתה, ולרבא דורשים 'השלמים' – מלשון השלם, שעל תמיד של שחר משלימים כל הקרבנות.

מקריבין התמיד קודם הפסח, משום דיאוחר דבר שנאמר בו 'בערב' ו'בין הערביים' (פסח), לדבר שנאמר בו רק 'בערב' (תמיד).

***************